פורום הורות (עמוד 149)

בטח אפשר לברר בתמת.
גם אני אהיה בסיטואציה דומה לשלך עם מעבר דירה בקיץ וצורך לרשום למעון כמה חודשים לפני.

במעון לא צריך.

הבעיה מתחילה בגנים של העירייה שאליהם נרשמים לפי אזורי רישום. ואז צריך לפנות באופן אישי וזה משתנה ממקום למקום.

מה שכן- במעונות של התמ"ת, מומלץ מאוד לנסות להירשם לכמה מעונות , אני לא יודע לאיפה אתם עוברים אבל בהרבה מקומות בארץ התנאי קבלה מאוד לא קלים ויש תחרות גדולה אז מאוד קשה להיכנס . ולכן כדאי לפתוח כמה אופציות.

כשמשהו לא מוצא חן בעיניו.
חוץ מזה אין לי איזו תובנה...

לשאול בשלוה: אתה רוצה ככה (נניח, חביתה..), רוצה ככה?..  ממשיך לצרוח, תגידי בנחת: טוב, כשתחליט מה אתה רוצה, תגיד לי.  ותעברי לעיסוקייך.

 

בלילה: רוצה לשתות, רוצה שאמא תשב על ידך?..  ממשיך לצרוח - "טוב, אם תרצה תקרא לי"..

 

לא להתרגש מידי. יעבור. גם הוא לא מתרגש מזה כ"כ..

ואם ממשיך לעבור הלאה.
הוא בודק אותך. אם יראה שזה לא נותן לו כלום יעבור הלאה.

אני ממש מבינה את התסכול שלך בתור אמא.. זה באמת קשה!

דבר שני, בגלל החלק השני שכתבת שבמעון הוא לא ככה, אז אני מבינה שהוא ילד חכם והוא מבין טוב איפה אפשר לעשות בלאגן ואיפה לא שייך. בבית הוא גם מרגיש בבית!

אני לא איזה יועצת הורים, אבל בתור גננת נראה לי שהוא בודק גבולות.

אם הגבול אצלך בלב הוא ברור מאוד, אז זה יעבור לילד ואם את בעצמך לא סגורה על איפה לשים את הגבול, הוא מיד ישחק שם. למשל, אני ראיתי על הבן שלי שהבאתי לו בסקוויטוהוא רצה אח'כ עוד והתלבטתי אן כדאי, אן בריא, אם חינוכי, אם הוא לא יאכל אח'כ את הארוחות ערב וכו והחלטתי שלא להרשות, הוא ישר עשה לי סצנות מכאן ועד יפו כי לא הייתי שלמה עם זה בלב. ולעומת זאת, אני מביאה לו ברזל מידי יום (הוא עוד קטן אבל זה העיקרון), והוא מת על הברזל הזה, בהתחלה היה מבקש עוד אבל היה ברור לי שלא שייך לתת עוד, אז אמרתי לו רגועה שאני לא מרשה עוד והוא קצת בכה, כי בכל זאת זה מבאס אבל מהר מאוד הוא נרגע. ומה המדהים שהוא כבר קלט שאין עוד ברזל והוא לא מבקש אףפעם יותר.

מה שחשוב זה להישאר רגועה (קל לדבר.. ואני יודעת כמה קשה ליישם...) ולהישאר החלטית עם מה שאמרת קודם!

בהצלחה רבה! זה גם הגיל כמובן....

אצל כל אחד ברמה זו או אחרת - תלוי באופי של הילד ובתגובות ההורים.

אז לדעתי סוד הקסם הוא איזון , ועקביות.

איזון - כשהילד שלך לא קיבל את מה שהוא רוצה הוא נכנס לסחרור רגשות, הוא מנסה בכל כוחו להשפיע עלייך,

וקשה לו לצאת מזה, אבל את יכולה לאזן אותו,

אם את נבהלת , עצבנית, היסטרית (כמו שנשמע קצת מהתגובה שלך) רק רוצה שזה יגמר, או מתפדחת מאנשים שרואים, את מקשה עליו עוד יותר לצאת מזה, זה כמו מעגל - הוא נכנס לאקסטזה - את גם - הוא יותר - וכו'.

אז איך כן עוזרים לו להתאזן?

כשאת רגועה, בטוחה בעצמך (שמה שאמרת באמת תקף, ושזה נכון לדרוש את זה ממנו)

לא מתקפלת, לא נוטשת אותו לחדר השני, פשוט נמצאת לידו , ור -ג -ו- ע- ה.

לא משנה בדיוק התגובה שלך , כדאי מאד שתביני אותו, "זה באמת מעצבן שאמא לא מרשה לך שוקולד עכשיו"

את יכולה להציע לו פשרה, או סתם לשתוק, לחבק אותו (אם הוא רוצה , בדרך כלל בשלב זה לא)

להיות איתו ברגע של תסכול, להישאר אי יציב של גבולות (כי לא ויתרת על מה שאמרת) ובטחון,ורוגע.

 

זה יקח זמן , אבל מבטיחה שלאט לאט הוא ירגע ועם הזמן זה יקרה מהר יותר, יחסית לתחילת ההתקפה.

 

עקביות - לעשות לו סדר בחיים, להשתדל מה שפחות לומר לא, כל מה שלא אכפת לך - לומר כן (שיקח את הנעליים הורודות לגן ) מה שכן אכפת לך - להציע לו פשרה , למצוא מה אפשר להתפשר, רוצה עוגה? עוד חתיכה אחת ודי.

אבל כשיגיע הלא - לא לפחד ממנו, כי הוא יגיע, (גם אחרי הפשרה צריך לעמוד עליה אם הצעת עוד חתיכה ודי)

וכשאומרים "לא" אחרי מחשבה - לעמוד עליו, ולא לוותר, כן להיות שם עם הילד ולעזור לו להכיל את הגבולות.

 

ובמעון - ברור, את האמא שלו , וכגודל הקרבה כך גודל הקונפליקטים

 

בהצלחה, מקווה שעזרתי.

 

מולו את יכולה ללכת מעט ממנו .. להקל על עצמך... אני לפעמים מגיעה למצב שקשה לי ממש ואני על סף התמוטטות... אני מעדיפה לשתוק וללכת ממנו .. להרגע ולחזור אליו עם מעט כוחות.אני מגייסת כוחות נפש גדולים באותו רגע ובהכי שלווה אומרת לו את הגבולות. לאט לאט זה נרגע לו... בנוסף אני לא נכנסת מולו למאבק כוחות. כלומר מילה שלי מול מילה שלו. עוקפת את הבעיה בצורות שונות. אין אצלי המילה לא. אתה לא תקבל עוגה.מתחיל אצלי ויכוח שלא נגמר.. בהצלחה! זה תקופה שעוברת... זה מה שאני אומרת...

הייתי מחפשת את זה בעצמי, למה קשה לי להיות ליד הילד שלי כשהוא בוכה ולתמוך בו,

כשהוא נופל ומקבל מכה יש לך כח להיות איתו ולהכיל אותו?

