אני מרגישה שלתת אקמול אם אין צורך ממשי זה יותר בשבילי כדי שיהיה יותר קל ולכן בדכ לא נותנת..

נתת בעיקר בשביל להיות רגועה? 

היא רוצה רק אותי כשמרגישה לא טןב...

לא אוהבת לדחוף נורופן ודומיו על כל טיפת חום.

לפתוח את הברגים שמחברים את הבסיס למסגרת ב 4 פינות, ולחבר חזרה.
נדמה לי שאנחנו עשינו את זה יחד (בעלי ואני) , אולי לבד זה קצת מסובך

תשאלי בדירה נאה, מישהו ידע לעזור.

בעצם הדרך הנכונה - להוציא חצי בורג מכל פינה ואז להמשיך לאט לאט כל פינה -ולשלוף ביחד..

גם אני לא מומחה...

ובקשר למה שכתבת שנתקע, אני מצטערת, לא יודעת איך לעזור.

פעם 'ליטף' שלחו לי בדואר חלק חילוף ללא כל תשלום. (זה לא קשור בכלל למיטה, רק הרעיון של לפנות לחברה)

כי כך החברה לא יכולות להתעלם מהפניה שלך,
כך יותר נוח לי לפנות (בלילה...), ולפעמים בטלפון נופלים על פקידה שלא מבינה כלום מהחיים שלה...
שוב, מניסיון של סתם חברות אחרות.‎ ‎

להתייעצות והיה בסדר גמור

ברגל עם הבעיה תשימי את הנעל הנגדית לה.
גם אני הייתי ככה וזה מה שאמא שלי עשתה, עבר, בלי טיפולים למיניהן

אני לא מזמו קניתי לקטני שלי את המשחק הזה עם הלגואים הגדולים, ממש משחק מקסים ומאד מפתח,

 

יש לך שם כל מיני דמויות וערכות שאפשר לחדש עם הזמן, אני ממש אוהבת לראות אותו משחק בזה, מעסיק אותו שעות 

בעיקרון כתוב שזה משנה וחצי, לפי דעתי הוא יהנה מהדמויות מהמכוניות... ולאט לאט הוא יתחיל לבנות 

בגיל שנה וחצי והיא למדה לחבר בשנייה אולי שנה ושלוש יקח קצת זמן ללמוד בכל מקרה משחקים לא רק בהרכבה אלא גם משחקים של דימיון הבת שלי ממש אוהבת את זה.

בנות יכולות להתעסק עם הלגו דופלו שעות ועם הבובות של הלגו והמכוניות...

אין גבול לדמיון.

הבת שלי בנתה מכונית להכנסת ספר תורה ועוד מליון רעיונות...

 

אבל כשקנינו את זה לבן הגדול שלי בגיל שנה הוא התקשה לחבר את החלקים והתיאש מהר.

לעומת לגו פשוט יותר (אצל ההורים שלי) שהוא הצליח לחבר בקלות...

בינתיים היא רק עושה מה שאני עושה

כביסה מכינה אוכל..

הך בכדור העסיק אותה יפה

אבל לא בבית שלנו..

אצל אחרים.

בכללי הסוד זה להחביא

את המשחקים ואז להוציא

יש לנו ארון

שפותחים ואז היא בוחרת..משחק 

זה הכיף שלה

 

התחלתי איתה  גם מדבקות וציורים

 

 

 

להכניס ולהוציא את המשחקים.

וזה שהיא מכינה איתך אוכל וכביסה זה מקסים בעיניי!

אני נותנת גם

להכניס מקלות אוזנים לחורים בקופסת תבלינים

להכניס פונפונים בחור.

ממליצה לך להסתכל בכל הדברים שש.א הלוי כתבה

כולל השרשור שבו היא ענתה לי על אותה שאלה.

יש שם דברים מאלפים.

וחברים מעסיקים אותה הרבה גם ספרים ובובות.

מלבישים בובה מחבקים ומנשקים משכיבים לישון

גוזרים ציפורניים.

רגע הוא בן.לא?

אז אולי מכוניות במקום..

תודה רבה, לקחתי באמת כמה רעיונות

מענין אם בהמשך יהיה גם לשאר הילדים את אותו דבר..

כמה יש לך?אפשר לשאול?

 

וכל הכבוד לך על ההשקעה!

גם את מוטרדת מזה?

אם תשקיעי ככה עם השאר?

 

שניים ואיך מסתדרים עם חבורת חמודים..

העניין של להכין להם משחקים ביתיים זה נחמד אבל לא נורא אם לא עושים לכל הילדים. חוץ מזה שזה יכול לעבור מילד לילד.

לא התכוונתי  כח להשקיע במשחקים 

התכוונתי כח להיות אמא לעוד

ולפתח אותם ביחס ובתשומת לב.

בדיוק מה שכתבת..

 

לתת להם מברשת לנקות שטיח.
לבשל ביחד בכלים במטבח כשהוא מקשקש בסירים על הרצפה. מדי פעם אני מרימה להראות את האוכל.
לתלות כביסה יחד כשהוא מביא לך אטבים.
לצאת לטיולים לפח הזבל.

אני מאוד אוהבת בימים גשומים עבודות יצירה. טושים צבעים ומדבקות. מדי פעם פלסטלינה.

יש באושר עד מתקן למכוניות עם מעלית

בכל אופן - כדאי להציע להם גם בובות, ולא להגביל אותם בשל מינם.

(למות שאצלי בהחלט אני רואה את ההבדל בין הבנים לבנות: הבנות מגיל קטן נהנות לטפל בבובות, והבנים מגיל צעיר נהנים להסיע מכוניות. אבל מדי פעם יש "זליגה", והבנים נהנים לשחק בבובות והבנות במכוניות...)

בד"כ זה די ברור שהבנות מחוברות לבובות מגיל קטן ומטפלות בהם היטב והבנים במכוניות ובכדורים...

ואני לא מגבילה. הכל בהישג ידם. הם בוחרים מה שכייף ומתאים להם.

 

הקטן שלי עכשיו בן שנה ו-5 חודשים אוהב לקחת כדור פינג פונג לזרוק אותו בבית ולרוץ אחריו ושוב...

הוא כבר בן שנה ו-7 חודשים אבל ממש מגיל קטן אפשר היה לראות שהוא אוהב טרקטורים ומכוניות.

יש לו שלל טרקטורים ומכוניות בכל הגדלים, והוא אפילו הולך לישון עם אחד... 

סבתא שלו קנתה לו לגו דופלו של מכוניות, וזה ה- דבר אצלנו. זה מפוזר על השטיח כמעט בכל חלקי היממה, וממש אפשר לראות איך עם הזמן הוא לימד את עצמו פחות או יותר מאפס, איך לחבר מגדלים גבוהים. וחוץ מזה שזה שיפר לו את הריכוז והוא כבר מסוגל לשבת יותר זמן ולהתרכז בזה.

 

ולהפגיש בין הילדים. הם כל כך נהנים מלהיות יחד!

זה בעיקר שלב שעובר, וכמעט לכל ילד יש תקופה כזאת. אבל להוסיף דברים בריאים זה תמיד כדאי, ואם גם יועיל לגל המחלות הנוכחי - מה טוב.

1) לשלב בתפריט הקבוע כמה שיותר פירות וירקות טריים, מגוונים. הוויטמנים האלה הם מתנה לגוף (ולא צריך לומר שהם נספגים הרבה הרבה יותר טוב מוויטמינים שמוספים באופן מלאכותי למאכלים שונים).

2) אם הקטן יונק, אפשר מדי פעם לתת גם לגדול לשתות קצת חלב שאוב.

3) שיקוי דבשבצל - חותכים בצל דק דק, מניחים מלמעלה כף בצל, ונותנים לזה לעמוד איזה זמן. הקערה מתמלאת בנוזל מעורב מדבש ובצל. טעים מאוד ועוזר לפתור עניינים בגרון. בבצל עצמו אני לא משתמשת, רק בנוזל שמעליו.

ככה אומרים.

אם לא מועיל- לא מזיק...

עודף של ויטמין c יכול לגרום לשלל תסמינים לא נעימים (שלשול, סחרחורות, צרבות, כאבי ראש, אינסומניה) עד חמורים (אבני בכליות) ולעתים אפילו מסוכנים (להחריף תסמינים של המוכרומטוזיס - עודף ברזל בגוף). 

 

(יש עוד כל מיני מחקרים שמתפרסמים בשנים האחרונות על סכנות חמורות יותר לטווח הארוך). 

 

לחלוטין יכול להזיק ולפעמים אפילו לסכן. 
 

איך נמנעים מלחלות? 

דואגים שהילדים יהיו בחדרים מאווררים ולא סגורים בטמפ' גבוהה כל היום ומחסנים נגד שפעת. 

של הדס או של אלטמן.

אבל אני לא כ"כ בטוחה לגבי הגיל...

באמטיה ואלכוהול בידיים ובמד חום

אני משווקת של מוצרי אלוורה ויש לנו כמה מוצרים מעולים שממש עושים את העבודה, בדיוק במקרים כאלה.

את מוזמנת לפנות למשווקת פוראוור באיזור שלך, או להתקשר אלי 0528868229

בית חנוק זה מתכון טוב להדבקות

להתפלל על הקטנטנים שלנו שירגישו טוב

 

באופן הגשמי : להלביש טוב , במיוחד את הראש ע"י כובע צמר מחמם.

 

לתגבר בויטמין סי שמאוד חשוב לחיזוק מערכת החיסון , 

ב"ה הקב"ה דאג לנו ופירות העונה : הדרים ,תותים וכו' , מלאים בויטמין סי המחזק את מערכת החיסון ,

כמו כן ,לאוורר את הבית לעיתים קרובות, לפחות לשעה שעתיים .

אחרי המקלחת לייבש היטב את הראש ולכסות כמובא ברמב"ם הלכות דעות פרק ב', ובש"וע סימן ל"ב.

לאכול מאכלים המתאימים לחורף : 

למשל תבלינים מחממים : זנגוויל,פלפל שחור ,קינמון וכו' . 

להוסיף שום ובצל שהם משמשים כמו אנטיביוטיקה טבעית .

כמו -כן מרק עוף שבושל לפחות שעתיים ,נקרא בשם ה"פניצילין היהודי" .

 

ולזכור , שזה עובר וגם אם חולים זה בסדר גמור זה אומר שהגוף עובד ויודע להלחם בוירוסים ואם קצת קשה לו נעזור לו עם מה שהקב"ה ברא. 

 

רפואה שלימה לכל עם ישראל 

אני חושבת שצריכים להלביש בגדים חמים לילדים+ כובע על הראש והאוזניים וכו'

אבל לא לעטוף ולהגן יותר מידי כמו בצמר גפן.

