לדעתי גם אם הוא לא מסכים, צריך בכוח. כמה שזה נשמע נורא.. להחזיק לו חזק את הידיים והראש, ולהכניס עם מזרק כשהוא פותח את הפה.
מניסיון רב, אחרי יום יומיים, הם אוהבים את זה.
רק אתמול זרקתי את הבקבוק של האנטיביוטיקה אחרי שסיימנו, והוא בכה בכי קורע לב....
מה ידוע לכן על קבלת קצבה מביטוח לאומי?
הבת שלי בת 4, אלרגית ,ומקבלת קצבה ולפתע לאחר ועדה החליטו להפסיק, למרות שלא חלפה האלרגיה בכלל.
אשמח לתובנות ומידע יעיל ממי שהתנסתה בנושא
תודה
והשאלה היא בעיקר מה כתבו מהמרפאת אלרגיה ועד כמה חמור היו תוצאות ה rest. בדיקת הדם של הנוגדנים.
את יכולה אולי לפנות לארגון זכותי
מה אמרו בטיפת חלב?
שלושה חודשים זה לא מעט זמן.
כדאי לעשות בדיקות דם וכד'.
אם הכל בהתפתחות ובכל הבדיקות בסדר אז לא הייתי נלחצת מעניין הקלוריות.
לבדוק גם האם היא גדלה בגובה, היקף ראש וכו' או שגם פה יש בעיה.
אם כל הגדילה לא מתקדמת זה יכול לקרות בגלל מום בלב למשל.
בשמחה ובנחת לשאול רופא ילדים.
בודקים תזונה, רגישות למאכלים מסויימים (בד"כ בדיקת דם מראה נתונים חשובים), יתכן ויש אוכל שאינו נקלט טוב בגוף, בלי לחץ. אבל לבדוק דרך רופא ילדים.
ואם הרופא אומר שהזמן הוא סביר והמשקל סביר, ולא לבדוק עכשיו ולתת לילד עוד זמן... אז לסמוך עליו. הוא יודע מה הוא אומר...
ואת טיפת חלב להרגיע, שהכל בטיפול אצל רופא.
בכלל כדאי לדעת, שלחץ אינו בריא בכלל בחיים... להרבה הוא משפיע שלילי, גם להנקה.
כלומר אם את לחוצה, יש פחות חלב וכד'.
מומלץ לקחת תוספי תזונה המעשירים את חלב האם.
ולהניק בשמחה ובנחת ולא מתוך עייפות.
זה המזון הבריא ביותר והמחזק ביותר לתינוק. יש בו הכל. (אם מניקים- בד"כ לא צריך לדאוג מתזונה).
בהצלחה! והרבה שמחה!
והרופאה אמרה שמה שגורם להשמין זה דוקא ההנקה (או מטרנה) אז אם הוא עבר לאכול יותר מוצקים זה הגיוני..
האם אתן נותנות/ נותנים נורופן רק כשיש חום או גם לכאבים?
נתת בעיקר בשביל להיות רגועה?
קר לה.
תלכי מסביב
היא עומדת בעגלה
אולי היא רעבה
איזה חמודה..
היתה איזה אחת שפשוט לא עזבה אותה הלכה וחזרה שוב
ונוגעת בה וקושקוש וזה..
רעדתי מפחד. היתה נראית לי משוגעת...
זה נכון שבילד הראשון לחוצים ואח"כ פחות.
קרה לי מקרה שהבן שלי התעקש ללבוש מעיל ביום חם וסרב להורידו. באיזשהו שלב הפסקתי להציע לו להוריד את המעיל. ואז מישהו העיר לי שהוא סובל מחום. אמרתי לו תודה וזה מה שהילד רצה. ואחרי שהתרחקתי מעט, שאלתי את הבן שלי והוא, כולו מזיע, שמח להוריד את המעיל... בלי להקשיב לאדון, הייתי נותנת לבן שלי להמשיך לסבול בגלל התעקשות...
זה קשה?
צריך לפרק את המיטה לגמרי?
תשאלי בדירה נאה, מישהו ידע לעזור.
בס''ד
שלום וברכה,
הבת שלנו (שנתיים) במעקב כבר שנה בגלל חשש לפזילה. בעבר לא הצליחו לזהות פזילה מבחינה אופטלמולוגית (למרות שמבחוץ כן רואים פזילה קטנה). בביקור האחרון אצל רופאת העיניים (ד''ר אריאלה לפשיץ מילר), נקבע שאכן יש לה פזילה קטנה ושעליה לשים משקפיים. בגלל שמשהו לא לגמרי מסתדר לנו, אנחנו רוצים לקבל חוות דעת נוספת. נשמח מאד להמלצה לרופא עיניים לילדים (אם אפשר מומחה לפזילה) שעובד בירושלים עם קו''ח מאוחדת.
תודה ותבורכו!
העתק: פורום הריון ולידה
בס''ד
אותה ילדה מתוקה שלנו (של השרשור השני), בת השנתיים, הולכת בצורה לא לגמרי תקינה, עם רגל אחת שמופנית כלפי פנים. נשמח להמלצה לאורטופד טוב ונחמד בירושלים ושעובד עם מאוחדת.
תודה רבה!!
העתק: הריון ולידה
להתייעצות והיה בסדר גמור
אני לא מזמו קניתי לקטני שלי את המשחק הזה עם הלגואים הגדולים, ממש משחק מקסים ומאד מפתח,
יש לך שם כל מיני דמויות וערכות שאפשר לחדש עם הזמן, אני ממש אוהבת לראות אותו משחק בזה, מעסיק אותו שעות
בעיקרון כתוב שזה משנה וחצי, לפי דעתי הוא יהנה מהדמויות מהמכוניות... ולאט לאט הוא יתחיל לבנות
בנות יכולות להתעסק עם הלגו דופלו שעות ועם הבובות של הלגו והמכוניות...
אין גבול לדמיון.
הבת שלי בנתה מכונית להכנסת ספר תורה ועוד מליון רעיונות...
אבל כשקנינו את זה לבן הגדול שלי בגיל שנה הוא התקשה לחבר את החלקים והתיאש מהר.
לעומת לגו פשוט יותר (אצל ההורים שלי) שהוא הצליח לחבר בקלות...
בינתיים היא רק עושה מה שאני עושה
כביסה מכינה אוכל..
הך בכדור העסיק אותה יפה
אבל לא בבית שלנו..
אצל אחרים.
בכללי הסוד זה להחביא
את המשחקים ואז להוציא
יש לנו ארון
שפותחים ואז היא בוחרת..משחק
זה הכיף שלה
התחלתי איתה גם מדבקות וציורים
אני נותנת גם
להכניס מקלות אוזנים לחורים בקופסת תבלינים
להכניס פונפונים בחור.
