אני אכעס. ואתרגז. ואהיה פגועה. וארצה לצרוח, ולצעוק,
ו(כמעט) אצעק עליך ;
"מה נראלך?? איפה היית??
למה נתת לי לחכות כל כך הרבה זמן בקור ובחום? איפה היית בכל הלילות הארוכים? למה לא באת כשהייתי צריכה?
למה ארכה לך הדרך? למה לא הדלקת את הוויז? (ואם הוויז לא עבד אז למה לא שאלת את שומרי העיר?) איפה היית כשהסתובבתי ברחובות ירושלים וחיפשתי את שאהבה נפשי ותהיתי וטעיתי כשפתחתי לשווא דלתות זרים? איפה היית בבקרים שהדבקתי לעצמי חיוך שהסתיר את דמעות הלילה? ובשמחות ובהצלחות שלי?
איפה היית כשלבשתי לכבודך את בגדי תפארתי? כשערכתי לך שולחן גדוש במטעמים הכי טובים שאני יודעת להכין? למה לא קראת לי לעמוד לצידך כשהיית צריך? למה חשבת שתסתדר לבד (ולא נתת לי לעזור לך)? למה לא באת אלי כשהיה לך קשה? "
אבל אני לא אצעק עליך את כל זה, אני רק אשעין עליך את הראש ואלחש לך בחיוך עייף,
"סוף סוף. תודה שבאת. חבל שלא שלחת הודעה שאתה מאחר. דאגתי לך. כבר חשבתי שאיבדת את הדרך".