ז"א- להלביש בצורה טובה, חמימה אבל לא יותר מידי.

 

שמתי לב שיש לנו (או לרובינו) נטייה להגן ולהלביש מלא שכבות ושמיכות וחימום וכו' והילד מתרגל לזה- הגוף שלו מתרגל לשזה ואז כל אפצ'י קטן/ רוח קטנה- הוא נהיה חולה.

 

אני, לצערי, הרגלתי ככה את הבן הבכור שלי והוא באמת הכי רגיש לי ומתקרר מהר וכשהיה קטן היה המון חולה בחורף. חום גבוה, דלקת ראות וכו'.

כשהגיעו הילדים שאחריו למשתי להרפות קצת, לשחרר, לא לגדל בצמר גפן וב"ה ב"ה הם לא חולים לעיתים קרובות כמו הגדול שלי.

 

ודיברתי על זה עם עוד אמהות והם אישרו לי את הענין גם אצלם.

 

בנוסף גם אני בכורה ורגישה לקור יותר מאחיי כי גם אותי עטפו בצמר גפן... למרות שאני אחת שחם לי תמיד!

1. ויטמין סי. סוכריה יומיומית בימי החורף והם בקושי מצוננים.. מה שחוסך לפעמים מחלות הנלוות כמו דלקות אוזניים ושיעולים חמורים.
2. אוסילוקוקסיניום- קונים ברוב בתי המרקחת.. סוכריות קטנות כאלו שמביאים בפה ומחזקים את המערכת החיסונית.
3. צמחי מרפא סינים.. לכל אחד שיש מרפאה של דיקורים יהיו כל מיני שיקויים כאלו לתת לך.. אני מביאה לילדים במקום אקמול ועוזר להורדת חום בלי להתעלם מההתראה של הגוף אלא מוריד חום באמת כי עוזר למערכת החיסונית להתגבר!

להגיד לך שאין מחלות בחורף. אין דבר כזה.. 4 ילדים בלי עין הרע שמביאים כל מיני מרעין בישים מהגן המעון ובתי הספר. אבל משמעותית פחות מחלות ואם כבר חולים אז לא להרבה זמן(גג יום)..
בהצלחה! ואם צריכה טלפונים בפרטי בכיף.

אצלי,טפו טפו טפו, לא היו חולים כבר כמה חורפים. אני נותנת להם ויטמינים ומשקה לחיזוק מאוד מאוד מאוד טובים שאותם אני כבר משווקת ומוכרת לכל השכונה מרוב שזה מוצלח...
ועוד כצה טיפים קטנים כמו מרק טרי כל יום...
אשמח לעזור בפרטי 0523865442 רחלי

תבדקי את האפשרות הזאת.

בהצלחה רבה!

http://www.drtal.co.il/OCD

כמובן שייתכן מאוד שזה לא זה. רק מציעה לבדוק כיווני מחשבה.

 

 

 

Obsessive compulsive disorder

עורך: ד"ר שלי סנטו - פסיכיאטרית    17/02/2015 16:08

מהי הפרעה אובססיבית קומפולסיבית?

כמה פעמים קרה לכם שנעלתם את הדלת וחזרתם אחר כך לבדק אם נעלתם ואז נזכרתם, או ששמתם סיר על הכיריים ואתם לא בטוחים שכיביתם אותו? או שדאגתם לניקיון וסדר יתר על המידה? לרובנו זה קורה פה ושם. מה קורה כשהפה והשם הזה, הופך לתדיר, מציק ואף בלתי נשלט? כאשר זה קורה עולה האפשרות לקיומה של הפרעה טורדנית כפייתית המכונה באנגלית Obsessive-compulsive disorder - OCD.
 
בכל מקרה של לבטים, ספק מצוקה או אי נוחות בשל קושי זה אנו מציעים לפנות לשיחת ייעוץ ובירור על ידי איש מקצוע, תוכלו לפנות אלינו בכל עת ואחד מאנשי המקצוע של המרכז יישמח לסייע.
 
OCD היא בת משפחה להפרעות החרדה. ההפרעה מורכבת מ:
1. מחשבות פולשניות וחוזרות ונשנות (שאינן מרפות) בתחומים שונים.
2. קיום פעולות טקסיות באופן חוזר ונשנה וזאת, במטרה לגרש את המחשבות הלא מרפות והבלתי-רציונליות. האדם חש שהוא חייב לבצעם, באופן לא נשלט.
 
אנשים בעלי OCD, מדווחים כי פועל יוצא מהמחשבות הטורדניות הוא התקפי חרדה. במטרה להפחית את החרדה או להביא לשליטה בה, נעשות הפעילויות הטקסיות. ניסיון זה הינו רגעי. לאחר זמן, שוב משתלטות המחשבות הלא מרפות והחרדה חוזרת ושבה. בדרך כלל, היא שבה בעוצמות גדולות הרבה יותר. כאשר, הפעולות הטקסיות לא פותרות ולא מרגיעות מספיק, עלול להתפתח גם דיכאון .
 

איך נראית הפרעה אובססיבית קומפולסיבית (OCD)? - קצת דוגמאות

מחשבה מטרידה יכולה לחזור אין סוף פעמים כמו " האם נעלתי את הבית?" מעוררת חרדה, זו יוצרת פעולה - בדיקה האם הבית נעול - בדיקה זו יכולה להיעשות עשרות פעמים, על מנת להפחית את החרדה (ללא הצלחה כאמור) ואז תחשב לפעולה קומפולסיבית.
 
אשה, שנוטלת את ידיה 7 פעמים לפני הארוחה ו-8 פעמים אחרי. גבר, שבודק 22 פעמים, אם הדלת נעולה. אשה, שבודקת 13 פעמים אם כבתה את האש בכיריים, גבר שבודק אם כבה את האור, 13 פעמים ועוד. כל אדם הסובל מההפרעה, הטקסיות שלו ברורה לו וחוזרת על עצמה בדיוק רב.
מחשבה מטרידה יכולה להיות גם סביב סדר וניקיון. במקרים אלו, אנשים עסוקים זמן רב בשמירה על הסדר והניקיון, שוטפים שוב ושוב ,ידיים או מנקים את הבית, לעיתים זמן רב במהלך היום.
 
מקורם של חלק מהמעשים, הם אמונות תפלות. מרבית הסובלים מהפרעת OCD, מבינים, שאין טעם בבדיקות חוזרות ונשנות ויודעים שהם נעלו את הדלת אט שאין באמת חיידקים והידיים מספיק נקיות  הם מבינים, שהתנהגותם, יכולה להתפס מוזרה אצל סביבתם. אך אין להם שליטה על כך. בעקבות כך, רבים מהסובלים מההפרעה הטורדנית כפייתית, מתביישים בה ובעקבות כך - מסתירים אותה. דווקא התנהגות זו, גורמת להדרדורת המצב. 

שכיחות וטיפול ב-OCD

כ-2% באוכלוסיה סובלים מהקושי בעוצמות שונות, ללא הבדלי דת גע ומין. כן מדובר על השפעה גנטית (ויש לזכור, שבבתים, שישנה התנהגות OCD, זו גם התנהגות נלמדת). החוקרים, סוברים שההפרעה קשורה לרמה לא מאוזנת של הפרשת סרוטונין (כמו גם רבות מההפרעות הנפשיות האחרות). הטיפול התרופתי, מבוסס על תרופות, המעכבות הפרשת סרוטונין.
 

בעבר, נחשבה ההפרעה כנדירה מאד, במיוחד בגלל ההסתרה שלה. היום מדובר, על תופעה נפוצה יותר,כאשר ההפרעה משבשת את אורח החיים הרגיל וגורמת לסבל (נפשי, פיזי וחברתי) - אז נדרשת התערבות טיפולית. הטפול הנכון הוא שילוב של טיפול תרופתי יחד עם טיפול נפשי.
 
בסיס הטיפול הנפשי הוא טיפול קוגניטיבי התנהגותי, בו מלמדים, בין השאר, איך להימנע מלבצע פעולות טקסיות, מה שנועד להביא לצמצום של תחושת חרדה. בנוסף, נעשית למידה של התמודדות עם מחשבות חוזרות. חלק חשוב אחר של הטיפול הוא טיפול בשיחות (פסיכותרפיה), אשר מסייע בהבנה של משמעות הסימפטומים. 

יש אובססיביות בתחומים שונים. כאן זה נשמע אובססיביות לניקיון - שהוא לא מסוגל לסבול חוס ניקיון.

אבל יכול להיות שיש כאן יותר מזה.

כמה שאלות:

האם בעבר גם היה לו קשה עם לכלוך? מולך, מול בני משפחה אחרים?

האם נתקלת בעוד מצבים שמרגיזים אותו כך, לא דווקא מול הבן שלכם?

האם הוא הכיר ילדים קטנים לפני כן? הוא יודע איך ילד בן שנתיים וחצי אמור להתנהג?

 

לי נשמע שאת דווקא נוהגת נכון בחיכוכים ביניהם... שיהיה בו: ה"בעיה" היא בבעלך, לא בבן שלכם, שמתנהג נורמלי לגמרי. את הרי לא תוקפת ממש את בעלך מול הבן שלכם... ומה לעשות - הילד הקטן צריך יותר גיבוי מהמבוגר...

כמובן - בעלך ציך גם כן עזרה וגיבוי, אבל נשמע שלא תצליחי לעשות זאת בעצמך.

הייתי ממליצה לך ללכת לייעוץ לבד (ייעוץ זוגי, ייעוץ פסיכולוגי/פסיכותרפיסטי...), ותציגי בפני היועץ את כל העניין הזה. תבלי ממנו כלים איך להתמודד ואיך לעזור לבעלך.

ואם בעלך יסכים בעתיד להכיר בכך שהוא בבעיה וללכת לטפל - זה יהיה הכי טוב כמובן.

 

בהצלחה! את אשת חיל אמתית ואישה נהדרת!

אני חושבת שלפני שילדך צריך את ליבך, לב בעלך נחוץ לו פי כמה.

אישה תפקידה להיות רעיה לבעלה לפני שהיא אמא לבניה.

 

זה נשמע שלבעלך קשה, ואולי יותר קשה לו שאת לצידו של ילדך לפני שאת לצידו שלו.

כשהוא מגיע הביתה, יתכן והוא מרגיש מראש שהוא לא רצויי ועדיף שלא יתערב, וזה עוד יותר קשה ומתסכל ומגביר לו את הרצון להראות שהוא זה שקובע והוא יחליט מה קורה בבית עם הילדים.

אפילו אם לך קשה לקבל את ההתנהגות את חייבת לתמוך בבעלך.