ממליצה לך להסתכל בכל הדברים שש.א הלוי כתבה
כולל השרשור שבו היא ענתה לי על אותה שאלה.
יש שם דברים מאלפים.
וחברים מעסיקים אותה הרבה גם ספרים ובובות.
מלבישים בובה מחבקים ומנשקים משכיבים לישון
גוזרים ציפורניים.
רגע הוא בן.לא?
אז אולי מכוניות במקום..
מענין אם בהמשך יהיה גם לשאר הילדים את אותו דבר..
כמה יש לך?אפשר לשאול?
וכל הכבוד לך על ההשקעה!
ב''החדשה ישנהגם את מוטרדת מזה?
אם תשקיעי ככה עם השאר?
לא התכוונתי כח להשקיע במשחקים
התכוונתי כח להיות אמא לעוד
ולפתח אותם ביחס ובתשומת לב.
בדיוק מה שכתבת..
בכל אופן - כדאי להציע להם גם בובות, ולא להגביל אותם בשל מינם
.
(למות שאצלי בהחלט אני רואה את ההבדל בין הבנים לבנות: הבנות מגיל קטן נהנות לטפל בבובות, והבנים מגיל צעיר נהנים להסיע מכוניות. אבל מדי פעם יש "זליגה", והבנים נהנים לשחק בבובות והבנות במכוניות...)
בד"כ זה די ברור שהבנות מחוברות לבובות מגיל קטן ומטפלות בהם היטב והבנים במכוניות ובכדורים...
ואני לא מגבילה. הכל בהישג ידם. הם בוחרים מה שכייף ומתאים להם.
הקטן שלי עכשיו בן שנה ו-5 חודשים אוהב לקחת כדור פינג פונג לזרוק אותו בבית ולרוץ אחריו ושוב...
הוא כבר בן שנה ו-7 חודשים אבל ממש מגיל קטן אפשר היה לראות שהוא אוהב טרקטורים ומכוניות.
יש לו שלל טרקטורים ומכוניות בכל הגדלים, והוא אפילו הולך לישון עם אחד... 
סבתא שלו קנתה לו לגו דופלו של מכוניות, וזה ה- דבר אצלנו. זה מפוזר על השטיח כמעט בכל חלקי היממה, וממש אפשר לראות איך עם הזמן הוא לימד את עצמו פחות או יותר מאפס, איך לחבר מגדלים גבוהים. וחוץ מזה שזה שיפר לו את הריכוז והוא כבר מסוגל לשבת יותר זמן ולהתרכז בזה.
בס"ד
לא יודעת כבר מה לעשות.. כבר חודש שהילדים "תופרים" מחלות.. אחד מבריא השני מתחיל..
מישהו מכיר איזשהו משהו שאפשר לתת כדי לחזק את המערכת החיסונית? (ילדים בני 1, 3..)
אשמח לעצות!
תודה!
זה בעיקר שלב שעובר, וכמעט לכל ילד יש תקופה כזאת. אבל להוסיף דברים בריאים זה תמיד כדאי, ואם גם יועיל לגל המחלות הנוכחי - מה טוב.
1) לשלב בתפריט הקבוע כמה שיותר פירות וירקות טריים, מגוונים. הוויטמנים האלה הם מתנה לגוף (ולא צריך לומר שהם נספגים הרבה הרבה יותר טוב מוויטמינים שמוספים באופן מלאכותי למאכלים שונים).
2) אם הקטן יונק, אפשר מדי פעם לתת גם לגדול לשתות קצת חלב שאוב.
3) שיקוי דבשבצל - חותכים בצל דק דק, מניחים מלמעלה כף בצל, ונותנים לזה לעמוד איזה זמן. הקערה מתמלאת בנוזל מעורב מדבש ובצל. טעים מאוד ועוזר לפתור עניינים בגרון. בבצל עצמו אני לא משתמשת, רק בנוזל שמעליו.
עודף של ויטמין c יכול לגרום לשלל תסמינים לא נעימים (שלשול, סחרחורות, צרבות, כאבי ראש, אינסומניה) עד חמורים (אבני בכליות) ולעתים אפילו מסוכנים (להחריף תסמינים של המוכרומטוזיס - עודף ברזל בגוף).
(יש עוד כל מיני מחקרים שמתפרסמים בשנים האחרונות על סכנות חמורות יותר לטווח הארוך).
לחלוטין יכול להזיק ולפעמים אפילו לסכן.
איך נמנעים מלחלות?
דואגים שהילדים יהיו בחדרים מאווררים ולא סגורים בטמפ' גבוהה כל היום ומחסנים נגד שפעת.
של הדס או של אלטמן.
אבל אני לא כ"כ בטוחה לגבי הגיל...
להתפלל על הקטנטנים שלנו שירגישו טוב
באופן הגשמי : להלביש טוב , במיוחד את הראש ע"י כובע צמר מחמם.
לתגבר בויטמין סי שמאוד חשוב לחיזוק מערכת החיסון ,
ב"ה הקב"ה דאג לנו ופירות העונה : הדרים ,תותים וכו' , מלאים בויטמין סי המחזק את מערכת החיסון ,
כמו כן ,לאוורר את הבית לעיתים קרובות, לפחות לשעה שעתיים .
אחרי המקלחת לייבש היטב את הראש ולכסות כמובא ברמב"ם הלכות דעות פרק ב', ובש"וע סימן ל"ב.
לאכול מאכלים המתאימים לחורף :
למשל תבלינים מחממים : זנגוויל,פלפל שחור ,קינמון וכו' .
להוסיף שום ובצל שהם משמשים כמו אנטיביוטיקה טבעית .
כמו -כן מרק עוף שבושל לפחות שעתיים ,נקרא בשם ה"פניצילין היהודי" .
ולזכור , שזה עובר וגם אם חולים זה בסדר גמור זה אומר שהגוף עובד ויודע להלחם בוירוסים ואם קצת קשה לו נעזור לו עם מה שהקב"ה ברא.
רפואה שלימה לכל עם ישראל 
אני חושבת שצריכים להלביש בגדים חמים לילדים+ כובע על הראש והאוזניים וכו'
אבל לא לעטוף ולהגן יותר מידי כמו בצמר גפן.
ז"א- להלביש בצורה טובה, חמימה אבל לא יותר מידי.
שמתי לב שיש לנו (או לרובינו) נטייה להגן ולהלביש מלא שכבות ושמיכות וחימום וכו' והילד מתרגל לזה- הגוף שלו מתרגל לשזה ואז כל אפצ'י קטן/ רוח קטנה- הוא נהיה חולה.