אני שומעת שאת מגייסת כוחות נפש גדולים ושזה קשה לך,

מענין אותי למה.

האם את מרגישה שכשהוא מתנגד לך הוא אומר שאת לא בסדר? שזה מאבק כוחות מולך? שהוא מנסה להתיש אותך?

אך מהנסיון העשיר שיש לי בהדרכה

היה לנו חניך כזה בכיתה ג'

כל פעם שהוא היה נכנס להתקף הוא היה משתולל

צורח בועט בכל מי שמתקרב וממש מתנהג כמו מטורף

אפילו למדריכים היה קשה להתקרב אליו שהוא בהתקף.

 

פשוט תופסים אותו ומחבקים אותו חזק עד שהוא נרגע

זה ממש עוזר להם.

אני לא יודע עד כמה זה אפקטיבי לילד בן שנתיים

אבל אולי זה יעזור.

 

דווקא מההשווה לגן נשמע ששם הוא לא עושה זאת

כיון ששם פחות מתייחסים/מתרגשים מהצעקות וההתקפים שלו

אז הוא למד בדרך הקשה שאין לזה טעם.

יכול להיות שדווקא העובדה שאת מתייחסת לכך נותנת לו הרגשה

שזה ה"נשק הסודי" נגדך.

 

 

אבל נראה לי לגיל גדול יותר או במקרי קיצון של השתוללויות זעם,

והתקפים שכוללים גם השתוללות פיזית- בעיטות, הפלת חפצים או מכות

במקרה שילד רק בוכה וצורח - כשהוא מאוכזב או מתוסכל - נראה לי שאפשר בלי.

דבר ראשון רק לקרוא את מה שאתם כותבים נותן לי כוחות ומעלה באותה מידה דמעות לעיני... 

שאלתם אותי למה קשה לשמוע אותו צרוח כי זה צרחות כל כך נוראיות שאני מתקשה להחליט האם זה נכון להשאיר אותו בוכה ולא להתחנן אליו שרק יגיד מה הוא רוצה ואתן לו..

אתם מבינים רמת הצרחות והבכי הם בצורה שנראית לי קיצונית, בהתחלה אני אומרת לו שאם הוא רוצה להגיד לי מה הוא רוצה שיפסיק לצרוח.. ואז אני מאבדת את העשתונות אחרי שעה שהוא צורח.. מה שקורה אז זה שאני אשב לידו ואתחנן אליו שיגיד כבר למה הוא צורח ושיפסיק..

השאלה העיקרית שלי היא האם זה נכון לתת לו לבכות ככה ולא לנסות בכל הכוחות שיפסיק וירגע? האם הבכיות האלו לא יכולות לגרום לו לחסכים רגשיים בעתיד?

יכול להיות שאני מגזימה אבל באמת קשה לי...מאד!

הערתם את עיני!!ותודה רבה על ההתייחסות!

אם תנסי בכל הכוחות שיפסיק וירגע - הוא יצרח יותר, ויהיה מסכן יותר ומתוסכל יותר.

כשילד צורח כך זה תסכול בגלל פער שקיים אצלו,  

במודע - הוא רוצה שתביאי לו את מה שהוא ביקש,

בתת מודע- הוא רוצה שלא תביאי לו, ותשארי יציבה ותציבי לו גבולות, 

 

צורך אמיתי של ילד - הוא הורים יציבים, שלא נבהלים והוא לא יכול "להפיל" אותם בשניה,

ואם "תפלי" כלומר, תרחמי עליו, תאבדי את העשתונות, תבהלי, תנסי לעשות הכל כדי לגמור את הסיטואציה- זה לא יהיה לו טוב, והוא יעשה את זה שוב ושוב כדי לנסות לבדוק אם הוא מצליח להבהיל אותך,

מה שהכי טוב לו והוא רוצה- זה לגלות שאי אפשר להבהיל אותך ואת חזקה.

 

ולכן גם אם נראה לך שהוא בוכה והוא מסכן - את נותנת לו אמא יציבה.

 

ובכלל , יכול להיות שכדאי לך לחזק את האמון בעצמך , ולהרגיש שאת אמא מקסימה, ולא יהיו לו שום חסכים רגשיים ממך, כלומר יהיו בכל מקרה, אבל מה שיהיה זה כי זו גזירת השם וזה התיקון שהוא יעבור בעולם,

אני מאד מבינה אותך, גם לי היתה תקופה של בהלה, והרגשה כזו - שרק לא יהיו להם חסכים,

אבל התחושה הזו לא נכונה ולא טובה, לא לך ולא לילד,

את בלחץ, והוא לא מקבל אמא בטוחה.

 

אז יהיו לו חסכים, אבל זה לא קשור אלייך,

את עושה את מה שנכון ומה שטוב (אחרי שאת בטוחה שזה מה שטוב) ואת המקסימום שלך.

והשם יעשה את שלו.

 

זה רק גורם יותר.

 

את לא צריכה להיות "מתעלמת" טוטאלית. את מראה מידי כמה דקות איכפתיות חמה ורכה. חיבוק: אתה רוצה לומר לי מה אתה רוצה?..  אפשר גם להציע: רוצה פרוסה? תפוח?  ממשיך: דייי.  טוב, כשתרצה, תגיד לי ואמא תשמח לעזור לך.

 

כך הוא גם מרגיש שאוהבים אותו ואיכפת ממנו - וגם שיש שליטה במצב. תשמרי על רגיעה פנימית. לא יהיו לו מזה כל חסכים רגשיים..  יעבור.

 

לפעמים אחרי דבר כזה ממושך, ילד כבר נראה מותש לגמרי, ורואים שהוא כבר בעצמו לא יודע מה הוא רוצה. אז אפשר לחבק, לקחת על הידיים ולהרגיע. לחוש את המצב בלי להיבהל ממנו.

לפני כחמש עשרה שנה שמעתי הרצאה מיהודי חכם שעד כמה שזכור לי, שמו הוא חיים עומר. הוא כתב ספר על שיקום הסמכות ההורית. השיחה היתה מרתקת. בסופה, ההורים נעמדו ומחאו לו כפיים.

תמצות עיקר השיחה - הורים חייבים להיות הגורם המחליט בבית. הילד זקוק להורים עם סמכות, במובן הטוב. הילד, וגם הנער, זקוק להצבת גבולות. יש גילאים "מועדים" שהילד בודק איפה בדיוק הגבול. גיל שנתיים הוא אחד הגילאים האלה.

ההצעה שלו היא - כשהילד מאבד שליטה, בין אם הוא צורח, בועט, זורק דברים, לא משנה מה בדיוק הוא עושה, לומר לילד משפט פשוט, כגון "קשה לך עכשיו, אמא פה לעזור לך" ואז - להחזיק את הילד בחיבוק דב, באופן שהילד לא יכול להשתחרר, עד לרגיעה. הוא כותב חצי שעה. מנסיון, גם חמש דקות יכולות להיות תרופת פלא.
חשוב מאוד - אחרי המשפט הקצר הראשוני - לא לדבר עם הילד.
במקום בו נמצא הילד באותו רגע נתון של איבוד שליטה, אין עם מי לדבר. רק הצבת הגבול הפיזי. אחרי שהוא נרגע, והחיים השקטים חזרו למסלולם, אז ניתן לדבר, אבל לא לחפור לילד על מה שהיה. פשוט להמשיך בשגרת היום.