כך גם יפחת לו הקושי ואולי הוא יהיה יותר פתוח וקשוב להתייחס לילד בצורה רגועה ונינוחה יותר.

 

הילד רק ירוויח מכך שאת תהיה עם בעלך בראש אחד (בלב ובחוץ). 

ילדים לא מסוגלים לראות את ההורים רבים. במיוחד לא בגללם.

הביטחון של הילד נובע הרבה מכך שהוא יודע שיש לו הורים יציבים בדעותיהם.

 

המון בהצלחה והרבה ס"ד.

ואת צודקת... הרבה פעמים הוא אומר לי: "הילדים חשובים לך הרבה יותר ממני.. אני בסוף" וכו'

 

בכל מקרה, מה זה אומר בפועל?

הוא צועק על הבן שלנו אחרי שהשוקו נשפך (לדוגמא, כן?)

אז אני מצדיקה אותו מול הילד??

 

איך זה אמור להתבטא?

אני לא חושבת שעכשיו גם את צריכה לצעוק על הילד.

 אבל אולי את צריכה להראות לו שמה שאבא אומר/ עושה / חשוב לאבא, חשוב גם לך.

 וחשוב לך שאבא יהי שמח.

 

אם נשפך השוקו אפשר להגיד לילד (כמובן עם חיוך על הפנים) - "אנחנו מבקשים שתשתדל להיות זהיר, ועכשיו כדאי שננקה את זה ביחד".

או "אתה יודע שאנחנו לא מרשים להרביץ לאחותך".

 

דבר נוסף: אני חושבת שאולי אם תשדלי את הילד לעשות דברים מכוונים מול בעלך - דברים שישמחו אותו ויתנו לו כבוד, יכול להיות שזה גם יעזור.

תראי, לבעל מאוד חשוב הכבוד, וזה יכול להתבטא בהרבה תחומים.

לדוגמא: אבא מקבל ראשון בארוחה.

קודם שומעים למה שאבא מדבר ואחר כך מה שלילדים יש לומר.

מסדרים את הבית לקראת בואו של אבא.

"לך תראה לאבא שעשית מה שהוא אוהב"

 

את צריכה לחשוב לבד מה בעלך אוהב? איך הוא ירגיש שאת שלו? ואיך את דואגת לו מתוך אהבה כמו שאת דואגת לילדך?

 

וכמובן המון תפילות לאדון הכל שירכך את ליבו ויתן בו אהבה וחמלה לילדיך.

 

מקווה שעזרתי.

 

 

 

אפשר לתת לו ספר על ילדים ובדרך כלל יש פרק בנושא

אולי תנסו להתיידד ולהתארח אצל משפחות אחרות ותדברו בנושא ואז בעלך יקבל פרופורציות. אולי תנסו לדבר עם רב תירוש מבניין שלם, הוא מסביר טוב דברים כאלו. 

למקרה קיצוני - תגרמי לבעלך שיישפך לו משהו ואז תתנהגי כמוהו

 

ובא לי לבכות בשבילך. כל כך קשה שיש אוירה של עצבים כעס ואיומים ושאת צריכה להכיל הכל ולהיות עמוד התווך.
גם כואב לי הלב על בנך...
כרגע שולחת חיבוק, ואנסה לחשוב על עצה טובה.

נראה לי שלפעמים העונש הוא כי אין לנו בתור הורים אלטרנטיבה לחריגה מהכללים.
למשל.. הילד קישקש על הריצפה אז התגובה הראשונית למשל היתה כעס אבל בתור בנאדם מבוגר שרוצה שהילד שלו יבין מה המעשה הנכון לצעוק ולשלוח לעונש זה לא הפתרון.. להגיד בטון קצת קשה/עצוב/מאוכזב שלא ככה מתנהגים ובמקום לשלוח לצד להביא לילד סמרטוט/ ספוג פלא ולהגיד לו לנקות..
אני לא אוהבת את המילה עונש אין לה משמעות לילד קטן. אז נכון שלכל מעשה יש השלכה טובה או לא.. ולכן צריך לנסות להגיב ענייני ובהשלכה למעשה שנעשה..
הכעס והעונש הם התגובה הקלה ההגבה מתוך שיקול דעת יותר קשה..
אולי תשבו יחד ותעברו על סיטוטציות שקרו או שיכולות לקרוא ותמצאו דרך תגובה שתתאים לשניכם..
נשפך שוקו-נותנים לו מפיות להספיג ומנקים איתו יחד.. "מאוד עצוב שנשפך ולא נעים שהבית מלוכלך בא ננקה.".
הילד רוצה לשים את הטיטול בפח נגיד לו בחיוך וואו כל הכבוד שאת רוצה לשים בפח בוא מהר מהר נשים שקית ולפתוח בנפנוף דרמטי את השקית אשפה..ולשים איתו ביחד... ככה הוא גם ילמד על הדרך איך כן מתנהגים, איך אבא שלו ישמח, איך עוזרים בבית..
מקווה שהובנתי ועזרתי בהצלחה רבה יקרה והרבה כוחות!

אני מבינה מאוד וכתבו לך פה מצוין..

אולי יעוץ יעזור..

אם כן, ממליצה לקנות את הספר 'איך לדבר כך שילדים יקשיבו ולהקשיב כך שילדים ידברו'. זה ספר קליל לקריאה, עם קומיקסים וסיפורים שממחישים את התכנים.
יש שם הרבה רעיונות ודרכים איך להתמודד עם מצבים חינוכיים שונים. זה יכול לתת לו כלים חלופיים חוץ מעונשים, ואולי גם יעזור לו להבין את הנזק שבגישה שלו.

 

אני קוראת והלב נחמץ. כל כך מבינה את הקושי שלך מול זה, הקושי לעמוד מנגד.

התלבטתי אם לענות, כי אני מרגישה שאין לי תשובות טובות. שיש דברים שכדאי לעשות ואני לא יודעת מה הם. בסוף החלטתי בכל זאת להוסיף כמה נקודות - שגם הן יהיו בסל שלך, חוץ מכל דרך פעולה שתבחרי.

 

1) את כותבת שבעלך מאבד את העשונות בקלות, אבל מהצד נשמע לי שזה לא רק זה. אני מכירה אנשים שמאבדים את העשתונות בקלות וצועקים על אהוביהם, אבל אחר כך כשהם שוב מתעשתים, הם מצטערים על כך ומרגישים שעשו את הדבר הלא נכון. תקני אותי אם אני טועה, אבל נשמע לי שבעלך שיחיה לא כך. נשמע שזו לא רק תגובת מצוקה במצבים שמביאים אותו ללחץ, אלא גם השקפה סדורה - שהוא באמת חושב שכך נכון לחנך את הילד, שזו היא טובתו. שאין לו שום רצון לשנות גישה, כי הוא מאמין בגישה שלו.

אם אני צודקת, אז אני ארשה לעצמי עוד ניחוש: שבאותה מידה שכואב לך היחס שלו אל הילד, כואב לו היחס שלך אל הילד. כמו שאת מרגישה שהוא מזיק, הוא מרגיש שאת מזיקה. כי הוא באמת באמת מאמין שהיחס הנכון והמיטיב אל הילד הוא "רף גבוה", כדבריו.

אם זה אמנם המצב (אם! אולי אני טועה לגמרי בפרשנות) אז שיחות שכנוע לא יעזרו, כנראה. יותר טוב שתהיו מודעים לכך שקיים ביניכם פער משמעותי בתפיסת תפקידכם כהורים, ולא תזרקו המון אנרגיות לפח בניסיון לשנות זה את דעתו של זה. האנרגיות שלכם נחוצות...חבל עליהן.

 

2) (בהמשך לסעיף 1, ותחת אותן הנחות) - יש לי תחושה שגם בתוך הקושי והמצוקה שלך ושל הילד לנוכח ההתפרצויות של בעלך, יש חשיבות עצומה ללימוד הזכות שלך. לימוד זכות אמיתי, לא מהפה ולחוץ. לזכור ולחוש ולחוות שבעלך פועל מתחושת שליחות הורית, וחשוב לו מאוד לחנך את הילד בדרכו. את יכולה לחלוק בתוקף על המעשים שלו, אבל לא על הכוונות. תאמיני בכוונות שלו, שהן טובות. כשאת מנתחת לאחור סיטואציות שקרו, תנסי לראות איך תחושת האחריות שלו לילד היא שהובילה אותו לפעול כמו שפעל.

לפעמים במבט שטחי יש תחושה כאילו "הצדקה" שכזאת עלולה להוביל לחיזוק המעשים האלה, לחיזוק ההתייחסות הבעייתית לילד, אבל עד כמה שאני רואה מניסיוני, זה לא כך אלא להפך. לימוד זכות תמיד פועל טוב בעולם.

("ועל ידי זה שמוצא בו מעט טוב, ודן אותו לכף זכות, על-ידי-זה מעלה אותו באמת לכף זכות, ויוכל להשיבו בתשובה" - מכירה?)

 

3) דבר נוסף שבו את יכולה להועיל מאוד לילדך, במקביל לכל שיטת פעולה שתבחרי, הוא -- להאמין בו. להאמין בו שיש בו כוחות גנוזים הרבה מעבר למה שאפשר לשער, ושאם זה המסלול שהקב"ה בחר בשבילו לעבור בו, הוא מסוגל לעבור בו ולצמוח מכך. כשאת רואה את בעלך כועס על הילד פעם אחר פעם - לצד התערבות או חוסר התערבות, כבחירתך, תשנני לעצמך שה' שומר ומגן על ילדך, ושיש לו יכולת לעמוד בכך ולא להישבר.

ושוב - זה לא יגרום לכך שלא תתמכי בו ולא תהיי שם בשבילו. מניסיוני - להפך. כשמשחררים את הפחד הלופת את הלב, דווקא מסוגלים ליותר נתינה ותמיכה. אל תיתני לפחד לשלוט בך. ה' אתכם.

 

4) הנוכחות שלך שם בשביל הילד - שווה זהב. יש הבדל עצום בין ילד שחווה השפלה כשהוא לבדו, לבין ילד שאמא שלו שם לידו, ומזרימה לו גלים שקטים של אהבה ואמון.

תהיי שם בשבילו, תהיי שם בשביל אבא שלו, תאמיני בשניהם. תהיה הפעולה המעשית שתבחרי אשר תהיה, היא חשובה, אבל השדר הסמוי חשוב ממנה. ובשדר הסמוי אין זיופים, והוא מגיע ממה שבאמת קיים אצלך בפנים. תתמקדי במה שאכן קיים שם - באהבה הגדולה שלך אל שניהם, ובאמונה שלך בבורא עולם.