אני, לצערי, הרגלתי ככה את הבן הבכור שלי והוא באמת הכי רגיש לי ומתקרר מהר וכשהיה קטן היה המון חולה בחורף. חום גבוה, דלקת ראות וכו'.
כשהגיעו הילדים שאחריו למשתי להרפות קצת, לשחרר, לא לגדל בצמר גפן וב"ה ב"ה הם לא חולים לעיתים קרובות כמו הגדול שלי.
ודיברתי על זה עם עוד אמהות והם אישרו לי את הענין גם אצלם.
בנוסף גם אני בכורה ורגישה לקור יותר מאחיי כי גם אותי עטפו בצמר גפן... למרות שאני אחת שחם לי תמיד!
היא מסננת אוכל
היא רוצה את הויטמינים שלי בתור סוכריה
נהיתה גברת..
חוץ מזה למדה בגנון
להגיד לא,לא רוצה(בבן)-צירה
להיות רכושתנית-מה ששלה אסור לי לגעת-
די(צעקה)
א"א ללכת למכולת איתה.
נהיתה המלכה ..
מקלידה לי במחשב
מורידה לי את היד מהמקלדת(כמו שאני עושה לה)
מה יהיה?
לצחוק ומה עוד?
בוקר טוב! אני ניקית די מוכרת פה, אבל פתחתי ניק חדש כי הנושא קצת לא נעים לי.
הבן הבכור שלנו בן שנתיים וחצי,
ילד אנרגטי, מלא חיים, שמח, חכם מאוד, רגיש מאוד! קיצר... 
הבעיה היא באינטראקציה שלו עם בעלי...
אני אנסה לרשום בכמה נקודות את הדברים הבעייתים:
1. בעלי שיחיה, נהיה עם השנים סופר לחוץ על סדר וניקיון (יש לנו עוד בת קטנה).
בהתחלה זה היה חשוב לו, אבל לא ברמת ההיסטריה, עם הזמן הוא פשוט נהיה היסטרי
ומכל טיפת מים על הרצפה, הוא עושה עניין.
עכשיו, אנחנו עם 2 ילדים!! ומה לעשות נופל להם אוכל, נשפך להם מים, הם מלכלכים...
אבל הוא לא מסוגל להכיל את זה.
בשבת לדוגמא, הוא הכין לבכור שוקו והשוקו נשפך על הרצפה... ישר הוא מתחיל לצעוק עליו: מה אתה עושה?? למה אתה שופך? תלמד להיזהר!! למה אתה תמיד מלכלך??
(והכל בצעקות כאילו קרתה תאונה! "תלך מיד לחדר שלך" "עוף מפה כבר"....)
ואני אומרת לו: נשמה תירגע הוא לא שפף את השוקו בכוונה, קורה שלבנאדם נופל משו מהידיים...
ואז הוא מתחיל לצעוק גם עליי: את סתם חושבת שהוא ילד מפגר! הוא יכול לשלוט עצמו, תציבי לו רף גבוהה והוא יגדל מזה, תפסיקי להוריד אותו וכו וכו.
כמובן הבן שלנו בכה רצה שהוא רוצה חדש ובעלי המשיך לצעוק עליו שלא מגיע לו שום שוקו ושאם הוא לא נזהר הוא לא יקבל כלום... אני הבנתי שכדאי לי לשתוק ושהוא הלך לתפילה, הסברתי לו שזה לונורא ולפעמים נשפך לנו והכנתי לו חדש.
2. על כל דבר קטן שהבן שלנו קצת חורג מהכללים... ישר הוא מאיים בעונש! הרביץ לאחותו-כנס לעונש. שפך קצת מים בבית-כנס לעונש. קשקש על הרצפה- עונש! אין לי עוד דוגמאות, אבל על כל דבר קטן-עונש ואיומים, עונש ואיומים! עכשיו אני כבר משתגעת! הייתה שבת אחת ש7 פעמים הוא שם אותו בעונש וכל פעם הבן שלנו מגיב כמובן בבכי היסטרי. נוצר מצב שאני מעדיפה שהוא יגיע הביתה רק אחרי שהוא ישן או שבשבת אני לוקחת על עצמי להיות צמודה אליו ולהעסיק אותו בלי סוף כדי לא יהיה פתח לכל הסשן המבאס הזה של עונשים ואיומים!!
3. באופן כללי, אין אווירה נעימה בבית... אם כל הזמן אבא מאיים ומפחיד ועל כל שטות אבא צועק, אז לא נעים!
סתם דוגמא, אתמול הוא רצה ללכת לזרוק את הטיטול שלו ובפח לא היתה שקית. אז בעלי כזה צועק לא, לא אל תשים שמה! הבן שלי מסתכל עליו בחיוך כזה של דווקא וזורק את זה בכ"ז בפח ואז הוא מתחיל לצעוק: אתה לא מקשיב!!! למה אתה לא מקשיב?? איזה מעצבן אתה!!!!!!!!
ואני חושבת בליבי: רבאק, מה הסיפור? תגיד לילד שלך כל הכבוד שהוא שם את הטיטול בפח ואח"כ תרים ושים בשקית.... מה הסיפור?? למה לצעוק ולהפחיד???
זה בגדול תיאור הקשר ביניהם... זה נשמע שהוא איזה מפלצת שצועקת כל הזמן, אבל לא! יש לו המון קטעים שהוא משחק איתו והם רצים ברחבי הבית ועושים צחוקים והוא גם אומר לו הרבה שהוא אוהב אותו.. אבל הוא מאבד את העשתונות במהירות ומגיב בחוסר פרופורציה מה שמעיב מאוד על היחסים ביניהם...
הבן שלי שואל אותי איזה 6 פעמים ביום: אמא, אבא אוהב אותי? הוא לא כועס עליי??
ואני, הלב שלי נקרע! כ"כ כואב לי עליו ואני כ"כ דואגת לו שזה מוריד לו את הביטחון העצמי, שכל היחס הזה מקטין אותו, שהוא לא יהיה סלחן כלפי עצמו (כי הוא לומד שכל שגיאה קטנה, היא אסון) והכי עצוב לי שאבא שלו במקום להיות המשענת שלו, הוא אדם שהוא כ"כ מפחד ממנו...
שוחחנו הרבה על הנושאים האלה, אבל הוא די אטום ולא מוכן לקבל הסתכלות שונה...