אולי צריך לשבת על הרצפה עם הילד. אולי צריך ללפת אותו עם הזרועות והרגליים שלנו. חשוב מאוד - להרחיק את הראש שלו מהסנטר של המבוגר, כדי לא לקבל "נגחה" בסנטר. להחזיק את הילד כך שגבו אל החזה של המבוגר. למה ללפות את הילד? כי הוא ינסה לברוח או לבעוט או להרביץ, ואולי גם יצרח ויבכה.
א ב ל החיבוק החזק הזה - בלי להכאיב לילד - מציב לו גבולות פיזיים, במצב בו הילד איבד את הגבול והוא, בתוכו, מחפש מישהו שיציב לו את הגבול.

מנסיון - השיטה עובדת גם בגיל שנתיים וגם בגיל בוגר יותר. יש בספר הצעה גם למצבים לא נעימים עם נערינו ונערותנו.

מה שתמיד הקסים אותי, כל פעם מחדש, שאחרי שמחזיקים ילד בחיבוק דב כזה, והוא מנסה להשתולל ולחמוק מהאחיזה שלנו, אחרי דקות ספורות - 3, 5, בדרך כלל לא צריך יותר, הילד נרגע, יושב לנו בנחת בתוך חיבוק גדול ואוהב, מבקש בקול רגוע ושקט אם נוכל לחבק אותו עכשיו.
הרי כל העת הזאת כביכול חיבקנו אותו, אבל לא. לא חיבקנו אותו - הצבנו לו את הגבול שהוא חיפש ורצה שנציב לו. ברגע שנרגע, עכשיו הוא רוצה חיבוק חם ואוהב.
הילד, בתוך הזרועות, היה מסתובב, פנים אל פנים, נותן ומקבל חיבוק חם ואוהב, והסיפור הסתיים, לפעם הזאת.

למה חיבוק דב שכזה? כי העובדה שהילד איבד שליטה אינה אומרת שאנו לא רוצים את הילד עד שיתאפס על עצמו. וחלילה לא נותנים מכה לילד כדי לגרום לו לשתוק, כי מכה מסלקת את המוכה ממני, והמטרה שלי היא לקרב את הילד שלי, ולעזור לו, במקום בו הוא נמצא כרגע.

במקום צרחות של שעתיים, חיבוק אוהב וסמכותי של דקות בודדות. בתפילה שיצליח גם לכם.

לסיום - אשרי בנכם שהוריו כל כך דואגים לו, ופתוחים להקשיב למצוקתו ולשנות את סדר יומם עד שהוא נרגע.
בהצלחה!

אכן, גיל שנתיים מאתגר..

אני מכירה את השיטה הזו מחינוך מיוחד. (לא אשכח את היום שבו ניסיתי לעשות לילד בגן בשירות הלאומי Holding, והילד אכן נגח בי בחזקה באף...)

אני לא בטוחה שהשיטה הזו יכולה לעבוד בכל מצב, בטח לא כשהאמא חלשה ולא כ"כ מסוגלת להחזיק דברים בכוח... אבל מעניין לנסות!

כשהילד מאבד שליטה - כמו שכתבת , בועט צורח או עושה משהו לא לענין

אבל לפי התיאור של הפותחת הילד שלה נשכב / צורח / בוכה

לפי דעתי אם נפעיל את השיטה בכל מקרה כזה נפסיד יותר משנרויח, כך נלמד את הילד שאין אצלינו מקום להבעת רגשות ופריקת תסכולים, ברגע שההתפרצות הופכת לחסרת שליטה ומזיקה - באמת אין מקום לה.

וצריך לרסן אותה, אבל רגשות פשוטים ויומיומיים חשוב לעודד לבטא, ולהיות שם.

קריאה מהנה

ישר כח גדול על התובנות!!

ולאכול עם טורטיה ומלוואח

לפעמים עוזר שההורים או האחים אוכלים לידו ירקות...

1. לעשות צמיד מפלפלים , אפילו רק לשים על היד בלי לאכול, בסוף הוא יטעם

2. פרצוף על הלחם מירקות

3 . אין אף צורה שהוא אוהב - חי , במרק בפשטידות, בקציצות , בקפקייקס?

4. הסכם - משהו שהוא רוצה ומשהו שאת,

אם הוא אוכל עגבנית שרי - מקבל יוגורט או משו שאוהב

5. נסי עוד סוגים - גזר, קולורבי, עגבניה עם גבינה (בלי התוכן) או פלפל, עם גבינה, עם מלח

בגיל הזה זה בדרך כלל פשוט להכיר ולטעום,

אם את תאכלי הרבה לידו וזה יהיה תמיד על השולחן במגוון הוא בטח יכיר.

 

לא רוצה-  לא צריך.

 

כמו שכתבו - תאכלי את, הוא יבקש לטעום. גם אם לא בפעם הראשונה.

 

אם הוא אוכל מרק - תדאגי שתהיה לו מנה כל יום.

אוכל רק ירקות של מרק במרק כמו: קישוא\דלעת\תפו"א

לא מוכן לנגוע בירקות חיים.

ולא עזר כלום עד עכשיו.

בחוץ תמיד יש להם יותר תאבון.

ולאכול ירקות לידו בלי להציע פשוט לאכול לידו.

א. ערב להגיש קודם את הירקות ורק אחר כך את שאר הדברים שהוא יותר אוהב.

באופן כללי תמיד אני מגישה קודם את מה שפחות אוהבים ויותר בריא כי בהתחלה יש יותר תאבון ולמה שאוהבים תמיד יש מקום..

גבינה צהובה מגולגלת וליצור פרצוף ופרח מגמבה

1. להגיש בצלחת לחדר המשחקים ולנשנש איתו תוך כדי משחק
2. לקחת לגן משחקים- ילדים אוכלים כל מה שמביאים להם לגן משחקים זה מן קסם כזה.. הבת שלי כבר יודעת ומחפשת בתיק את הקופסא עם הירקות, גם שואלת- יש מלפפון? וגם אבוקדו? וגם..
3. לתת להם לאכול עם בני דודים או חברים שגדולים מהם- הבת שלי ממש מסתכלת בהערצה על הבני דודים שלה ואז כשהם אוכלים עגבניה היא אוכלת וכן הלאה ירקות ופירות.
מקווה שזה יעזור, בגדול הילדה שלי בערך באותו גיל אבל מאוד אוהבת ירקות ופירות (ולא אוהבת אוכל ״אמיתי״.. כל אחת והצרות שלה חח), והרבה אני חושבת בזכות זה שאנחנו מקפידים שתמיד יהיה בסביבה גם אם היא לא תיגע בזה שתדע שזה חלק מהיום שלנו יחד..