 

 

אנשים משתנים. בתהליכים איטיים מאוד. לרוב לא בעקבות הסברים חיצוניים, אבל כן בעקבות מה שהמציאות משקפת. אני כותבת לך מניסיון קרוב: אדם שרואה עם השנים שהילד שלו מתחיל לפחד ממנו, מתחיל לחמוק מנוכחותו, זה דוקר מאוד בלב. ולדקירות בלב יש משמעות עצומה. זה פתח כחודו של מחט, ולא מיד הוא מתרחב, אבל כשמסתכלים אחרי כמה שנים לאחור אפשר הרבה פעמים לגלות בתדהמה איך חודו של מחט הוביל לפתחו של אולם... הלב נפתח.

אני באמת באמת אומרת לך מניסיון ומהיכרות קרובה, שיש הרבה מקום לאופטימיות. אל תיראי.

 

 

 

רעיון:

יש משפחות שאת מכירה ואוהבת מאוד? משפחות שדרכם החינוכית של ההורים יפה בעינייך, שיש שם אווירה של חמלה, נתינה הדדית, קבלה?

ואם אפשר להוסיף עוד דרישה - משפחות שחלק מילדיהם כבר גדולים מספיק, כדי שיהיה אפשר לראות עליהם את פירות החינוך האוהב? שיהיה אפשר לראות עליהם שגדלו לתפארת העם והאומה, לתורה למצוות ולמעשים טובים?

אם כן, עשוי להועיל אם תנסי לחזק את הקשר איתם. להזמין אליכם, להגיע אליהם, לעשות דברים ביחד בחופשים...

הרבה פעמים כשיש מודל חי זה משפיע מאוד. אם בגלל משהו שראה והכיר בעבר נתקעת לאדם נוסחה בראש, כגון 'חינוך חם גורם נזקים', 'אם מראים לילד אהבה הוא גדל להיות פרזיט' - מפגש אמיתי מהחיים שבו הנוסחה הזאת לא פעלה יכול להציב אצלו סימן שאלה על מה שהיה משוכנע בו. שוב, כפתחו של מחט...

לא על הכול יש לנו שליטה, ולא בטוח שזה יועיל, ואם כן זה גם יכול להיות תהליך ארוך מאוד (עיבוד עולם ההשקפות מחדש זה לא דבר שקורה ביום) - אבל לפתוח פתח כדאי. זו ההשתדלות, ומכאן - אמונה...

 

למדתי המוןן😁😁

אין לי עצות בשבילך

נשמע שאת מתמודדת בגבורה

ונמצאת עם הילד שלך , ולא נוטשת אותו

 

יכול להיות שזה מה שבעלך ראה בבית כדרך חינוך?

גם בעלי מתנהג ככה לבן שלנו. אז החלטתי להסביר לו מה הבן מרגיש וכמה אפשר לצפות ממנו .בנוסף אני החלטתי לקיים איתו שיחות איך אנחנו כזוג מתנהגים כלפיו...אם יש פער צריך לגשר בינך לבינו. ולדעת שהתגובה שלו בהתחלה תהיה אחרת ולאט לאט תגיע למקום הנכון...אני יודעת שאמרו לך להגיד אנחנו לא מרשים... וכו'. זה מציון !!!זה מחזק אותך ואת בעלך... וזה יעזור לכולם... העצות שנתנו לך שוות זהב תנצלי הזדמנויות להיות עם בעלך ברוגע ולהצליח להסביר לו שככה הבן שלכם נפגע יותר כי.... תשתפי אותו במה שאת מרגישה יכול להיות שזה יעזור יותר .... ולא להתחבא ולא לומר כלום זה מזיק ממש... בנוסף הייתי אומרת כל הזמן כמה אבא אוהב אותך ...ושטוב להם ביחד לומר לבן אבא אוהב אותך ושמח בך....

קרה גם לנו עם הבכור בסביבות הגיל שתיארת.. תקופה מעצבנת שעיקרה חוסר ניסיון.. ב"ה כבר ממש לא שם.
הבעיה היא שהילד נראה לכאורה מבין ו"גדול".
האבא רוצה לבסס את מקומו בבית, ונכנס למאבקי כח מיותרים מול הילד הקטן שבפועל לא באמת מפנים כלום מעונשים.
דיברנו על זה המון. קראנו מספרי חינוך של רבנים שמעריך שטענו שעונשים בגיל הזה הם לא הדרך.
אמרתי לו מלא פעמים שבגיל הזה אין טעם לפזר הוראות כשרואים שהילד במצב שובבות ("אל תשים בפח בלי שקית") - זה לא עוזר ורק מוריד מהכבוד של האבא שדבריו לא נעשים. מה שמוביל לתסכול שהאבא פורק בעונש. לכן האבא צריך לגשת לבקש מהילד ולוודא שזה קורה בכך שיפעל עימו ביחד בנעימות (עכשיו נלך להביא שקית. אפילו במשחק, אפילו להרים אותו בדגדוג. העיקר שזה יקרה ובנעימות). התוצאה גם יותר נעימה. אם אין לך כח/זמן/עצבים לפעול עם הילד ולוודא איתו יחד שמה שאתה רוצה קורה בנחת - אל תצפה שזה יקרה רק כי אמרת משהו. הם שובבים מדי בגיל הזה (לפחות חלקם).
שיננתי לבעלי את זה מאתיים פעם. אמרתי לו שזה משהו שלמדתי בדם אחרי שעות ארוכות עם הילדים.
וגם כשהוא היה הרבה זמן עם הילדים הוא נוכח שהעונשים פשוט לא עוזרים. אז אסטרטגית זה גם לא נכון (ולא רק חינוכית).
צריך הרבה סבלנות עד שהמשפחה לומדת להתמודד בסוגיות כאלה, אבל המאמץ והאורך רוח בדרך כלל משתלמים לכל הצדדים.

בהצלחה רבה!

שימי בארגז באמצע הסלון, ואת מסודרת

הם יגלו את המטמון וימצאו עשרים דרכים שונות לנצל אותו. אין לי שום דרך לחזות מראש את כל הרעיונות היצירתיים שיעלו בזמן אמת. תחזרי אחר כך לספר...

פעילויות חברה- פרה עיוורת (בזהירות..), חם-קר, ים-יבשה.

פעילויות יצירה- במידה ואין צבעים אפשר לעשות יצירות מקרוני (אם אין גם דבק אז אפשר להכין מקמח) הכנת עוגיות, הכנת פיצות אישיות..

מוזיקה- לשים מוזיקה שהם אוהבים בסלון ולרקוד, למצוא ביחד בעזרת מה ניתן להפיק צלילים או מוזיקה (סירים, מחבתות, כפות עץ, גלילי נייר סגורים פריטים קטנים שמדמים רעשן, כפיים, נקישות אצבעות וכו')

עוד הצעות- להקים ביחד אוהל בסלון עם שמיכה וכסאות, להכין ביחד איתם משחק זיכרון לפי רמות: למשל ציורים זהים/ ציורים משלימים (אבא ואמא, סיר ומכסה..)/ ניגודים (חורף-קיץ, שחור, לבן)...יש מצב שהם אפילו יקחו את הקלפים הביתה מרוב שזה כיף

וחשוב לא פחות- לגרום להם גם מעט להשתעמם ולהפעיל את עצמם כמו שילדים יודעים.
בהצלחה ותהנו

הגדול שלי (בן 3+) משחק עם החיות קופצות של הקטן כל יום

בסוף בקטע של משחקים הם הסתדרו מעולה...

מי שסבל היה הבית ואני 

יצאתי מותשת...

משחקי דמיון מכל הסוגים והמינים: "להכין אוכל" בכלי מטבח שלך. להתחבא מתחת לשולחן ולעשות שם בית. לנסוע לטייל ברחבי הארץ ברכב מכסאות וכו' וכו'. הם כבר יסתדרו...

חוץ מזה אפשר מחבואים ודומיו, קריאת ספרים, סרט

סתם לנוח קצת ולפטפט.

להכין יחד אוכל אמיתי כלשהו.

את מביאה להם לארוחת ערב לשתות מטרנה או שוקו או תה?

כי תה ושוקו הם משתנים..

כשאני גמלתי את הילדה שלי בלילה היא עדיין שתתה מטרנה(שנתיים וחצי בערך)

והקדמתי לה את זה בערך לשעה חמש זה מאוד עוזר דבר ראשון

שלא ישתו צמוד לשינה רק מים..

 

אני רק אחרי שראיתי 3 או 4 טיטולים יבשים לגמרי רצוף בבוקר התחלתי גמילת לילה...

 

ואחרי שהתחלתי בערך בחודשיים הראשונים הייתי מעירה אותה בערך ב12 בלילה לפני שהלכתי לישון שתעשה בשירותים

למעשה כמעט תמיד הרמתי אותה ופשוט הושבתי אותה על הישבנון היא עשתה וחזרה לישון...

 

עד שלאט לאט ראיתי שגם אם אני מעירה אותה ב11 היא לא מפספסת..ואז עבר ל10 ותשע עד שהפסקתי לגמרי

והיא ישנה לילה יבש... 

הייתי פשוט עושה ניסיונות ובודקת אם אני מעירה אותה בשעה מסוימת וראיתי שהיא פספסה אז עדיין לא מתאים להעיר יותר מוקדם...

 

מקווה שקצת עזרתי...ב"הצלחה 

 

 

בארוחת ערב הן אולי שותות 1/4 כוס (כחלק מהארוחה)

 

אני רוצה להעיר אותה, לפעמים אני מגיעה ורואה שזה מאוחר מידי. אבל על פי רוב, היא רדומה כל כך חזק שאין לי אפשרות בכלל לקחת אותה לשרותים. ואם אני מצליחה להעיר אותה היא מתעצבנת (מסתבר מהעייפות החזקה)

 

אני מפחדת שהפיספוסים בלילה זה בריחה מאחריות לקום. במיוחד שעד עכשיו לא היה מצב שהיא תפספס גם יציאות רציניות.

 

 

 

ולא נראה לי שזה ממש טוב להעיר באמצע הלילה. אני אישית ישנה בעצמי כבר. 

אני לא הצלחתי לגמול בלילה עד גיל שלוש- ארבע. 

ובחורף קר ומרטיבים יותר ויש יותר בגדים להחליף. בקיץ יותר קל. 

בקשר לגדולה, היא לא חייבת חיתול רק מפני שלקטנה כן, מן הסתם יש הרבה דברים שהיא כן וקטנה לא. 