מכם, אני אשמח קודם כל לעידוד (כי ממש אני כותבת עם דמעות)
ולעצות להתנהלות נבונה מול בעלי
ומול הבן שלנו, איך לרומם אותו ולטעת בו התחושה שהוא אהוב וטוב וחשוב למרות כל הנ"ל...
תודה רבה וסליחה על כל האורך, הללויה 
תבדקי את האפשרות הזאת.
בהצלחה רבה!
כמובן שייתכן מאוד שזה לא זה. רק מציעה לבדוק כיווני מחשבה.
Obsessive compulsive disorder
עורך: ד"ר שלי סנטו - פסיכיאטרית 17/02/2015 16:08
כמה פעמים קרה לכם שנעלתם את הדלת וחזרתם אחר כך לבדק אם נעלתם ואז נזכרתם, או ששמתם סיר על הכיריים ואתם לא בטוחים שכיביתם אותו? או שדאגתם לניקיון וסדר יתר על המידה? לרובנו זה קורה פה ושם. מה קורה כשהפה והשם הזה, הופך לתדיר, מציק ואף בלתי נשלט? כאשר זה קורה עולה האפשרות לקיומה של הפרעה טורדנית כפייתית המכונה באנגלית Obsessive-compulsive disorder - OCD.
בכל מקרה של לבטים, ספק מצוקה או אי נוחות בשל קושי זה אנו מציעים לפנות לשיחת ייעוץ ובירור על ידי איש מקצוע, תוכלו לפנות אלינו בכל עת ואחד מאנשי המקצוע של המרכז יישמח לסייע.
OCD היא בת משפחה להפרעות החרדה. ההפרעה מורכבת מ:
1. מחשבות פולשניות וחוזרות ונשנות (שאינן מרפות) בתחומים שונים.
2. קיום פעולות טקסיות באופן חוזר ונשנה וזאת, במטרה לגרש את המחשבות הלא מרפות והבלתי-רציונליות. האדם חש שהוא חייב לבצעם, באופן לא נשלט.
אנשים בעלי OCD, מדווחים כי פועל יוצא מהמחשבות הטורדניות הוא התקפי חרדה. במטרה להפחית את החרדה או להביא לשליטה בה, נעשות הפעילויות הטקסיות. ניסיון זה הינו רגעי. לאחר זמן, שוב משתלטות המחשבות הלא מרפות והחרדה חוזרת ושבה. בדרך כלל, היא שבה בעוצמות גדולות הרבה יותר. כאשר, הפעולות הטקסיות לא פותרות ולא מרגיעות מספיק, עלול להתפתח גם דיכאון .
מחשבה מטרידה יכולה לחזור אין סוף פעמים כמו " האם נעלתי את הבית?" מעוררת חרדה, זו יוצרת פעולה - בדיקה האם הבית נעול - בדיקה זו יכולה להיעשות עשרות פעמים, על מנת להפחית את החרדה (ללא הצלחה כאמור) ואז תחשב לפעולה קומפולסיבית.
אשה, שנוטלת את ידיה 7 פעמים לפני הארוחה ו-8 פעמים אחרי. גבר, שבודק 22 פעמים, אם הדלת נעולה. אשה, שבודקת 13 פעמים אם כבתה את האש בכיריים, גבר שבודק אם כבה את האור, 13 פעמים ועוד. כל אדם הסובל מההפרעה, הטקסיות שלו ברורה לו וחוזרת על עצמה בדיוק רב.
מחשבה מטרידה יכולה להיות גם סביב סדר וניקיון. במקרים אלו, אנשים עסוקים זמן רב בשמירה על הסדר והניקיון, שוטפים שוב ושוב ,ידיים או מנקים את הבית, לעיתים זמן רב במהלך היום.
מקורם של חלק מהמעשים, הם אמונות תפלות. מרבית הסובלים מהפרעת OCD, מבינים, שאין טעם בבדיקות חוזרות ונשנות ויודעים שהם נעלו את הדלת אט שאין באמת חיידקים והידיים מספיק נקיות הם מבינים, שהתנהגותם, יכולה להתפס מוזרה אצל סביבתם. אך אין להם שליטה על כך. בעקבות כך, רבים מהסובלים מההפרעה הטורדנית כפייתית, מתביישים בה ובעקבות כך - מסתירים אותה. דווקא התנהגות זו, גורמת להדרדורת המצב.
כ-2% באוכלוסיה סובלים מהקושי בעוצמות שונות, ללא הבדלי דת גע ומין. כן מדובר על השפעה גנטית (ויש לזכור, שבבתים, שישנה התנהגות OCD, זו גם התנהגות נלמדת). החוקרים, סוברים שההפרעה קשורה לרמה לא מאוזנת של הפרשת סרוטונין (כמו גם רבות מההפרעות הנפשיות האחרות). הטיפול התרופתי, מבוסס על תרופות, המעכבות הפרשת סרוטונין.
בעבר, נחשבה ההפרעה כנדירה מאד, במיוחד בגלל ההסתרה שלה. היום מדובר, על תופעה נפוצה יותר,כאשר ההפרעה משבשת את אורח החיים הרגיל וגורמת לסבל (נפשי, פיזי וחברתי) - אז נדרשת התערבות טיפולית. הטפול הנכון הוא שילוב של טיפול תרופתי יחד עם טיפול נפשי.
בסיס הטיפול הנפשי הוא טיפול קוגניטיבי התנהגותי, בו מלמדים, בין השאר, איך להימנע מלבצע פעולות טקסיות, מה שנועד להביא לצמצום של תחושת חרדה. בנוסף, נעשית למידה של התמודדות עם מחשבות חוזרות. חלק חשוב אחר של הטיפול הוא טיפול בשיחות (פסיכותרפיה), אשר מסייע בהבנה של משמעות הסימפטומים.
יש אובססיביות בתחומים שונים. כאן זה נשמע אובססיביות לניקיון - שהוא לא מסוגל לסבול חוס ניקיון.
אבל יכול להיות שיש כאן יותר מזה.
כמה שאלות:
האם בעבר גם היה לו קשה עם לכלוך? מולך, מול בני משפחה אחרים?
האם נתקלת בעוד מצבים שמרגיזים אותו כך, לא דווקא מול הבן שלכם?
האם הוא הכיר ילדים קטנים לפני כן? הוא יודע איך ילד בן שנתיים וחצי אמור להתנהג?
לי נשמע שאת דווקא נוהגת נכון בחיכוכים ביניהם... שיהיה בו: ה"בעיה" היא בבעלך, לא בבן שלכם, שמתנהג נורמלי לגמרי. את הרי לא תוקפת ממש את בעלך מול הבן שלכם... ומה לעשות - הילד הקטן צריך יותר גיבוי מהמבוגר...
