הכרתי מישהו לפני כמה ימים, דיי במקרה.. דיברנו קצת ואיכשהוא זה נמשך ונמשך לכמה שעות..
לא ידעתי עליו כלום לפני שנפגשנו, זה היה ספונטני..
עכשיו בגדול- הבחור ממש מצא חן בעיני מבחינת תפיסת חיים, כיוון מחשבה והדרך שלו להסתכל על העולם.
הרגשתי שהיה לנו חיבור ממש גדול ושאם אני ידבר איתו על דברים מסוימים- הוא יבין אותי ממש. (בזמן שלאחרים אני צריכה יותר להסביר את עצמי..). היה לי ממש כיף איתו, יצאתי מהפגישה עם טעם של עוד ומלא מחשבות..
יכולנו להישאר עוד שעות לשבת לדבר, אבל הייתי חייבת ללכת..
סיכמנו שנדבר למחרת..
חזרתי הביתה והרגשתי שקשה לי להכיל את כל מה שהלך הערב.. לא כיוונתי לזה בכלל, לא הייתי מוכנה וזה פשוט קרה.
הרגשתי מוצפת (מטוב) מכל מה שקרה, שקשה לי לעכל את כל העסק הזה.
למחרת ציפיתי לטלפון ממנו כמו שקבענו, ומשום מה הבחור לא מתקשר (למרות שהוא יודע מתי אני פנויה לדבר).
התחלתי להריץ סרטים בראש, וזה שיגע אותי. הייתי נורא בלחץ, לא רגועה.. עם מלא מחשבות.
בסוף, דיברנו בערב וקבענו למחרת. בשיחה איתו ביררתי עוד כמה דברים שהיה לי חשוב לדעת.
ואחרי השיחה (שהייתה ממש טובה וכיפית), התחילו להתחבר לי דברים וקלטתי את התמונה על הבחור.
ומה שראיתי- לא אהבתי. ואחרי הרבה מחשבה עם עצמי החלטתי שהכי נכון זה לסיים את הקשר, לא לתת לו להימשך.
למה החלטתי לסיים? אנחנו באים מרקעים שונים מבחינה דתית ומבחינה מקצועית, עם הרבה פער..
מצד אחד ממש באלי להמשיך את הקשר, כי היה ממש מדהים; מצד שני, השכל שלי אומר לי שזה לא בשבילי..
למחרת הוא התקשר, ואמרתי לו שכרגע זה לא מתאים לי להמשיך את הקשר.. וככה סיימנו.
ואז הוא שלח לי הודעה, אבל זה נגמר ככה פחות או יותר...
היה לי ממש קשה לעשות את הצעד הזה כי באמת שהרגשתי חיבור ממש גדול ופוטנציאל לקשר; מצד שני היו לי גם דברים שחששתי מהם. אני חוששת להיקשר מידי.. ובקצת שהיינו ניקשרנו מאוד...
עכשיו, אני מרגישה ממש מבואסת שלא נתתי לזה הזדמנות להמשיך.
אבל אני מפחדת שהקשר יהיה עוצמתי כ''כ שאקשר מידי אליו ולא אדע לעצור את זה בזמן הנכון במידת הצורך, ולכן אני ''מונעת'' את זה מראש.
יש בי תחושת פיספוס מאוד גדולה. לא יודעת כבר מה לעשות.
) 
יש בדיחות טובות יותר ואתה יודע שאתה מסוגל לכך) ולא לעניין כי אין לך מושג לאיזה בת אתה מגיב ומה היחס שלה לדברים כאלו. 