אולי שתי אפשרויות . ראשונה גם לחכות עוד קצת. שנייה להבטיח פרס. אצלי זה עבד עם אחת הבנות בגיל שלוש וחצי. אבל זה יכול לעבוד רק אם זה בשליטתה כבר

(ודווקא הילד שכן נגמל בלילה ביחד עם היום - חזר בסוף להרטיב, עד היום...)

בקיצור- לדעתי להרפות, ולהחזיר לשתיהן את הטיטול בלילה.

וגם שזה ירגיל אותן לא להתאמץ.

 

אחרי גיל חמש יש שקט?

(למעשה יש לי ניסיון רק עם ילדה אחת, שהגיעה לגיל חמש והפסיקה להרטיב...)

אין לי נסיון רב. אבל לאחרונה ילדתי נגמלה- לקראת גיל 3. ביום. לא חשבתי בכלל לגמול בלילה, אבל ראיתי שהיא קמה לרוב יבשה ואחרי שבוע החלטתי שאין יותר טיטול בלילה. הרגשתי שזה מעוות את המסר של להיות גמולה ביום..
מה שחשוב לי להגיד ולכן הגבתי פה- ראיתי בפירוש איך הגמילה (אצלנו- ביום) תלויה בכמה אני מאמינה בה ומה אני משדרת. הבת שלי התעצבנה ממש ועדיין אם אנחנו אומרים לה ללכת לשרותים. ומתעקשת שאין לה ובאמת לא עושה. ראיתי שבימים שאני לא אומרת כלום- היא הולכת לבד ועושה.. אז לא אגיד שאין פיספוסים.. לא נעים אבל אמרו לי לא להגיב. להחליף וזהו
וזה ממש עובד. ברגע שעושים עניין- בפרוש יהיה עוד פספוס.
אני לא יודעת להגיד מה נכון לך והאם לשתיהן אותו הדבר. מה שחשוב לדעתי שמה שאת מחליטה- תיהיי החלטית. עקבית ותשדרי את זה
ולגבי פספוסים כמו שלמדתי- להחליף וזהו
ובהצלחה!!!

מסוגלת.

כי גם ראיתי שהיא מצליחה לבד להתעורר.

אבל פתאום שזה הפסיק, זה בלבל אותי.

 

האמת שלגבי פיספוסים ביום, ראיתי שבאמת אם לא מגיבים אז כמעט ואין פספוסים.

 

כעט אחרי שיקול דעת חוזר ( וגם אחרי כל מיני מקרים שקרו במהלך הימים האחרונים), החלטנו שאת הגדולה אנחנו משאירים עם לבנים ובלי שום הגנה ומתפללים שבעז"ה זה ילך יותר בקלות. (והאמת שראינו קצת שיפור מאז)

 

לא יודעת אם זה המקרה אצלך אבל משתפת עבור אימהות אחרות. מניסיון שלי כמה שפחות להעיר (מלשון הערה, לא מלשון ערות...) ולהריץ לשירותים כך הגמילה יותר קלה. כשגמלתי את הבת שלי הייתי היסטרית להזכיר לה כל דקה בערך ללכת לשירותים וזה פשוט גרם את ההיפך ממה שרציתי.. בקיצור - להרפות ולסמוך עליהם כמה שאפשר (וגם לדעת שיכולים להיות מעט פספוסים אבל זה עדיין עדיף ככה לדעתי מאשר ליצור "אנטי" לכל הנושא). בהצלחה! תקופה מאתגרת...

עוד מעט בת 3
וראינו שהחיתול בלילה מבלבל אותה מאוד גם ביום
אז הורדנו
ולוקחים אותה לשרותים בערך שעה אחרי שנרדמה
לשירותים ( לא מעירים רק אומרים לה לוקחים אותך לעשות פיפי ובשרותים את יכולה לעשות.. )
בדרך כלל זה מספיק היו כמה פספוסים אבל לא נורא.
ועושים את זה כי היא עדיין נרדמת עם בקבוק
לא גומלים ממנו מסיבות שלנו.

עכשיו בחורף גם ילדים גמולים מפספסים הרבה בגלל הקור, ובלי קשר- זה גיל שסביר ביותר שעדיין לא ייגמלו לילה.
הלחץ שלך בעניין מיותר ולא מוסיף להצלחת העניין.
קר לצאת בלילה מהמיטה וללכת לאסלה הקרה. הרבה יותר נח להישאר במיטה. שחררי וזה יעבור.

אומנם אין לי ניסיון עם גמילה של ילדים מלבד 2 בנותי.

אבל משכנים וחברים שבסביבתנו (משפחות עם 6,7 ויותר), אני מבינה שיש מושג שנקרא גמילה לחלוטין.

כלומר, כשהילד לומד להשתלט על עצמו ביום, אזי המוח קולט את זה גם בלילה.

 

וזה מה שראיתי אצלה - כשהורדנו את הטיטול ביום, היא אוטומטית התעוררה גם בלילה לשירותים.

 

אני מסכימה עם זה שזה יותר קשה לגמול בחורף וגם לקחתי את זה בחשבון כאשר התחלתי לגמול אותה. (יותר נכון להגיד כאשר נענתי לבקשותיה הרבות להוריד טיטול).

 

מה שאני מנסה להבין זה, האם אחרי שהילד התרגל למצב של טיטול - (ונוחות של לא לקום בלילה לשרותים) האם בגיל גדול יותר, הוא יצליח להיגמל מהטיטול בלילה?

לפעמים היה פער של שנתיים בין גמילה ביום וגמילה בלילה ולפעמים זה הלך ביחד. 

לפעמים פשוט חבל על המאמץ. חדר מסריח, המון כביסה, לילד לא נעים, אמהות שלא ישנות עד מאוחר בשביל להעיר את הילד לשירותים, גם ילד בטח לא נהנה מחוויה. בשביל מה? אז יהיה עוד כמה חודשים עם חיתול.

 

ראית פעם חתן עם טיטול?
בודאות כן, יש לי ילדה שהיתה עם טיטול בלילה עד גיל 5 וחצי, היום היא בת 11, וודאי שהיא גמולה, אף אחד אצלי לא עלה לכיתה א עם טיטול בלילה, יש שלב שהם עצמם רוצים להוריד את הטיטול בלילה והוא מפריע להם.
הרבה דברים שלקחנו קשה כהורים צעירים וחשבנו שנורא חשוב להרגיל אליהם בגיל צעיר למדנו שלא צריך לעשות מהם עניין, אחד מהם הוא הגמילה בלילה

 

מקבלת את הדברים.

תודה.

אני הרטבתי בלילה עד גיל 12 או 13. כשהייתי קטנה השאירו אותי עם טיטול בלילה, בשלב מסוים הורידו אבל במשך שנים לא היתה לי בכלל שליטה על הסוגרים מתוך שינה. אז לצפות שזה בטוח יעבור עד כיתה א' זה לא נכון כי לא לכולם זה עובר לבד.
מה צריך לעשות אם זה ממשיך? לא יודעת. לא אגיד מה ההורים שלי עשו כי אני חושבת שהם טעו בתגובה שלהם.
מה שבטוח חשוב זה לעולם לא לשדר לילד שזה באשמתו או שהוא לא בסדר.
מה לעשות במקרה שלך? לא יודעת. בהחלט יכול להיות שזה עוד מוקדם, אבל אין לי הרבה ניסיון בנושא (הבת הפרטית שלי נגמלה ביום ובלילה ביחד, ב"ה באופן ממש חלק)

הרטבת בלילה עד גיל 12 לא בגלל שבגיל שנתיים וחצי נתנו לך להמשיך עם טיטול, יש ילדים שמרטיבים עד גיל כזה, אבל בגיל של הילדה שמדובר עליה פה זו בכלל לא בעיה , זה המצב אצל אחוזים גבוהים של הילדים וחבל להלחם בזה

מה שרציתי להגיד היה שלפעמים המערכת לא בשלה ובאמת אין יכולת לשלוט על הסוגרים במהלך שינה, ובגיל קטן לדעתי הכי נכון להשאיר טיטול ולא לתת לילד תחושת תסכול שוב ושוב על דבר שלא בשליטתו.
בגיל גדול יותר- או שיעבור מעצמו (כמו שאת הצגת), או שלא יעבור מעצמו (כמו שאני חוויתי), ואם לא יעבור מעצמו אז צריך לראות איך מטפלים ועוזרים להתגבר על הבעיה.

וגם גנטי.. אני לא הייתי ממהרת.

באישזהו גיל הם מתחילים לקום יבשים ואז נגמלים מעצמם (ויש ילדים שלוקח להם הרבה זמן..) 

בהצלחה!

לאחרונה על לרשת אתר העוסק בהרטבת לילה (http://www.הרטבתלילה.com).

 

אם הילדות "עושות" בטיטול בזמן שינה - הן לא עושות זאת בכוונה. ילד לא "עושה" במיטה בכוונה בזמן שינה.

בחורף קשה יותר להיגמל בגלל הקושי לצאת מן המיטה החמה.

 

בכל אופן, זה נורמלי לחלוטין אם ילדים מרטיבים בלילה עד גיל 5-6, לא צריך לעשות מזה עניין, לכעוס עליהם, ולא לאתגר אותם בפרסים שהם לא יוכלו  לזכות (כאמור, מפני שהם לא עושים את זה בכוונה. הם לא שולטים בזה מתוך שינה).

 

 

חלק מילדי היו עם טיטול בלילה עד גיל חמש, חלק נגמלו בקלות לילה ויום יחד, חבל להלחם, במיוחד בחורף, הן לא תעלנה לכיתה א עם טיטול בלילה, תנסי שוב בקייץ , לחץ רק יזיק

אפשר ללכת קודם כל לנוירולוג, אולי הילד היפאקטיבי?

 

זה על חשבון קופ"ח, וגם אם לוקים פרטי כדי לזרז - הרוב ע"ח הקופ"ח.

 

 

גם איבחון פסיכלוגי (דידטקי-רגשי), אפשר לעשות. זה עולה יותר. אבל מן הסתם יש יועץ/ת לביה"ס, אפשר להתייעץ איתו. ואולי יש פסיכולוג לביה"ס, שיכול.

 

אבל לפי התיאור, קודם כל נוירולוג. הכי קל, הכי זול, ראשוני ולא מסובך.

 

 

ואם הוא מתנהג כך - מן הסתם לא רק ממך הוא מקבל "פידבק" שזו התנהגות "גועלית ומטרידה", "מופרעת".. זה נעים? בוודאי שלא. רק מייאש אותו מעצמו. אז כדאי גם להתייחס אליו בחיבה וחום, להתענין איך היה.. אם למשל את אחות שלו - אז אם לך יהיה איתו יחס טוב, תתעניני מה מפריע וכו' - זה יכול להיות ממש חשוב ומועיל.