כמובן - בעלך ציך גם כן עזרה וגיבוי, אבל נשמע שלא תצליחי לעשות זאת בעצמך.
הייתי ממליצה לך ללכת לייעוץ לבד (ייעוץ זוגי, ייעוץ פסיכולוגי/פסיכותרפיסטי...), ותציגי בפני היועץ את כל העניין הזה. תבלי ממנו כלים איך להתמודד ואיך לעזור לבעלך.
ואם בעלך יסכים בעתיד להכיר בכך שהוא בבעיה וללכת לטפל - זה יהיה הכי טוב כמובן.
בהצלחה! את אשת חיל אמתית ואישה נהדרת!
אני חושבת שלפני שילדך צריך את ליבך, לב בעלך נחוץ לו פי כמה.
אישה תפקידה להיות רעיה לבעלה לפני שהיא אמא לבניה.
זה נשמע שלבעלך קשה, ואולי יותר קשה לו שאת לצידו של ילדך לפני שאת לצידו שלו.
כשהוא מגיע הביתה, יתכן והוא מרגיש מראש שהוא לא רצויי ועדיף שלא יתערב, וזה עוד יותר קשה ומתסכל ומגביר לו את הרצון להראות שהוא זה שקובע והוא יחליט מה קורה בבית עם הילדים.
אפילו אם לך קשה לקבל את ההתנהגות את חייבת לתמוך בבעלך.
כך גם יפחת לו הקושי ואולי הוא יהיה יותר פתוח וקשוב להתייחס לילד בצורה רגועה ונינוחה יותר.
הילד רק ירוויח מכך שאת תהיה עם בעלך בראש אחד (בלב ובחוץ).
ילדים לא מסוגלים לראות את ההורים רבים. במיוחד לא בגללם.
הביטחון של הילד נובע הרבה מכך שהוא יודע שיש לו הורים יציבים בדעותיהם.
המון בהצלחה והרבה ס"ד.
ואת צודקת... הרבה פעמים הוא אומר לי: "הילדים חשובים לך הרבה יותר ממני.. אני בסוף" וכו'
בכל מקרה, מה זה אומר בפועל?
הוא צועק על הבן שלנו אחרי שהשוקו נשפך (לדוגמא, כן?)
אז אני מצדיקה אותו מול הילד??
איך זה אמור להתבטא?
אני לא חושבת שעכשיו גם את צריכה לצעוק על הילד.
אבל אולי את צריכה להראות לו שמה שאבא אומר/ עושה / חשוב לאבא, חשוב גם לך.
וחשוב לך שאבא יהי שמח.
אם נשפך השוקו אפשר להגיד לילד (כמובן עם חיוך על הפנים) - "אנחנו מבקשים שתשתדל להיות זהיר, ועכשיו כדאי שננקה את זה ביחד".
או "אתה יודע שאנחנו לא מרשים להרביץ לאחותך".
דבר נוסף: אני חושבת שאולי אם תשדלי את הילד לעשות דברים מכוונים מול בעלך - דברים שישמחו אותו ויתנו לו כבוד, יכול להיות שזה גם יעזור.
תראי, לבעל מאוד חשוב הכבוד, וזה יכול להתבטא בהרבה תחומים.
לדוגמא: אבא מקבל ראשון בארוחה.
קודם שומעים למה שאבא מדבר ואחר כך מה שלילדים יש לומר.
מסדרים את הבית לקראת בואו של אבא.
"לך תראה לאבא שעשית מה שהוא אוהב"
את צריכה לחשוב לבד מה בעלך אוהב? איך הוא ירגיש שאת שלו? ואיך את דואגת לו מתוך אהבה כמו שאת דואגת לילדך?
וכמובן המון תפילות לאדון הכל שירכך את ליבו ויתן בו אהבה וחמלה לילדיך.
מקווה שעזרתי.
אפשר לתת לו ספר על ילדים ובדרך כלל יש פרק בנושא
אולי תנסו להתיידד ולהתארח אצל משפחות אחרות ותדברו בנושא ואז בעלך יקבל פרופורציות. אולי תנסו לדבר עם רב תירוש מבניין שלם, הוא מסביר טוב דברים כאלו.
למקרה קיצוני - תגרמי לבעלך שיישפך לו משהו ואז תתנהגי כמוהו
אין לי עח הכל מה להגיב אבל..מחכה ומצפהאני מבינה מאוד וכתבו לך פה מצוין..
אולי יעוץ יעזור..
אני קוראת והלב נחמץ. כל כך מבינה את הקושי שלך מול זה, הקושי לעמוד מנגד.
התלבטתי אם לענות, כי אני מרגישה שאין לי תשובות טובות. שיש דברים שכדאי לעשות ואני לא יודעת מה הם. בסוף החלטתי בכל זאת להוסיף כמה נקודות - שגם הן יהיו בסל שלך, חוץ מכל דרך פעולה שתבחרי.
1) את כותבת שבעלך מאבד את העשונות בקלות, אבל מהצד נשמע לי שזה לא רק זה. אני מכירה אנשים שמאבדים את העשתונות בקלות וצועקים על אהוביהם, אבל אחר כך כשהם שוב מתעשתים, הם מצטערים על כך ומרגישים שעשו את הדבר הלא נכון. תקני אותי אם אני טועה, אבל נשמע לי שבעלך שיחיה לא כך. נשמע שזו לא רק תגובת מצוקה במצבים שמביאים אותו ללחץ, אלא גם השקפה סדורה - שהוא באמת חושב שכך נכון לחנך את הילד, שזו היא טובתו. שאין לו שום רצון לשנות גישה, כי הוא מאמין בגישה שלו.
אם אני צודקת, אז אני ארשה לעצמי עוד ניחוש: שבאותה מידה שכואב לך היחס שלו אל הילד, כואב לו היחס שלך אל הילד. כמו שאת מרגישה שהוא מזיק, הוא מרגיש שאת מזיקה. כי הוא באמת באמת מאמין שהיחס הנכון והמיטיב אל הילד הוא "רף גבוה", כדבריו.
אם זה אמנם המצב (אם! אולי אני טועה לגמרי בפרשנות) אז שיחות שכנוע לא יעזרו, כנראה. יותר טוב שתהיו מודעים לכך שקיים ביניכם פער משמעותי בתפיסת תפקידכם כהורים, ולא תזרקו המון אנרגיות לפח בניסיון לשנות זה את דעתו של זה. האנרגיות שלכם נחוצות...חבל עליהן.