גיליתי שירקות שאני לא אוכלת באופן קבוע גם הילדים שלי לא אוכלים. נגיד אני לא אוהבת גמבה, והילדים שלי לא נוגעים בזה. מצד שני משוגעת על עגבניה והילדים שלי יכולים לאכול עגבניה שלמה אפילו בלי לחתוך. אז הבנתי שאני מאוד משפיעה על מה שהם אוהבים.. לצערי עוד לא הצלחתי להתגבר על עצמי! אבל אולי זה יעזור לך

וגם בקשר לגינה- אצלי זה עובד בחזור מהמעון,

ישר היא בודקת מה יש בתיק לאכול (:

וזה עובד לגמרי!! בדוק

אבל צריך הרבה סבלנות והתמדה.

מיועד לילדים שקשה להם אפילו לגעת או לאכול אפילו מעט-כנראה מסיבות של קושי בויסות החושי.

ועדיף לבצע בגיל צעיר שעדיין תמריצים קטנים מלהיבים אותם.

 

איך עושים את זה?

1. בוחרים ירק או פרי אחד להתחיל איתו, מה שנראה לך שיצליח. ומומלץ גם לנהל רישום.

2. עובדים לפי שלבים: 1.לגעת  2.להרים  3. להריח  4.ללקק  5.לאכול ביס  6. לאכול חתיכה סבירה יותר

3. בוחרים תמריץ קטן וטוב (שוקולד ציפס אחד, צימוק וכו-משהו שהילד רוצה מאוד!) מתחילים בשלב 1-לגעת. כל יום בכל ארוחה מציעים מחדש לגעת בירק. אפשר גם לשלוח לגן חתיכונת בקופסא להודיע לילד בבוקר שיקבל בצהריים את הממתק אם יאכל. ולעדכן את הצוות שישימו לב אם אוכל. 

אם הצליח-מקבל מיד את הגמול.

4. חוזרים על השלב לפחות כמה ימים-שבוע עד שמצליח לגעת ללא קושי כמעט.

5. אם לא הולך צריך לחשוב על תמריץ יעיל יותר ואפילו סוכריות רחמנא ליצלן (המטרה שוה את הנזק הרגעי בסופו של התהליך)

6. עוברים לשלב שני של להרים את הירק וכו' וכו'- 

לזכור- לא לנג'ז רק להציע ולתזכר את הגמול. לא לרדוף כמובן. זו בחירה של הילד וצריך להגיע מרצונו החופשי.

7. מבצעים כך את כל השלבים בהתמדה ועקביות. זה יכול לקחת גם חודשים לכל ירק לפי רמת הקושי של הילד.

אבל זה עובד. בהצלחה.

 

נ.ב. אצלי בבית החשיפה הקבועה לירקות וכל ההמלצות על קישוטי ירקות והכנת הסלט וכו' ממש לא הועילו וקידמו את האכילה. היא ממש לא התקרבה לשלב האוכל, ורק כעת כשהתחלנו בשיטה הנ"לֹ יש התקדמות ב"ה.

 

אצלי בבית בשבת היה אסור לאכול סלטים עד שגמרנו את הצלחת. זה גרם לי ולאחי לאהוב כ"כ סלטים עד שהיו פעמים שהלכנו מכות כי אחד לקח יותר מהשני.

 

בהצלחה

תודה, איזה רעיונות יפים!!!

ממש תודה לכולכם!!!

כתבתי פה שהילדים שלי אוהבים סלטים בבית קפה, אבל לא בבית. אז השבת נשבר לי ושאלתי אותם "למה בבית קפה אתם אוכלים ובבית לא?!". ואז הם ענו לי שבבית קפה מוסיפים זיתים ובבית לא (בעלי אינו אוהב). הוספתי להם זיתים לצלחת, ופשוט נדהמתי לראות איך הקטן בולע את הסלט!

למשל זיתים זה עינם פה זה גמבה אדומה לחיים זה עיגולי מלפפון גבות זה פרוסות עגבניה...

אצלי זה עזר

כשהיא היתה מכינה סלט (בעיקר בשבת בבוקר, לפני הסעודה) היא היתה שואלת מי רוצה "לעזור" לה. ונכון יש את הקטע הזה שילדים ממש קטנים אוהבים להרגיש שהם עוזרים? אז היא היתה מעמידה אותנו לידה ומביאה לנו לאכול מהירקות שהיא חתכה- ובכך בעצם "עזרנו" לה. קצת זמן אחרי שהיא התחילה לעשות את זה כבר היינו מתווכחים על מי עוזר לאמא הפעם
כך היא חינכה אותנו לאהוב ירקות, בלי ששמנו לב לזה בכלל.
עבד לה, עובדה שאנחנו כולנו מחסלים ירקות ופחרות בבית

אני נותנת לילדים אפילו ממש לחתוך ירקות בעצמם (בסכין חד"פ) - ואכן רובם זוללים תוך כדי מהירקות. אבל סרבן הירקות הנחרץ שלי לא מוכן לגעת בהם, אפילו שהוא בעצמו חתך, ושהוא מתלהב שחתך...

פעם חול קיינטי משחקים. עוזרים בבישול אחרכ מארגנים אצ הבית והמשחקים מתקלחים אוכלים סיפור ולישון

היה לנו ארגז תחפושות לפורים, מלא כובעים ואביזרים (בלי תחפושות שלמות. אלו יצרו בלאגן)

שאמא שלי הייתה מוציאה בערבי החורף הגשומים (לא היו הרבה כאלה באזור שלנו)

קבוע - התעמלות כל ערב (עם חישוקים, קופסאות שימורים בתור משקולות, וחבל קפיצה.. )

פעם בשבוע - אפינו פיצה,! אמא שלי הכינה את הבצק וכל אחד עשה פיצה אישית.. כולל עזרה בניקיון בסוף.

ספריה- להשאיל ספרים ולשבת לקרוא

פעם בחודש - סרט (השאלנו מהספרייה או שהורדנו למחשב.. משהו שההורים בחרו)

בשנת 2016 החיים לא אמורים להגמר ען השמש. אפשר לצאת החוצה, יש תאורה.

לא אומרת לא לצאת רק בלי לשים לב את הבית כבר בחמש ולא בשש ...

לבנות- קפיצה בגומי, בחבל

לכולם- מחבואים בכל הבית, משחקי "המלך אמר" שממציאים כל מיני משימות מצחיקות

אפשר גם לאפות ביחד עגיות, פיצות ושאר מאפים.

ובכלל- חורף זה זמן שבו הם מגלים מחדש את משחקי הקופסה.

אחר כך זמן למשחקים

הדבקות

צביעה

ערכות יצירה ( יש המון מקסימות לחנוכה)

משחקי הרכבה 

תחפושות

כלי נגינה

בישול

 

מקדישים יום מסוים בשבוע לפעילות החוג.
למשל אני התחלתי לעשות לילדים חוג אנגלית- שיר מיוטיוב שרואים כמה פעמים ואח"כ יצירה או הצגה ופעילות שקשורה למילים מרכזיות.
אפשר לעשות גם חוג תנועה, בישול, אומנות וכו'
עצם זה שיש יום מסוים לחוג כבר עושה סדר לך ולילדים.