 

אין יועץ בבית הספר.
ההורים לא מוכנים לקחת לטיפול לא רק בגלל כסף אלא בעיקר כי הם לא מוכנים להשלים עם זה שהילד חריג, ולא מוכנים שידברו עליו (לא שעכשיו לא מדברים...)

"להשלים עם זה שהילד חריג"....

 

ילד היפראקטיבי, זה לא "חריג"..

 

תופעה נפוצה למדי. אם מטפלים כראוי, התכונה הזו יכולה להיות בהמשך מקור לאנרגטיות, מקוריות ועוד.

 

אבל כעת, שהוא בגיל בי"ס, הוא סובל כי הוא תלמיד לא טוב, כי אומרים שהוא "מופרע" וכו'.

 

ולמה שמישהו "ידבר"?  אם קובעים תור לרופא - אז צריך ליידע את כל השכונה?...

 

זה לא דבר שצריך להתבייש. אם יש משהו שצריך להתבייש, זה לא לקחת ילד לאיבחון/טיפול, שמא מישהו יגיד משהו..

 

דברי עם אמא, שתיקח אתו לנוירולוג. לא יקרה כלום. ואם זה אכן מה שכתבתי - ויטופל כמו שצריך (סה"כ כדור שלוקחים לפני הלימודים. כמובן, צריך לעקוב שהמינון והסוג מתאים), אז יתכן שיהיה תלמיד טוב, יהיה רגוע יותר, תהיה לו תדמית עצמית טובה יותר.

 

ובינתיים, ממש תהיי בשבילו אחות טובה ואוהבת ומבינה ומקשיבה. הוא צריך "עונש" כי יש לו אנרגיה שאינו יודע מה לעשות איתה?..

כי הוא מוציא לעצמו שם רע וזה רק ילך ויחמיר עם הגיל. אולי זה ישכנע אותם.
אני מבינה את הקטע הזה שלא רוצים להודות בבעיה. וזה כל כך מטומטם. עכשיו עוד אפשר להציל אותו ולתת לו התבגרות נורמלית.
בגיל ההתבגרות לכי תדעי לאן זה יגיע..

אוף אוף.

נשמע שמרשים לו הכל. הורים נורמליים צריכים להגביל מחשב ולשים גבולות. לפעמים זאת אווירה בבית ספר.

ילד מופרע יכול להיות מלך וילד שלומד הוא חנון והרבה פעמים ילד מעדיף את המעמד החברתי גבוה, הוא לא יודע שעוד כמה שנים הגלגל יתהפך. וברחוב אז בכלל - בשעות שאין מבוגרים ברחובות  ילדים מאבדים את עצמם לגמרי כי ברחוב זה חוקי רחוב. 

כשאני פוגשת ילד מופרע כמעט תמיד הוא מפונק ומרשים לו יותר מדי. כך היה בילדותי וכך זה היום. 

ויכול להיות שהוא עבר משהו לא טוב ברחוב או בית ספר. 

אני לא זוכרת שהישגים לימודיים השפיעו יותר מדי על התנהגות או בטחון עצמי. זה חשוב להורים, לילדים לא כל כך.

אבל זה דבר ששוה בירור. אני לא ראיתי מדבריה סימן שמרשים לו הכל, אלא יותר שלא יודעים מה לעשות עם התופעה. ההתנהלויות שהיא אמרה במצטבר, שוות איבחון נוירולוגי של היפראקטיביות. ואם זה כך, אז גם היכולת לאמן לסדרים גדלה. אם לא - אז ידעו שלא ויוכלו לברר הלאה. 

 

ב. נכון שיכול להיות שעבר "משהו לא טוב" - אבל בהיות שזה כבר שנים, צריך לבדוק. והסדר הוא, לכאורה, מהפשוט יותר.

 

ג. הישגים לימודיים, לא תמיד משפיעים. אבל, במקום שזה נחשב, יכול להשפיע על תדמית עצמית. ובוודאי שהערות מהסביבה על "מופרעות" אינן מוסיפות..

מרשם לבינתיים
שיתנו לו חיבוקים
אבל לא לטייח את חומרת המעשים

מצער לשמוע. חובת הורה לדאוג לילדו. הילד גם יודע שזה מצב לא נכון. רק שאין לו כלים להתמודד. ויודע שהוריו אמורים לדאוג ולהפנות . או לפחות לעבוד בכיוון.
ילד שמנתבים למסגרת הופך למאושר . ושמח בהוריו. וגם ההורים אמורים לשמוח ..
חבל שקיים הפחד מריטלין שיעורי עזר וכו'.

בטח אפשר לברר בתמת.
גם אני אהיה בסיטואציה דומה לשלך עם מעבר דירה בקיץ וצורך לרשום למעון כמה חודשים לפני.

במעון לא צריך.

הבעיה מתחילה בגנים של העירייה שאליהם נרשמים לפי אזורי רישום. ואז צריך לפנות באופן אישי וזה משתנה ממקום למקום.

מה שכן- במעונות של התמ"ת, מומלץ מאוד לנסות להירשם לכמה מעונות , אני לא יודע לאיפה אתם עוברים אבל בהרבה מקומות בארץ התנאי קבלה מאוד לא קלים ויש תחרות גדולה אז מאוד קשה להיכנס . ולכן כדאי לפתוח כמה אופציות.

כשמשהו לא מוצא חן בעיניו.
חוץ מזה אין לי איזו תובנה...

לשאול בשלוה: אתה רוצה ככה (נניח, חביתה..), רוצה ככה?..  ממשיך לצרוח, תגידי בנחת: טוב, כשתחליט מה אתה רוצה, תגיד לי.  ותעברי לעיסוקייך.

 

בלילה: רוצה לשתות, רוצה שאמא תשב על ידך?..  ממשיך לצרוח - "טוב, אם תרצה תקרא לי"..

 

לא להתרגש מידי. יעבור. גם הוא לא מתרגש מזה כ"כ..

ואם ממשיך לעבור הלאה.
הוא בודק אותך. אם יראה שזה לא נותן לו כלום יעבור הלאה.

אני ממש מבינה את התסכול שלך בתור אמא.. זה באמת קשה!

דבר שני, בגלל החלק השני שכתבת שבמעון הוא לא ככה, אז אני מבינה שהוא ילד חכם והוא מבין טוב איפה אפשר לעשות בלאגן ואיפה לא שייך. בבית הוא גם מרגיש בבית!

אני לא איזה יועצת הורים, אבל בתור גננת נראה לי שהוא בודק גבולות.

אם הגבול אצלך בלב הוא ברור מאוד, אז זה יעבור לילד ואם את בעצמך לא סגורה על איפה לשים את הגבול, הוא מיד ישחק שם. למשל, אני ראיתי על הבן שלי שהבאתי לו בסקוויטוהוא רצה אח'כ עוד והתלבטתי אן כדאי, אן בריא, אם חינוכי, אם הוא לא יאכל אח'כ את הארוחות ערב וכו והחלטתי שלא להרשות, הוא ישר עשה לי סצנות מכאן ועד יפו כי לא הייתי שלמה עם זה בלב. ולעומת זאת, אני מביאה לו ברזל מידי יום (הוא עוד קטן אבל זה העיקרון), והוא מת על הברזל הזה, בהתחלה היה מבקש עוד אבל היה ברור לי שלא שייך לתת עוד, אז אמרתי לו רגועה שאני לא מרשה עוד והוא קצת בכה, כי בכל זאת זה מבאס אבל מהר מאוד הוא נרגע. ומה המדהים שהוא כבר קלט שאין עוד ברזל והוא לא מבקש אףפעם יותר.

מה שחשוב זה להישאר רגועה (קל לדבר.. ואני יודעת כמה קשה ליישם...) ולהישאר החלטית עם מה שאמרת קודם!

בהצלחה רבה! זה גם הגיל כמובן....

אצל כל אחד ברמה זו או אחרת - תלוי באופי של הילד ובתגובות ההורים.

אז לדעתי סוד הקסם הוא איזון , ועקביות.

איזון - כשהילד שלך לא קיבל את מה שהוא רוצה הוא נכנס לסחרור רגשות, הוא מנסה בכל כוחו להשפיע עלייך,

וקשה לו לצאת מזה, אבל את יכולה לאזן אותו,

אם את נבהלת , עצבנית, היסטרית (כמו שנשמע קצת מהתגובה שלך) רק רוצה שזה יגמר, או מתפדחת מאנשים שרואים, את מקשה עליו עוד יותר לצאת מזה, זה כמו מעגל - הוא נכנס לאקסטזה - את גם - הוא יותר - וכו'.

אז איך כן עוזרים לו להתאזן?

כשאת רגועה, בטוחה בעצמך (שמה שאמרת באמת תקף, ושזה נכון לדרוש את זה ממנו)

לא מתקפלת, לא נוטשת אותו לחדר השני, פשוט נמצאת לידו , ור -ג -ו- ע- ה.

לא משנה בדיוק התגובה שלך , כדאי מאד שתביני אותו, "זה באמת מעצבן שאמא לא מרשה לך שוקולד עכשיו"

את יכולה להציע לו פשרה, או סתם לשתוק, לחבק אותו (אם הוא רוצה , בדרך כלל בשלב זה לא)

להיות איתו ברגע של תסכול, להישאר אי יציב של גבולות (כי לא ויתרת על מה שאמרת) ובטחון,ורוגע.

 

זה יקח זמן , אבל מבטיחה שלאט לאט הוא ירגע ועם הזמן זה יקרה מהר יותר, יחסית לתחילת ההתקפה.

 

עקביות - לעשות לו סדר בחיים, להשתדל מה שפחות לומר לא, כל מה שלא אכפת לך - לומר כן (שיקח את הנעליים הורודות לגן ) מה שכן אכפת לך - להציע לו פשרה , למצוא מה אפשר להתפשר, רוצה עוגה? עוד חתיכה אחת ודי.

אבל כשיגיע הלא - לא לפחד ממנו, כי הוא יגיע, (גם אחרי הפשרה צריך לעמוד עליה אם הצעת עוד חתיכה ודי)

וכשאומרים "לא" אחרי מחשבה - לעמוד עליו, ולא לוותר, כן להיות שם עם הילד ולעזור לו להכיל את הגבולות.

 

ובמעון - ברור, את האמא שלו , וכגודל הקרבה כך גודל הקונפליקטים

 

בהצלחה, מקווה שעזרתי.