2) (בהמשך לסעיף 1, ותחת אותן הנחות) - יש לי תחושה שגם בתוך הקושי והמצוקה שלך ושל הילד לנוכח ההתפרצויות של בעלך, יש חשיבות עצומה ללימוד הזכות שלך. לימוד זכות אמיתי, לא מהפה ולחוץ. לזכור ולחוש ולחוות שבעלך פועל מתחושת שליחות הורית, וחשוב לו מאוד לחנך את הילד בדרכו. את יכולה לחלוק בתוקף על המעשים שלו, אבל לא על הכוונות. תאמיני בכוונות שלו, שהן טובות. כשאת מנתחת לאחור סיטואציות שקרו, תנסי לראות איך תחושת האחריות שלו לילד היא שהובילה אותו לפעול כמו שפעל.
לפעמים במבט שטחי יש תחושה כאילו "הצדקה" שכזאת עלולה להוביל לחיזוק המעשים האלה, לחיזוק ההתייחסות הבעייתית לילד, אבל עד כמה שאני רואה מניסיוני, זה לא כך אלא להפך. לימוד זכות תמיד פועל טוב בעולם.
("ועל ידי זה שמוצא בו מעט טוב, ודן אותו לכף זכות, על-ידי-זה מעלה אותו באמת לכף זכות, ויוכל להשיבו בתשובה" - מכירה?)
3) דבר נוסף שבו את יכולה להועיל מאוד לילדך, במקביל לכל שיטת פעולה שתבחרי, הוא -- להאמין בו. להאמין בו שיש בו כוחות גנוזים הרבה מעבר למה שאפשר לשער, ושאם זה המסלול שהקב"ה בחר בשבילו לעבור בו, הוא מסוגל לעבור בו ולצמוח מכך. כשאת רואה את בעלך כועס על הילד פעם אחר פעם - לצד התערבות או חוסר התערבות, כבחירתך, תשנני לעצמך שה' שומר ומגן על ילדך, ושיש לו יכולת לעמוד בכך ולא להישבר.
ושוב - זה לא יגרום לכך שלא תתמכי בו ולא תהיי שם בשבילו. מניסיוני - להפך. כשמשחררים את הפחד הלופת את הלב, דווקא מסוגלים ליותר נתינה ותמיכה. אל תיתני לפחד לשלוט בך. ה' אתכם.
4) הנוכחות שלך שם בשביל הילד - שווה זהב. יש הבדל עצום בין ילד שחווה השפלה כשהוא לבדו, לבין ילד שאמא שלו שם לידו, ומזרימה לו גלים שקטים של אהבה ואמון.
תהיי שם בשבילו, תהיי שם בשביל אבא שלו, תאמיני בשניהם. תהיה הפעולה המעשית שתבחרי אשר תהיה, היא חשובה, אבל השדר הסמוי חשוב ממנה. ובשדר הסמוי אין זיופים, והוא מגיע ממה שבאמת קיים אצלך בפנים. תתמקדי במה שאכן קיים שם - באהבה הגדולה שלך אל שניהם, ובאמונה שלך בבורא עולם.
אנשים משתנים. בתהליכים איטיים מאוד. לרוב לא בעקבות הסברים חיצוניים, אבל כן בעקבות מה שהמציאות משקפת. אני כותבת לך מניסיון קרוב: אדם שרואה עם השנים שהילד שלו מתחיל לפחד ממנו, מתחיל לחמוק מנוכחותו, זה דוקר מאוד בלב. ולדקירות בלב יש משמעות עצומה. זה פתח כחודו של מחט, ולא מיד הוא מתרחב, אבל כשמסתכלים אחרי כמה שנים לאחור אפשר הרבה פעמים לגלות בתדהמה איך חודו של מחט הוביל לפתחו של אולם... הלב נפתח.
אני באמת באמת אומרת לך מניסיון ומהיכרות קרובה, שיש הרבה מקום לאופטימיות. אל תיראי.
רעיון:
יש משפחות שאת מכירה ואוהבת מאוד? משפחות שדרכם החינוכית של ההורים יפה בעינייך, שיש שם אווירה של חמלה, נתינה הדדית, קבלה?
ואם אפשר להוסיף עוד דרישה - משפחות שחלק מילדיהם כבר גדולים מספיק, כדי שיהיה אפשר לראות עליהם את פירות החינוך האוהב? שיהיה אפשר לראות עליהם שגדלו לתפארת העם והאומה, לתורה למצוות ולמעשים טובים?
אם כן, עשוי להועיל אם תנסי לחזק את הקשר איתם. להזמין אליכם, להגיע אליהם, לעשות דברים ביחד בחופשים...
הרבה פעמים כשיש מודל חי זה משפיע מאוד. אם בגלל משהו שראה והכיר בעבר נתקעת לאדם נוסחה בראש, כגון 'חינוך חם גורם נזקים', 'אם מראים לילד אהבה הוא גדל להיות פרזיט' - מפגש אמיתי מהחיים שבו הנוסחה הזאת לא פעלה יכול להציב אצלו סימן שאלה על מה שהיה משוכנע בו. שוב, כפתחו של מחט...
לא על הכול יש לנו שליטה, ולא בטוח שזה יועיל, ואם כן זה גם יכול להיות תהליך ארוך מאוד (עיבוד עולם ההשקפות מחדש זה לא דבר שקורה ביום) - אבל לפתוח פתח כדאי. זו ההשתדלות, ומכאן - אמונה...
החיים שויםאין לי עצות בשבילך
נשמע שאת מתמודדת בגבורה
ונמצאת עם הילד שלך , ולא נוטשת אותו
יכול להיות שזה מה שבעלך ראה בבית כדרך חינוך?
ךנשואה+2אחינים שלי בני 4 ו5 מגיעים אלי היום מהצהריים עד מחר,
ובבית שלי אין משחקים מותאמים לגיל,
מה אפשר לעשות איתם בזמן הזה??
שימי בארגז באמצע הסלון, ואת מסודרת
בהתהוותהם יגלו את המטמון וימצאו עשרים דרכים שונות לנצל אותו. אין לי שום דרך לחזות מראש את כל הרעיונות היצירתיים שיעלו בזמן אמת. תחזרי אחר כך לספר...
הגדול שלי (בן 3+) משחק עם החיות קופצות של הקטן כל יום
בסוף בקטע של משחקים הם הסתדרו מעולה...
מי שסבל היה הבית ואני 
יצאתי מותשת...
משחקי דמיון מכל הסוגים והמינים: "להכין אוכל" בכלי מטבח שלך. להתחבא מתחת לשולחן ולעשות שם בית. לנסוע לטייל ברחבי הארץ ברכב מכסאות וכו' וכו'. הם כבר יסתדרו...