ויש הפעלות בקניונים, שעות סיפור בספריה..
וכשלא קר מאוד (נניח כמו השבוע)- להלביש חם ולצאת לגן שעשועים

קניתי בקיץ חרוזי גיהוץ הילדים עשו יצירות אחרכך הפסיקו ועכשיו בחורף חזרו לזה במלא המרץ הם יושבים 3 שעות לפחות זה קצת בלגן אבל נותן שקט

או איך שלא כותבים את זה

שמים על שטיח פעילות וזה ממש תעסוקה להרבה זמן 

קצת בלאגן אבל אם מרגילים שמשחקים רק בשטיח זה בסדר

לא בטוחה אם הבנתי נכון. אני פשוט אמרתי בטיפת חלב מה אני רוצה לפצל ונתנו מפוצל. לא כל החיסונים אפשר, אולי אותם אפשר לקנות בנפרד?

זה לא נקרא לא לכבד אותם. מותר לפרוק ולשתף אנשים. זה באמת מאוד מאוד קשה לגדל ילדים, אז לפחות לשתף, להתייעץ ולפרוק זה יכול לעזור!

אני פורקת ומתייעצת מה לעשות עם התנהגות של הבן שלי וזה לטובתו בסופו של דבר.

ואכן המשפטים שנתתי יכולים להלקח לשני כיוונים שונים. דיברתי על זה שמספרים על המגרעות של כל ילד, רק כדי להוציא החוצה.. וזה קורה בהחלט..

מותר לפרוק גם אם זו לא "התיעצות חשובה" אלה שיתוף ע"מ להתחזק קצת.

אני שונא ביקורות ובדרך כלל לא מקבל אותם.

 

מכירה מקרוב מקרה כזה של ילדה בת 4.5 שרק בוכה כל היום
אמא שלה לא מסוגלת לשמוע אותה בוכה אז אחרי כמה זמן שהילדה בוכה היא תמיד מקבלת מה שרצתה
ואז היא מקבלת מוטיבציה לפעם הבאה לבכות יותר חזק וליותר זמן עד שתקבל מה שרוצה
זה כמו כדור שלג שמזין את עצמו
יוצא שהיא תמיד מקבלת מה שהיא רוצה אבל בוכה ממש הרבה..
לדעתי צריך לדעת לתת להם לבכות לפעמים בלי להשתגע מזה
לזכור שסה"כ זה בריא לנפש (במידה כמובן)- סוג של פורקן
ולא להתחרפן כשהם מתחילים לבכות, פשוט לאפשר להם את זה ולהיות שם בשבילם, ובשום פנים ואופן לא לתת משהו רק בגלל שהם בוכים.
קצת מסוייגת מענין ה25 אחוז, אני מנסה לאפשר ולתת לה כל מה שנראה לי בסדר, ולהיות כמה שיותר עם ראש פתוח
אבל כשאני אומרת לא זה לא..

 

שקיבל מהוריו כל דבר שביקש.

אני אישית, אפילו לבקשות פעוטות כמו לטפס בסולם עד הירח, מסרבת בעקביות. אפילו כשמבקשים ממני ממש יפה.

אפילו פטוניה וורנון, אני זוכרת לפחות פעם אחת שסירבו לדאדלי.

 

לגבי האחוז - מעניין. אבל נראה לי שאם הייתי רוצה תשובה מספרית מדויקת, הייתי מעדיפה לפנות לסטטיסטיקאי.

(ואז כמובן שהייתי תולה על המקרר רשימה מדויקת מתעדכנת מעת לעת של כל בקשות הילד, בעצם רשימות נפרדות לכל אחד מהילדים, והייתי מסמנת ומודדת וסופרת ובודקת בתשומת לב שההיתרים לא עברו את סף המותר  )

מפסיכולוג, לעומת זאת, הייתי מעדיפה לקבל משהו שקשור יותר למקצוע שלו - התייחסות מעמיקה לזרמים הרגשיים שמתחת לפני השטח, אלה שמניעים את המשאלות של הילד ואת התגובות שלנו; כלים לבחון ולדייק לאילו בקשות רצוי להיענות, איפה אפשר להסתפק במילוי חלקי של המשאלה, איפה אפשר להפעיל יצירתיות ולמצוא מענה מסוג אחר לחלוטין, מתי סירוב מוחלט הוא הדבר הנכון ואיך מגישים אותו בצורה בונה ומצמיחה...

חן חן.

 

<מסייגת: התייחסתי רק למה שצוטט כאן בשמו, לא קראתי את דבריו ישירות>

 

 

אם ילד מקבל כל מה שרוצה בלי קשר אם זה לטובתו או לרעתו העיקר שלא יצרח כי להורים קשה לשמוע צרחות אז הוא לא לומד להתאפק, לא לומד מה טוב ומה רע ולא מרגיש שהורים יכולים לעמוד מולו אם זה לטובתו גם במחיר מסוים. זה מסר לא טוב - קח, קח העיקר שיהיה שקט או מסר גרוע יותר - ילדי המלך , הכל שלך.

מצד  שני לסרב לבקשה מוצדקת או סתם לא מזיקה בלי סיבה רק בגלל תאוריה זה אכזריות וטיפשות לדעתי.

יש הורים שלוקחים את זה ברצינות או משחקים בפעם כן, פעם לא בגלל שיטות כאלו או רוצים שילד ישכנע אותם. בעיקרון באיזה שהוא שלב ילד יקלוט את השיטה וזה לא יוסיף כבוד להורים ויכול די להקשות על קשר עם ילד

בס"ד

 

 

מהסרטון שאריק צירף ג'ון אומר:

תנו לילדים 100% ממה שהם צריכים

25% ממה שהם רוצים (כלומר אופניים,גלגיליות,משחקים וכו'....)

 

אז הכוונה שרק בדברי מותרות לא להגזים.

 

אני משער שגם @אריק מהדרום התכוון לזה.

נכון @אריק מהדרום ?

 

בכל מקרה כמובן ש25% זה לא כלל בל יעבור אלא הכוונה היא להבין את הרעיון באופן כללי שלא לתת לילדים את כל חנות המשחקים ואת כל דברי המותרות (עם דגש גדול על מותרות) שהם רוצים, אלא שגם ילמדו לעבוד ולהשיג דברים בעמל...

וכבר מתהילים לומדים זאת:

" יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך"

זה יותר יחס לילד ומה שהורים משדרים

יכול להיות גם ילד עני מפונק בצורה מפחידה

ויכול להיות ילד ממשפחה עשירה שמתקדם בזכות עצמו

 

בעיניי יש כמה נושאים נפרדים. אחד מהם הוא איזה חינוך לצרכנות אנחנו מעניקים לילדים שלנו (ויש בזה טווח גדול של אפשרויות לגיטימיות בעיניי, אפשרויות שלא גולשות לקיצוניות יתרה לאף אחד מהצדדים). את החינוך לצרכנות מעבירים בעיקר בעיקר בדוגמה אישית, במה שאנחנו עצמנו בוחרים לקנות לעצמנו ולבית, ובחשיבות משנית - גם במה שאנחנו בוחרים לקנות לילד.