 

מולו את יכולה ללכת מעט ממנו .. להקל על עצמך... אני לפעמים מגיעה למצב שקשה לי ממש ואני על סף התמוטטות... אני מעדיפה לשתוק וללכת ממנו .. להרגע ולחזור אליו עם מעט כוחות.אני מגייסת כוחות נפש גדולים באותו רגע ובהכי שלווה אומרת לו את הגבולות. לאט לאט זה נרגע לו... בנוסף אני לא נכנסת מולו למאבק כוחות. כלומר מילה שלי מול מילה שלו. עוקפת את הבעיה בצורות שונות. אין אצלי המילה לא. אתה לא תקבל עוגה.מתחיל אצלי ויכוח שלא נגמר.. בהצלחה! זה תקופה שעוברת... זה מה שאני אומרת...

הייתי מחפשת את זה בעצמי, למה קשה לי להיות ליד הילד שלי כשהוא בוכה ולתמוך בו,

כשהוא נופל ומקבל מכה יש לך כח להיות איתו ולהכיל אותו?

אני שומעת שאת מגייסת כוחות נפש גדולים ושזה קשה לך,

מענין אותי למה.

האם את מרגישה שכשהוא מתנגד לך הוא אומר שאת לא בסדר? שזה מאבק כוחות מולך? שהוא מנסה להתיש אותך?

אך מהנסיון העשיר שיש לי בהדרכה

היה לנו חניך כזה בכיתה ג'

כל פעם שהוא היה נכנס להתקף הוא היה משתולל

צורח בועט בכל מי שמתקרב וממש מתנהג כמו מטורף

אפילו למדריכים היה קשה להתקרב אליו שהוא בהתקף.

 

פשוט תופסים אותו ומחבקים אותו חזק עד שהוא נרגע

זה ממש עוזר להם.

אני לא יודע עד כמה זה אפקטיבי לילד בן שנתיים

אבל אולי זה יעזור.

 

דווקא מההשווה לגן נשמע ששם הוא לא עושה זאת

כיון ששם פחות מתייחסים/מתרגשים מהצעקות וההתקפים שלו

אז הוא למד בדרך הקשה שאין לזה טעם.

יכול להיות שדווקא העובדה שאת מתייחסת לכך נותנת לו הרגשה

שזה ה"נשק הסודי" נגדך.

 

 

אבל נראה לי לגיל גדול יותר או במקרי קיצון של השתוללויות זעם,

והתקפים שכוללים גם השתוללות פיזית- בעיטות, הפלת חפצים או מכות

במקרה שילד רק בוכה וצורח - כשהוא מאוכזב או מתוסכל - נראה לי שאפשר בלי.

דבר ראשון רק לקרוא את מה שאתם כותבים נותן לי כוחות ומעלה באותה מידה דמעות לעיני... 

שאלתם אותי למה קשה לשמוע אותו צרוח כי זה צרחות כל כך נוראיות שאני מתקשה להחליט האם זה נכון להשאיר אותו בוכה ולא להתחנן אליו שרק יגיד מה הוא רוצה ואתן לו..

אתם מבינים רמת הצרחות והבכי הם בצורה שנראית לי קיצונית, בהתחלה אני אומרת לו שאם הוא רוצה להגיד לי מה הוא רוצה שיפסיק לצרוח.. ואז אני מאבדת את העשתונות אחרי שעה שהוא צורח.. מה שקורה אז זה שאני אשב לידו ואתחנן אליו שיגיד כבר למה הוא צורח ושיפסיק..

השאלה העיקרית שלי היא האם זה נכון לתת לו לבכות ככה ולא לנסות בכל הכוחות שיפסיק וירגע? האם הבכיות האלו לא יכולות לגרום לו לחסכים רגשיים בעתיד?

יכול להיות שאני מגזימה אבל באמת קשה לי...מאד!

הערתם את עיני!!ותודה רבה על ההתייחסות!

אם תנסי בכל הכוחות שיפסיק וירגע - הוא יצרח יותר, ויהיה מסכן יותר ומתוסכל יותר.

כשילד צורח כך זה תסכול בגלל פער שקיים אצלו,  

במודע - הוא רוצה שתביאי לו את מה שהוא ביקש,

בתת מודע- הוא רוצה שלא תביאי לו, ותשארי יציבה ותציבי לו גבולות, 

 

צורך אמיתי של ילד - הוא הורים יציבים, שלא נבהלים והוא לא יכול "להפיל" אותם בשניה,

ואם "תפלי" כלומר, תרחמי עליו, תאבדי את העשתונות, תבהלי, תנסי לעשות הכל כדי לגמור את הסיטואציה- זה לא יהיה לו טוב, והוא יעשה את זה שוב ושוב כדי לנסות לבדוק אם הוא מצליח להבהיל אותך,

מה שהכי טוב לו והוא רוצה- זה לגלות שאי אפשר להבהיל אותך ואת חזקה.

 

ולכן גם אם נראה לך שהוא בוכה והוא מסכן - את נותנת לו אמא יציבה.

 

ובכלל , יכול להיות שכדאי לך לחזק את האמון בעצמך , ולהרגיש שאת אמא מקסימה, ולא יהיו לו שום חסכים רגשיים ממך, כלומר יהיו בכל מקרה, אבל מה שיהיה זה כי זו גזירת השם וזה התיקון שהוא יעבור בעולם,

אני מאד מבינה אותך, גם לי היתה תקופה של בהלה, והרגשה כזו - שרק לא יהיו להם חסכים,

אבל התחושה הזו לא נכונה ולא טובה, לא לך ולא לילד,

את בלחץ, והוא לא מקבל אמא בטוחה.

 

אז יהיו לו חסכים, אבל זה לא קשור אלייך,

את עושה את מה שנכון ומה שטוב (אחרי שאת בטוחה שזה מה שטוב) ואת המקסימום שלך.

והשם יעשה את שלו.

 

זה רק גורם יותר.

 

את לא צריכה להיות "מתעלמת" טוטאלית. את מראה מידי כמה דקות איכפתיות חמה ורכה. חיבוק: אתה רוצה לומר לי מה אתה רוצה?..  אפשר גם להציע: רוצה פרוסה? תפוח?  ממשיך: דייי.  טוב, כשתרצה, תגיד לי ואמא תשמח לעזור לך.

 

כך הוא גם מרגיש שאוהבים אותו ואיכפת ממנו - וגם שיש שליטה במצב. תשמרי על רגיעה פנימית. לא יהיו לו מזה כל חסכים רגשיים..  יעבור.

 

לפעמים אחרי דבר כזה ממושך, ילד כבר נראה מותש לגמרי, ורואים שהוא כבר בעצמו לא יודע מה הוא רוצה. אז אפשר לחבק, לקחת על הידיים ולהרגיע. לחוש את המצב בלי להיבהל ממנו.

לפני כחמש עשרה שנה שמעתי הרצאה מיהודי חכם שעד כמה שזכור לי, שמו הוא חיים עומר. הוא כתב ספר על שיקום הסמכות ההורית. השיחה היתה מרתקת. בסופה, ההורים נעמדו ומחאו לו כפיים.

תמצות עיקר השיחה - הורים חייבים להיות הגורם המחליט בבית. הילד זקוק להורים עם סמכות, במובן הטוב. הילד, וגם הנער, זקוק להצבת גבולות. יש גילאים "מועדים" שהילד בודק איפה בדיוק הגבול. גיל שנתיים הוא אחד הגילאים האלה.

ההצעה שלו היא - כשהילד מאבד שליטה, בין אם הוא צורח, בועט, זורק דברים, לא משנה מה בדיוק הוא עושה, לומר לילד משפט פשוט, כגון "קשה לך עכשיו, אמא פה לעזור לך" ואז - להחזיק את הילד בחיבוק דב, באופן שהילד לא יכול להשתחרר, עד לרגיעה. הוא כותב חצי שעה. מנסיון, גם חמש דקות יכולות להיות תרופת פלא.
חשוב מאוד - אחרי המשפט הקצר הראשוני - לא לדבר עם הילד.
במקום בו נמצא הילד באותו רגע נתון של איבוד שליטה, אין עם מי לדבר. רק הצבת הגבול הפיזי. אחרי שהוא נרגע, והחיים השקטים חזרו למסלולם, אז ניתן לדבר, אבל לא לחפור לילד על מה שהיה. פשוט להמשיך בשגרת היום.

אולי צריך לשבת על הרצפה עם הילד. אולי צריך ללפת אותו עם הזרועות והרגליים שלנו. חשוב מאוד - להרחיק את הראש שלו מהסנטר של המבוגר, כדי לא לקבל "נגחה" בסנטר. להחזיק את הילד כך שגבו אל החזה של המבוגר. למה ללפות את הילד? כי הוא ינסה לברוח או לבעוט או להרביץ, ואולי גם יצרח ויבכה.
א ב ל החיבוק החזק הזה - בלי להכאיב לילד - מציב לו גבולות פיזיים, במצב בו הילד איבד את הגבול והוא, בתוכו, מחפש מישהו שיציב לו את הגבול.

מנסיון - השיטה עובדת גם בגיל שנתיים וגם בגיל בוגר יותר. יש בספר הצעה גם למצבים לא נעימים עם נערינו ונערותנו.

מה שתמיד הקסים אותי, כל פעם מחדש, שאחרי שמחזיקים ילד בחיבוק דב כזה, והוא מנסה להשתולל ולחמוק מהאחיזה שלנו, אחרי דקות ספורות - 3, 5, בדרך כלל לא צריך יותר, הילד נרגע, יושב לנו בנחת בתוך חיבוק גדול ואוהב, מבקש בקול רגוע ושקט אם נוכל לחבק אותו עכשיו.
הרי כל העת הזאת כביכול חיבקנו אותו, אבל לא. לא חיבקנו אותו - הצבנו לו את הגבול שהוא חיפש ורצה שנציב לו. ברגע שנרגע, עכשיו הוא רוצה חיבוק חם ואוהב.
הילד, בתוך הזרועות, היה מסתובב, פנים אל פנים, נותן ומקבל חיבוק חם ואוהב, והסיפור הסתיים, לפעם הזאת.

למה חיבוק דב שכזה? כי העובדה שהילד איבד שליטה אינה אומרת שאנו לא רוצים את הילד עד שיתאפס על עצמו. וחלילה לא נותנים מכה לילד כדי לגרום לו לשתוק, כי מכה מסלקת את המוכה ממני, והמטרה שלי היא לקרב את הילד שלי, ולעזור לו, במקום בו הוא נמצא כרגע.

במקום צרחות של שעתיים, חיבוק אוהב וסמכותי של דקות בודדות. בתפילה שיצליח גם לכם.

לסיום - אשרי בנכם שהוריו כל כך דואגים לו, ופתוחים להקשיב למצוקתו ולשנות את סדר יומם עד שהוא נרגע.
בהצלחה!

אכן, גיל שנתיים מאתגר..