חוץ מזה אפשר מחבואים ודומיו, קריאת ספרים, סרט
סתם לנוח קצת ולפטפט.
להכין יחד אוכל אמיתי כלשהו.
התחלתי לפני חודש לגמול את ילדתי בת 2.5 מטיטול ביום אחרי בקשות חוזרות ונשנות מצידה.
וברוך ה' הגמילה הייתה מהירה ונוחה.
בלילות הראשונים היא הייתה מתעוררת מעצמה לשירותים, ומשום מה עדיין פחדתי להוריד לה את הטיטול בלילה כיון שעדיין היא הייתה קמה שלפעמים הטיטול לא היה יבש לחלוטין (לפעמים כן יבש ולפעמים עדין רטוב).
למעשה אחרי שבוע שהיא התעוררה, היא הפסיקה להתעורר והטיטולים נהיו יותר ויותר ספוגים.
אז החלטתי שאני מורידה גם בלילה ואולי זה יעזור.
זהו, שאחרי שבוע אני מיואשת לחלוטין!
יש פיספוסים כמה פעמים במהלך הלילה ואם אני רוצה להרים אותה לשרותים היא נורא כועסת (מעייפות כנראה)
וגם אחותה הגדולה לא גמולה בלילה בכלל (בת 4).
אז יום אחד החלטתי שזה נמאס וקניתי חיתולי גמילה ללילה, וקראנו להם "לבנים ללילה".
אבל הקטנה וגם הגדולה פשוט מנצלות את זה בשביל לא להתאמץ לקום בכלל.
ובימים האחרונים יש גם פספוסים רציניים מהקטנה (שרק לא מזמן נגמלה).
מה עושים?
בקיצור לא מבינה מתי זה יגמר? באיזה גיל? ומה לעשות להמשיך או להחזיר טיטול?
כבר נמאס לי כל בוקר להפעיל מכונה, ולקלח אותן בבקרים הקרים האלו.
ממש נואשת לעצות!!!
את מביאה להם לארוחת ערב לשתות מטרנה או שוקו או תה?
כי תה ושוקו הם משתנים..
כשאני גמלתי את הילדה שלי בלילה היא עדיין שתתה מטרנה(שנתיים וחצי בערך)
והקדמתי לה את זה בערך לשעה חמש זה מאוד עוזר דבר ראשון
שלא ישתו צמוד לשינה רק מים..
אני רק אחרי שראיתי 3 או 4 טיטולים יבשים לגמרי רצוף בבוקר התחלתי גמילת לילה...
ואחרי שהתחלתי בערך בחודשיים הראשונים הייתי מעירה אותה בערך ב12 בלילה לפני שהלכתי לישון שתעשה בשירותים
למעשה כמעט תמיד הרמתי אותה ופשוט הושבתי אותה על הישבנון היא עשתה וחזרה לישון...
עד שלאט לאט ראיתי שגם אם אני מעירה אותה ב11 היא לא מפספסת..ואז עבר ל10 ותשע עד שהפסקתי לגמרי
והיא ישנה לילה יבש...
הייתי פשוט עושה ניסיונות ובודקת אם אני מעירה אותה בשעה מסוימת וראיתי שהיא פספסה אז עדיין לא מתאים להעיר יותר מוקדם...
מקווה שקצת עזרתי...ב"הצלחה
בארוחת ערב הן אולי שותות 1/4 כוס (כחלק מהארוחה)
אני רוצה להעיר אותה, לפעמים אני מגיעה ורואה שזה מאוחר מידי. אבל על פי רוב, היא רדומה כל כך חזק שאין לי אפשרות בכלל לקחת אותה לשרותים. ואם אני מצליחה להעיר אותה היא מתעצבנת (מסתבר מהעייפות החזקה)
אני מפחדת שהפיספוסים בלילה זה בריחה מאחריות לקום. במיוחד שעד עכשיו לא היה מצב שהיא תפספס גם יציאות רציניות.
ולא נראה לי שזה ממש טוב להעיר באמצע הלילה. אני אישית ישנה בעצמי כבר.
אני לא הצלחתי לגמול בלילה עד גיל שלוש- ארבע.
ובחורף קר ומרטיבים יותר ויש יותר בגדים להחליף. בקיץ יותר קל.
בקשר לגדולה, היא לא חייבת חיתול רק מפני שלקטנה כן, מן הסתם יש הרבה דברים שהיא כן וקטנה לא.
אולי שתי אפשרויות . ראשונה גם לחכות עוד קצת. שנייה להבטיח פרס. אצלי זה עבד עם אחת הבנות בגיל שלוש וחצי. אבל זה יכול לעבוד רק אם זה בשליטתה כבר
(ודווקא הילד שכן נגמל בלילה ביחד עם היום - חזר בסוף להרטיב, עד היום...)
בקיצור- לדעתי להרפות, ולהחזיר לשתיהן את הטיטול בלילה.
וגם שזה ירגיל אותן לא להתאמץ.
אחרי גיל חמש יש שקט?
(למעשה יש לי ניסיון רק עם ילדה אחת, שהגיעה לגיל חמש והפסיקה להרטיב...)
מסוגלת.
כי גם ראיתי שהיא מצליחה לבד להתעורר.
אבל פתאום שזה הפסיק, זה בלבל אותי.
האמת שלגבי פיספוסים ביום, ראיתי שבאמת אם לא מגיבים אז כמעט ואין פספוסים.
כעט אחרי שיקול דעת חוזר ( וגם אחרי כל מיני מקרים שקרו במהלך הימים האחרונים), החלטנו שאת הגדולה אנחנו משאירים עם לבנים ובלי שום הגנה ומתפללים שבעז"ה זה ילך יותר בקלות. (והאמת שראינו קצת שיפור מאז)
אומנם אין לי ניסיון עם גמילה של ילדים מלבד 2 בנותי.
אבל משכנים וחברים שבסביבתנו (משפחות עם 6,7 ויותר), אני מבינה שיש מושג שנקרא גמילה לחלוטין.
כלומר, כשהילד לומד להשתלט על עצמו ביום, אזי המוח קולט את זה גם בלילה.
וזה מה שראיתי אצלה - כשהורדנו את הטיטול ביום, היא אוטומטית התעוררה גם בלילה לשירותים.
אני מסכימה עם זה שזה יותר קשה לגמול בחורף וגם לקחתי את זה בחשבון כאשר התחלתי לגמול אותה. (יותר נכון להגיד כאשר נענתי לבקשותיה הרבות להוריד טיטול).
מה שאני מנסה להבין זה, האם אחרי שהילד התרגל למצב של טיטול - (ונוחות של לא לקום בלילה לשרותים) האם בגיל גדול יותר, הוא יצליח להיגמל מהטיטול בלילה?