נושא אחר, שיכול להיות מעורבב עם הראשון אבל בכלל לא חייב, הוא השדר של ההורים ביחס למשאלות של הילד. בעיניי זה נושא שכדאי מאוד להעמיק בו, ותמיד יש מה לחדד בו עוד ועוד. מתי אנחנו משדרים לילד התקוממות על עצם העובדה שהוא רוצה משהו, מתי משדרים התרפסות, מתי עייפות כזאת ("קח ושתוק" כמו שנכתב באחת התגובות), מתי חרדה - ובעיקר מתי ואיך מצליחים לוותר על כל אלה, ולהתייחס לרצונות של הילד באהדה ובכבוד, לעשות שקלול ממקום נקי של מה שטוב לו ומה שטוב לנו ומה שהנסיבות דורשות. כל כך חשוב בעיניי. ללמוד את עצמנו, ללמוד מה עוזר לנו לחוות ולהעביר שדר נקי כזה, רגוע, בוטח... צריך הרבה סיעתא דשמיא, ובו בזמן יש הרבה מקום להשתדלות. יש מה לעשות כדי להתקרב לשם. זה הרבה יותר עניין פנימי, של ההורה עם עצמו, משזה עניין חיצוני כלפי הילד.

בעיניי זה נושא חשוב ומשמעותי, עמוק ומורכב. חבל חבל לרדד אותו למדידה כמותית או לאמירות פשטניות וגורפות כאלה. עדיף לתת מרחב לקשב פנימי עדין.

 

 

המתואר. אדם חכם, לא יתן "בגלל" עצבנות, התבכינות, אימפולסיביות.

 

הורה צריך להרגיש אם זו בקשה סבירה, שנחמד וטוב להיענות לה - או שיש בה התניה של "הפגנה". וילדים קולטים את זה מצוין.

 

יש צד, שילדים שרואים שהוריהם מלאי חסד ורצון טוב כלפיהם, מתחנכים מהטוב הזה וכך גם הם יהיו.

 

לכן הנוסחאות והאחוזים בעניינים אלו, צריכים לדעתי זהירות.

 

צריך לתפוס מה היסודות של הענין, לנסות לחוש מה זה עושה לילד - ולפי זה לתפקד.

 

לאהוב להגיד "לא" לילדים, זו לא חוכמה גדולה לדעתי. 

 

מי שב75% מבקשות הילד יגיד לא, חוששני שיתן אולי חומר לפסיכולוג הבא...

 

אולי האחוז הוא בערך הפוך...

בצורה חזקה יותר, ושני הצדדים מתוסכלים

זה הרבה פעמים פשוט לא עובד

 

מנגד גם לא צריך להגזים ולתת הכל, 

הכל לפי הילד, ההורה, הסיטואציה..

וזה עצמו חוסך את המאבקים

ילדים חייבים לשמוע לא בחייהם. 

ובאופן טבעי זה יוצא לא מעט. כי יש להם בקשות מוגזמות/לא אפשריות/לא מתאימות כרגע. 

וכששואלים, אפשר לדעת שגם לא זו תשובה. 

ואז כשיש לא, הוא מתקבל בטבעיות

וכשמקבלים כן, זה משמח. ולא מובן מאליו.

 

ילד שלא שומע לא זה ילד שלא נעים להיות איתו, מניסיוני האישי. 

 

לגבי אחוזים, לא יודעת, לא מדדתי, מאוד נהנית להגיד הרבה כן, אבל גם הלא נמצא בבית, ולא מעט. 

ושמעתי מפי מישהו ששמע מהרב יעקובסון:

 

לא מחפשת על אילו בקשות לסרב.

אלא כשילד מבקש משהו להשהות שני שניות את התשובה כך שבינתיים הילד חושב בתקווה "הלוואי שאמא תסכים...". בדרך הזו הילד מבין שלא הכל מובן מאליו.

 

 

 

 

http://www.hidabroot.org/video/209708

כשהוא/היא קטן/קטנה אז אין מה להתווכח איתו/איתה ולתת לו.

רק בשלב יותר מתקדם להתחיל להציב לו/לה גבולות...

אולי אני טועה בעניין הזה,אבל אם לא...עד איזה גיל יש לתת חופשי מתי שהוא/היא רוצה?

אולי הוא מתעורר מחלום מפחיד?

תנסו אולי אתם באופן יזום לקחת אותו לשירותים בלילה

נראה לך קשור?
הוא הבכור ואחריו יש עוד אחד אז חשבתי שדווקא עליו זה פחות ישפיע, אבל אולי בכל זאת..
האמת שגם השני עוד יונק אז זה יוצא שהוא היחיד שלא יונק ואולי בגלל זה?
ככל שאני חושבת על זה נראה לי יותר הגיוני שזה משהו ריגשי ולא פיזי כי במהלך היום הכל בסדר. אז אולי יש לזה קשר..
אני אנסה לתת יותר יחס אולי במהלך הערב..

את הטלטלה הכי רצינית חוטף האח הבכור.

 

 

ניסית להסביר לו במילים שהוא יכול להבין מה קורה בבית?

הוא מקבל זמן לעצמו?

יכול להיות שאם תצליחי למצוא זמן (אפילו 5 דקות) שהפוקוס יהיה רק עליו הדברים ישתנו.

וגם תנסי לשאול אותו אם יש משו שמפריע לו, תתפלאי לשמוע עד כמה הוא יודע להגיד.

בהצלחה.

 

ותמיד כשאח/ אחות חדשים נולדים ישר שואלים אם הגדולים מקנאים,

אני הגעתי למסקנה שהקנאה מגיעה לפעמים אחר כך, כשהתינוק גדל ומתחיל לדרוש את שלו (וגם אני טועה בזה שלפעמים לקטן נותן יותר תשומת לב על ההתקדמות שלו מאשר הגדולים)

זה נובע מתולעים. חשים צריבה חזקה- ופוחדים לעשות את הצרכים כדי שלא יכאב. תולעים בד"כ מפריעות ומציקות רק בלילה, והן בדכ גורמות לבכי היסטרי ומציקות מאוד באותו מקום.

אבל הוא עוד קטן ולא מתלכלך כ"כ
יש חימום במקלחת
חפיפה- פעמיים בשבוע גם בקיץ.. בשאר רק עם מים

ומתלבשים במקלחת שהיא חמה. אחרכ למיטה אז מתחממחם בפוך...
אולי בימי החורף שלא יוצאים לחצר אני יחפוף יום כן יום לא. אהל מקלחת כל יום.

חפיפה פעם בשבוע.

ארבע בנות עם שיער ארוך- פעם בשבוע זה לגמרי מספיק מבחינתי....

בטושים נדבקים בכינים....