לפעמים היה פער של שנתיים בין גמילה ביום וגמילה בלילה ולפעמים זה הלך ביחד.
לפעמים פשוט חבל על המאמץ. חדר מסריח, המון כביסה, לילד לא נעים, אמהות שלא ישנות עד מאוחר בשביל להעיר את הילד לשירותים, גם ילד בטח לא נהנה מחוויה. בשביל מה? אז יהיה עוד כמה חודשים עם חיתול.
מקבלת את הדברים.
תודה.
וגם גנטי.. אני לא הייתי ממהרת.
באישזהו גיל הם מתחילים לקום יבשים ואז נגמלים מעצמם (ויש ילדים שלוקח להם הרבה זמן..)
בהצלחה!
לאחרונה על לרשת אתר העוסק בהרטבת לילה (http://www.הרטבתלילה.com).
אם הילדות "עושות" בטיטול בזמן שינה - הן לא עושות זאת בכוונה. ילד לא "עושה" במיטה בכוונה בזמן שינה.
בחורף קשה יותר להיגמל בגלל הקושי לצאת מן המיטה החמה.
בכל אופן, זה נורמלי לחלוטין אם ילדים מרטיבים בלילה עד גיל 5-6, לא צריך לעשות מזה עניין, לכעוס עליהם, ולא לאתגר אותם בפרסים שהם לא יוכלו לזכות (כאמור, מפני שהם לא עושים את זה בכוונה. הם לא שולטים בזה מתוך שינה).
אני שואלת בשביל ללמוד/ להיטיב-
מה אתן נותנות לילדים שלכם בבוקר לאכול ולשתות לפני שהם יוצאים לגן/ לבית הספר?
אשמח לשמוע כל מיני רעיונות אבל לא דברים ש"יסתמו" להם את התאבון להרבה שעות.
שהילדים יוכלו לאכול אח"כ את הכריך ששלחתי להם לארוחת 10/ הפסקת אוכל- בוקר.
ומצד שני שישביע אותם עד ארוחת הבוקר בגן/ בבי"ס ו"ירגיע" אותם לאחר ה"צום" של הלילה... 
תודה
או אוכל קורנפלס עם חלב שקדים/אורז
אפשר ללכת קודם כל לנוירולוג, אולי הילד היפאקטיבי?
זה על חשבון קופ"ח, וגם אם לוקים פרטי כדי לזרז - הרוב ע"ח הקופ"ח.
גם איבחון פסיכלוגי (דידטקי-רגשי), אפשר לעשות. זה עולה יותר. אבל מן הסתם יש יועץ/ת לביה"ס, אפשר להתייעץ איתו. ואולי יש פסיכולוג לביה"ס, שיכול.
אבל לפי התיאור, קודם כל נוירולוג. הכי קל, הכי זול, ראשוני ולא מסובך.
ואם הוא מתנהג כך - מן הסתם לא רק ממך הוא מקבל "פידבק" שזו התנהגות "גועלית ומטרידה", "מופרעת".. זה נעים? בוודאי שלא. רק מייאש אותו מעצמו. אז כדאי גם להתייחס אליו בחיבה וחום, להתענין איך היה.. אם למשל את אחות שלו - אז אם לך יהיה איתו יחס טוב, תתעניני מה מפריע וכו' - זה יכול להיות ממש חשוב ומועיל.
"להשלים עם זה שהילד חריג"....
ילד היפראקטיבי, זה לא "חריג"..
תופעה נפוצה למדי. אם מטפלים כראוי, התכונה הזו יכולה להיות בהמשך מקור לאנרגטיות, מקוריות ועוד.
אבל כעת, שהוא בגיל בי"ס, הוא סובל כי הוא תלמיד לא טוב, כי אומרים שהוא "מופרע" וכו'.
ולמה שמישהו "ידבר"? אם קובעים תור לרופא - אז צריך ליידע את כל השכונה?...
זה לא דבר שצריך להתבייש. אם יש משהו שצריך להתבייש, זה לא לקחת ילד לאיבחון/טיפול, שמא מישהו יגיד משהו..
דברי עם אמא, שתיקח אתו לנוירולוג. לא יקרה כלום. ואם זה אכן מה שכתבתי - ויטופל כמו שצריך (סה"כ כדור שלוקחים לפני הלימודים. כמובן, צריך לעקוב שהמינון והסוג מתאים), אז יתכן שיהיה תלמיד טוב, יהיה רגוע יותר, תהיה לו תדמית עצמית טובה יותר.
ובינתיים, ממש תהיי בשבילו אחות טובה ואוהבת ומבינה ומקשיבה. הוא צריך "עונש" כי יש לו אנרגיה שאינו יודע מה לעשות איתה?..
נשמע שמרשים לו הכל. הורים נורמליים צריכים להגביל מחשב ולשים גבולות. לפעמים זאת אווירה בבית ספר.
ילד מופרע יכול להיות מלך וילד שלומד הוא חנון והרבה פעמים ילד מעדיף את המעמד החברתי גבוה, הוא לא יודע שעוד כמה שנים הגלגל יתהפך. וברחוב אז בכלל - בשעות שאין מבוגרים ברחובות ילדים מאבדים את עצמם לגמרי כי ברחוב זה חוקי רחוב.
כשאני פוגשת ילד מופרע כמעט תמיד הוא מפונק ומרשים לו יותר מדי. כך היה בילדותי וכך זה היום.
ויכול להיות שהוא עבר משהו לא טוב ברחוב או בית ספר.
אני לא זוכרת שהישגים לימודיים השפיעו יותר מדי על התנהגות או בטחון עצמי. זה חשוב להורים, לילדים לא כל כך.
אבל זה דבר ששוה בירור. אני לא ראיתי מדבריה סימן שמרשים לו הכל, אלא יותר שלא יודעים מה לעשות עם התופעה. ההתנהלויות שהיא אמרה במצטבר, שוות איבחון נוירולוגי של היפראקטיביות. ואם זה כך, אז גם היכולת לאמן לסדרים גדלה. אם לא - אז ידעו שלא ויוכלו לברר הלאה.
ב. נכון שיכול להיות שעבר "משהו לא טוב" - אבל בהיות שזה כבר שנים, צריך לבדוק. והסדר הוא, לכאורה, מהפשוט יותר.
ג. הישגים לימודיים, לא תמיד משפיעים. אבל, במקום שזה נחשב, יכול להשפיע על תדמית עצמית. ובוודאי שהערות מהסביבה על "מופרעות" אינן מוסיפות..
ERYTHROCYTES : +