גם אם קר בחוץ, הבית מחומם, ובייחוד המקלחת. 

הבן שלי בן שנה וחצי, והוא חוזר ממש מסריח מהמעון. חולצה מלאה רוק ופה ושם כתמים של לא ברור מה..

אפשר להתגבר על הקור אבל אי אפשר להתגבר על הלכלוך.

בעיניי מקלחת לילדים קטנים שכל היום מתרוצצים ומתלכלים זה א"ב. ואני לא נכנסת לזה שזה חשוב כחלק מסדר היום שיש לילד.

 

 

 

חפיפה יום כן יום לא.

 

נכון שלא קיץ ולא מזיעים אבל בכל זאת הם מתלכלכים.

 

אני מחממת את החדר שבו הם מתלבשים.

הבית מחומם. מקלחת חמה וחפיפה בוודאי כל יום. ילדים קטנים כל העולם יכול לשבת להם בשיער ולכלוך מביא כינים- חוץ מילדים אחרים שגם יכולים להביא.
וגם לסרק אותם עם מסרק סמיך מידי פעם למגר לפני.
אני חושבת שנקיון זה אב לכל אדם. הייתי רוצה שלילדים שלי שיגדלו יהיו סטנדרטים שאנשים אחרים לא יעקמו תאף בגללם - ככ הרבה פעם אני שומעת תלונות על אנשים מסריחים באוטובוס וכו לא בא לי שזה יהיה הילדים שלי בעתיד.
כמו חינוך באוכל גם חינוך לנקיון חשוב

אני יודעת שכרוב סופח נוזלים ומוריד נפיחות, אולי תנסי לעטוף את האצבע בעלה כרוב לכמה שעות.

ממה הנפיחות? עקיצה?
למרוח פניסטיל זה טוב

אבל בגלל שזה תינוק אחד אז המחיר גבוה יותר
מחיר חודשי של: 2500- 5500 ואפילו יותר תלוי באזור.
ו2500 זה ממש ממש ממש זול.

עד 14:00 , לא עד 16:00. נראה לי מוגזם קצת אפילו 2500 לא?

המחירים הללו לא נראים לי רלוונטים ליישובים. אשמח לעוד דעות בנושא.

מטפלת פרטית זה עסק יקר. בטח שלתינוק קטן מגיל שנה
אם את רוצה להוזיל עלויות נסי למצוא עוד 2-3 אימהות שירצו גם, ואם המטפלת מסכימה וכך העלויות יורדות.

את מחפשת מישהי שתעבוד משרה כמעט מלאה בסכום של פחות ממינימום... קצת לא ריאלי.
יש כאלה, אבל בד"כ יש להן עוד תינוק לשמור עליו.

לפי 25.9 לשעה
בלי ביטוח

במקרה שהמטפלת מגיעה אלייך הביתה,

ואז יש צורך לשלם לה לפי שכר מינימום + כל ההפרשות.

 

לאשה שמקבלת תינוק הביתה החישוב שונה,

זו לא משרה מלאה, יש שעות שהתינוק ישן , והיא בבית שלה ויכולה לקבל עוד תינוקות 

 

לא חושב ששייך לכך "שכר מינימום". לוקחת הביתה, זה לא עבודה אצל מישהו.

אצלינו זה 15 לשעה או כ1200 לחודש גלובלי

לוקחת 19 לשעה...

לעגלה..

יש טרמפיסטים בסביבות 150 ש"ח שמחברים לעגלה

לא ניסיתי אבל אם תצליחי את ,להחזיק מטריה גדולה תוך כדי...

וכיסוי עגלה לקטן ואז כולכם תהיו מוגנים מהגשם בעז"ה

אין לי עצה מעשית חוץ מלנסות לצאת כשיש הפסקה בגשם..

אנחנו גרים באזור שכמעט אין גשם אז מן הסתם חלק מהפתרונות לא יתאימו למקומות שגשם שם זה כל יום...

 

1. לנסוע במונית.

2. טרמפים עם חברים. אם יש לך מישהו בסביבה שאפשר לבקש ממנו עזרה...

3. עגלת תאומים שמוגנת מגשם. כתבת שגמלת את הילד מעגלה אבל נראה לי שאפשר להסביר לילד שבגלל שיורד גשם אז כדי שהוא יהיה מוגן הוא ישב בעגלה.

4. תלוי במרחקים מהגנים אבל מה שאני הייתי עושה לפעמים זה פשוט לקחת אותם אחד אחרי השני.

5. לחכות שהגשם ייפסק...

ומה רע ללמד אותו שבימים גשומים יושבים בעגלה (והקטן במנשא)

תקני לו מטריה חמודה והוא כבר יתלהב..
הולך עם מטריה כמו אמא..
אגב, יש מגן גשם לעגלות (בחנויות תינוקות)- נילון גדול שמתיישב על העגלה
ממש עזר לי בזמנו

כשהתינוק צורח, אפשר לאבד את הריכוז. אם את מפחדת ממש, תעצרו להנקה או תני בקבוק.

ולכן מומלץ לעצור ולהניק, או להכין בקבוק מראש.

כמו הקטנה שלנו.
אנחנו מנסים לתזמן את הנסיעה לזמני השינה שלה.
או שעושים הפסקה באמצע.
או שפשוט בוכה.
אפשר לנסות לשים בכיסא תינוק מתאים לגיל במקום סלקל.

ברגע שהעברנו לכיסא תינוק הנסיעות הפכו לרגועות. 

בדכ עוזר למעט..

בקבוק היא לא מוכנה לקחת משתמשת בו בתור נשכת ומפוררת את הפיתמה

צעצועים מיוחדים לרכב? 

אבל זה לא תמיד ניתן לישום:

 

לתכנן את הנסיעה לפי שעות שינה, או להפך :-/

כשאני יושבת ליד התינוקות הם בוכים כי הם רוצים שארים אותם ולא מבינים למה אני בהישג יד ולא מרימה אותם.
אצלנו זה עובד ממש טוב, הנסיעה מרגיעה ומרדימה אותם

ה ישמור היא צרחה בטרוף ממש בעלי עצר ברגע שיכל ועברתי אחורה😓

הבת שלה היתה עוצרת נשימה עד כדי חוסר הכרה כמעט.
בכללי ההמלצה היתה לטפל בה בענייניות בלי להראות לה התרגשות, לחץ או כעס. כך שהמסר יעבור שזה לא 'מסובב' אתכם ההורים.

בהצלחה רבה!! לא פשוט..

בערך בגיל הזה שהיה עושה את זה כשהיה בלול ורצה לצאת

היה שם ידיים בפה ומקיא

המפקחת במעון שעבדתי בו אמרה לאמא שצריך לא להתייחס פשוט להוציא אותו לנקות אותו להחליף בגדים

ממש עינייני!! בלי שום תשומת לב גם לא תשומת לב שלילית...

אני מאמינה שאם הוא יראה שלא מקבל מזה תשומת לב הוא יפסיק בקרוב...

 

 

אסור להקיא; זה עושה ההיפך.

 

העיקר העיקר, לא להתרגש, לא להתייחס, אלא כלאחר יד.

 

תיכנסי לחדר, תגידי באדישות-חביבה: אה, הקאת. ננקה. לנקות צ'יק צ'אק ו..לילה טוב....

 

העיקר, בלי להתרגש כלל.

 

זו ענ"ד.

 

 

כל זה אם אמרו לו לא, הם הזמינו פעמיים טיפול נמרץ , בשבת. בפעם השניה הרופאה הסבירה להם שזה רק התנהגותי ופשוט להפסיק להתיחס, היה להם קשה מאוד להתעלם מזה , אבל בסוף רק זה עזר, פשוט אל תעשי עניין, תנקי את ההקאה ותמשיכי הלאה...
לאחר כמה פעמים הוא יבין שזה לא עושה עליכם רושם וחא גורם לו לקבל את רצונו

מגיל 10 חודשים היתה כביכול מאבדת את ההכרה.

כשהפסקנו להתייחס- זה עבר....

וכשילד חוזר אז מעבידים אותו בפרך.  

וברצינות, ברור שהורים צריכים זמן גם לעצמם ולעבודות בית. ואלה סתם בדיחות. 

 

תכונה של "טפיל" שצריך "לשים אותו במסגרת"....

נמצאים עם הילדים ושמחים בהם.

 

וגם כשהם עסוקים בענייניהם, זה חלק מההתפתחות. ברור שלא כל הזמן חייבים להתעסק בפועל, תלוי בגיל ובשלב - וטוב שיש להורים גם זמן לעוד דברים - אבל לא כדי "להיפטר".

ממש לא אוהבת את הסיגנון דיבור הזה אפילו לא בצחוק אבל ב"ה כיף לי עם הילדים גם כשקצת קשה..
אבל יש כאלה שיותר קשה להם ויש להם עוד התמודדויות אולי זה בא משם.

חלילה!! וממש לא אוהבת שמתבדחים על דברים כאלה..

רגעי קושי יש לכולם

גם בעבודה,

גם ברמה האישית

גם ברמה הזוגית

וגם ברמה המשפחתית

עדיין זה לא אומר שלא אוהבים, ומואסים..

 

 

 

עד שהתחלתי לשבת אם עצמי לראות מה אני עושה בשביל להקל עליי..
קודם כל המשחקים נמצאים בחדר של הילד ואין סיכוי שזה יוצא לסלון.. אז ישר אחרי המעון הוא משחק שם.. לפעמים מוציא אותו החוצה אז המשחקים מסודרים בזמן הזה אני יושבת נחה אוגרת כוחות יושבת איתו מדברת איתו מלמדת אותו עד שעה 5 5 וחצי אחרי זה מארגנת ארוחה בזריז לפעמים אני מכינה יום לפני אז רק צריך לחמם עד שעה שש בערך ובזמן שהוא אוכל אני מארגנת בגדים למקלחת מדליקה את הדוד כשהוא מסיים אני מכניסה למקלחת מקלחת מארגנת ושולחת לישון בשש ואחרי זה אני לא חושבת על לנוח עד שהבית לא מאורגן עושה כביסות מקפלת כלים ומכירה ארוחה למחרת..

וזה לגמרי הגיוני.
אני באיזשהו שלב הבנתי שחייבים לוותר על משהו- או על העבודה (אבל זה בעייתי..) או על הילדים או על הבית- אז קצת ויתרתי על הבית
טיטוא במקום שטיפה,
מחזור בגדים- אם בגד לא מלוכלך הוא לא הולך לכביסה
כלים בכיור לא הרגו אף אחד ולא כל דבר חייב להיות במקום שלו.
לסדר את הבית כמו שצריך רק בחמישי בערב לכבוד שבת ובמשך השבוע שיהיה במצב סביר
לא נעים להגיד אבל לא תמיד הייתי מגיעה ללקפל את הכביסה. לוקחים מהערימה. יש אמא שעובדת במשרה מלאה..
על מה לא ויתרתי? פעם בשבועיים שלושה להזמין בייביסיטר, להתנצל בפניה על איך שהבית נראה, ולצאת עם בעלי חשוב!

וכשהילדים קצת גדלים זה נהיה קל יותר..

מה אני יכולה לעשות כדי ש... ואין משהו מושלם...העיקר בעיני שיהיה לנו נעים בבית. משחקים שמעניינים אותו ומפתחים אותו. לי יש אחד ועוד אחד בדרך... אז ברוך ה' עייפה...

ואני מסוגלת ליותר... אבל העיקר באמת זה לא לפחד לוותר קצת.. זה נותן לי בעיקר הרגשה של מוגבלות ויכולת... לא תחושה של מסכנה...

בעיקר כדי לשמור על שפיות
וגם בשביל הילדים- אמא שפויה זה יותר חשוב מבית מסודר..

לצערי, אינני יכולה לתת לך עצות, כי אני לא מספיקה גם מה שאת מספיקה. כל הכבוד לך! בטח שאת עייפה. אני בכלל לא מתארת לעצמי איך אפשר לעבוד משרה מלאה עם שני ילדים קטנים צפופים בגיל. אני מבינה שזה מחוסר ברירה, אבל זה נורא קשה! שה' ייתן לך המון כוחות!

נראלי שהייתי צריכה לשמוע שאני לא היחידה וקצת עידוד מהמין הנשי

 

 

רק מניחות בסלסלות. או קונות פיצה פלאפל ופחות מבשלות וכן הלאה

נייר סופג וצצרץ במקום מגבת

גם אני כמוך...

יש לי ב"ה ילדים כפול ממך ועובדת משרה מלאה וזה לא קל.

עייפה- עייפה..

ילדים קטנים...

אבל יש סדרי עדיפויות!
 

בעבר, כשהיו לי 2 ילדים הייתי הולכת לישון ממש מאוחר (לא לפני 1 בלילה) ועובדת ומסדרת את הבית.

כל יום מתקתקת את הבית וכו'.

 

כיום- יש ימים שאני פשוט צונחת עם הילדים והולכת לישון כבר ב-9:30 בערב. אין ברירה.

לא מצליחה להחזיק מעמד!

 

אבל בגדול אני חושבת שזאת תקופה שעדיין הילדים קטנים ואין פנאי לנוח וכד'. וגם זה יעבור...

ולכל זמן ועת!

 

בהצלחה!

בי פולן של חברת " פוראוור" הוא 100% טבעי ונותן לגוף אנרגיה מדהימה! אם מעניין אותך אשמח לדבר איתך בפרטי.

היה ילד עם מונו קראו לזה מחלת הנשיקה עשו לו דיאטת תזונה אצל אומאופטית שמעת פעם על זה שלוקחים יונים ושמים על התבור זה מנקה את הכבד

אגב, בןכמה הילדון?

היה בן קצת פחות משנה

לקח זמן עש שעלינו שזה זה..
אין כ"כ מה לעשות עם זה. לתת לגוף להגיב לבד.
ולבדוק שהכבש ממשיך לתפקד טוב...