אני מכירה את השיטה הזו מחינוך מיוחד. (לא אשכח את היום שבו ניסיתי לעשות לילד בגן בשירות הלאומי Holding, והילד אכן נגח בי בחזקה באף...)

אני לא בטוחה שהשיטה הזו יכולה לעבוד בכל מצב, בטח לא כשהאמא חלשה ולא כ"כ מסוגלת להחזיק דברים בכוח... אבל מעניין לנסות!

כשהילד מאבד שליטה - כמו שכתבת , בועט צורח או עושה משהו לא לענין

אבל לפי התיאור של הפותחת הילד שלה נשכב / צורח / בוכה

לפי דעתי אם נפעיל את השיטה בכל מקרה כזה נפסיד יותר משנרויח, כך נלמד את הילד שאין אצלינו מקום להבעת רגשות ופריקת תסכולים, ברגע שההתפרצות הופכת לחסרת שליטה ומזיקה - באמת אין מקום לה.

וצריך לרסן אותה, אבל רגשות פשוטים ויומיומיים חשוב לעודד לבטא, ולהיות שם.

קריאה מהנה

ישר כח גדול על התובנות!!

ולאכול עם טורטיה ומלוואח

לפעמים עוזר שההורים או האחים אוכלים לידו ירקות...

1. לעשות צמיד מפלפלים , אפילו רק לשים על היד בלי לאכול, בסוף הוא יטעם

2. פרצוף על הלחם מירקות

3 . אין אף צורה שהוא אוהב - חי , במרק בפשטידות, בקציצות , בקפקייקס?

4. הסכם - משהו שהוא רוצה ומשהו שאת,

אם הוא אוכל עגבנית שרי - מקבל יוגורט או משו שאוהב

5. נסי עוד סוגים - גזר, קולורבי, עגבניה עם גבינה (בלי התוכן) או פלפל, עם גבינה, עם מלח

בגיל הזה זה בדרך כלל פשוט להכיר ולטעום,

אם את תאכלי הרבה לידו וזה יהיה תמיד על השולחן במגוון הוא בטח יכיר.

 

לא רוצה-  לא צריך.

 

כמו שכתבו - תאכלי את, הוא יבקש לטעום. גם אם לא בפעם הראשונה.

 

אם הוא אוכל מרק - תדאגי שתהיה לו מנה כל יום.

אוכל רק ירקות של מרק במרק כמו: קישוא\דלעת\תפו"א

לא מוכן לנגוע בירקות חיים.

ולא עזר כלום עד עכשיו.

בחוץ תמיד יש להם יותר תאבון.

ולאכול ירקות לידו בלי להציע פשוט לאכול לידו.

א. ערב להגיש קודם את הירקות ורק אחר כך את שאר הדברים שהוא יותר אוהב.

באופן כללי תמיד אני מגישה קודם את מה שפחות אוהבים ויותר בריא כי בהתחלה יש יותר תאבון ולמה שאוהבים תמיד יש מקום..

גבינה צהובה מגולגלת וליצור פרצוף ופרח מגמבה

1. להגיש בצלחת לחדר המשחקים ולנשנש איתו תוך כדי משחק
2. לקחת לגן משחקים- ילדים אוכלים כל מה שמביאים להם לגן משחקים זה מן קסם כזה.. הבת שלי כבר יודעת ומחפשת בתיק את הקופסא עם הירקות, גם שואלת- יש מלפפון? וגם אבוקדו? וגם..
3. לתת להם לאכול עם בני דודים או חברים שגדולים מהם- הבת שלי ממש מסתכלת בהערצה על הבני דודים שלה ואז כשהם אוכלים עגבניה היא אוכלת וכן הלאה ירקות ופירות.
מקווה שזה יעזור, בגדול הילדה שלי בערך באותו גיל אבל מאוד אוהבת ירקות ופירות (ולא אוהבת אוכל ״אמיתי״.. כל אחת והצרות שלה חח), והרבה אני חושבת בזכות זה שאנחנו מקפידים שתמיד יהיה בסביבה גם אם היא לא תיגע בזה שתדע שזה חלק מהיום שלנו יחד..

גיליתי שירקות שאני לא אוכלת באופן קבוע גם הילדים שלי לא אוכלים. נגיד אני לא אוהבת גמבה, והילדים שלי לא נוגעים בזה. מצד שני משוגעת על עגבניה והילדים שלי יכולים לאכול עגבניה שלמה אפילו בלי לחתוך. אז הבנתי שאני מאוד משפיעה על מה שהם אוהבים.. לצערי עוד לא הצלחתי להתגבר על עצמי! אבל אולי זה יעזור לך

וגם בקשר לגינה- אצלי זה עובד בחזור מהמעון,

ישר היא בודקת מה יש בתיק לאכול (:

וזה עובד לגמרי!! בדוק

אבל צריך הרבה סבלנות והתמדה.

מיועד לילדים שקשה להם אפילו לגעת או לאכול אפילו מעט-כנראה מסיבות של קושי בויסות החושי.

ועדיף לבצע בגיל צעיר שעדיין תמריצים קטנים מלהיבים אותם.

 

איך עושים את זה?

1. בוחרים ירק או פרי אחד להתחיל איתו, מה שנראה לך שיצליח. ומומלץ גם לנהל רישום.

2. עובדים לפי שלבים: 1.לגעת  2.להרים  3. להריח  4.ללקק  5.לאכול ביס  6. לאכול חתיכה סבירה יותר

3. בוחרים תמריץ קטן וטוב (שוקולד ציפס אחד, צימוק וכו-משהו שהילד רוצה מאוד!) מתחילים בשלב 1-לגעת. כל יום בכל ארוחה מציעים מחדש לגעת בירק. אפשר גם לשלוח לגן חתיכונת בקופסא להודיע לילד בבוקר שיקבל בצהריים את הממתק אם יאכל. ולעדכן את הצוות שישימו לב אם אוכל. 

אם הצליח-מקבל מיד את הגמול.

4. חוזרים על השלב לפחות כמה ימים-שבוע עד שמצליח לגעת ללא קושי כמעט.

5. אם לא הולך צריך לחשוב על תמריץ יעיל יותר ואפילו סוכריות רחמנא ליצלן (המטרה שוה את הנזק הרגעי בסופו של התהליך)

6. עוברים לשלב שני של להרים את הירק וכו' וכו'- 

לזכור- לא לנג'ז רק להציע ולתזכר את הגמול. לא לרדוף כמובן. זו בחירה של הילד וצריך להגיע מרצונו החופשי.

7. מבצעים כך את כל השלבים בהתמדה ועקביות. זה יכול לקחת גם חודשים לכל ירק לפי רמת הקושי של הילד.

אבל זה עובד. בהצלחה.

 

נ.ב. אצלי בבית החשיפה הקבועה לירקות וכל ההמלצות על קישוטי ירקות והכנת הסלט וכו' ממש לא הועילו וקידמו את האכילה. היא ממש לא התקרבה לשלב האוכל, ורק כעת כשהתחלנו בשיטה הנ"לֹ יש התקדמות ב"ה.

 

אצלי בבית בשבת היה אסור לאכול סלטים עד שגמרנו את הצלחת. זה גרם לי ולאחי לאהוב כ"כ סלטים עד שהיו פעמים שהלכנו מכות כי אחד לקח יותר מהשני.

 

בהצלחה

תודה, איזה רעיונות יפים!!!

ממש תודה לכולכם!!!

כתבתי פה שהילדים שלי אוהבים סלטים בבית קפה, אבל לא בבית. אז השבת נשבר לי ושאלתי אותם "למה בבית קפה אתם אוכלים ובבית לא?!". ואז הם ענו לי שבבית קפה מוסיפים זיתים ובבית לא (בעלי אינו אוהב). הוספתי להם זיתים לצלחת, ופשוט נדהמתי לראות איך הקטן בולע את הסלט!

למשל זיתים זה עינם פה זה גמבה אדומה לחיים זה עיגולי מלפפון גבות זה פרוסות עגבניה...

אצלי זה עזר

כשהיא היתה מכינה סלט (בעיקר בשבת בבוקר, לפני הסעודה) היא היתה שואלת מי רוצה "לעזור" לה. ונכון יש את הקטע הזה שילדים ממש קטנים אוהבים להרגיש שהם עוזרים? אז היא היתה מעמידה אותנו לידה ומביאה לנו לאכול מהירקות שהיא חתכה- ובכך בעצם "עזרנו" לה. קצת זמן אחרי שהיא התחילה לעשות את זה כבר היינו מתווכחים על מי עוזר לאמא הפעם
כך היא חינכה אותנו לאהוב ירקות, בלי ששמנו לב לזה בכלל.
עבד לה, עובדה שאנחנו כולנו מחסלים ירקות ופחרות בבית

אני נותנת לילדים אפילו ממש לחתוך ירקות בעצמם (בסכין חד"פ) - ואכן רובם זוללים תוך כדי מהירקות. אבל סרבן הירקות הנחרץ שלי לא מוכן לגעת בהם, אפילו שהוא בעצמו חתך, ושהוא מתלהב שחתך...

פעם חול קיינטי משחקים. עוזרים בבישול אחרכ מארגנים אצ הבית והמשחקים מתקלחים אוכלים סיפור ולישון

היה לנו ארגז תחפושות לפורים, מלא כובעים ואביזרים (בלי תחפושות שלמות. אלו יצרו בלאגן)

שאמא שלי הייתה מוציאה בערבי החורף הגשומים (לא היו הרבה כאלה באזור שלנו)

קבוע - התעמלות כל ערב (עם חישוקים, קופסאות שימורים בתור משקולות, וחבל קפיצה.. )

פעם בשבוע - אפינו פיצה,! אמא שלי הכינה את הבצק וכל אחד עשה פיצה אישית.. כולל עזרה בניקיון בסוף.

ספריה- להשאיל ספרים ולשבת לקרוא

פעם בחודש - סרט (השאלנו מהספרייה או שהורדנו למחשב.. משהו שההורים בחרו)

בשנת 2016 החיים לא אמורים להגמר ען השמש. אפשר לצאת החוצה, יש תאורה.

לא אומרת לא לצאת רק בלי לשים לב את הבית כבר בחמש ולא בשש ...

לבנות- קפיצה בגומי, בחבל

לכולם- מחבואים בכל הבית, משחקי "המלך אמר" שממציאים כל מיני משימות מצחיקות

אפשר גם לאפות ביחד עגיות, פיצות ושאר מאפים.

ובכלל- חורף זה זמן שבו הם מגלים מחדש את משחקי הקופסה.

אחר כך זמן למשחקים

הדבקות

צביעה

ערכות יצירה ( יש המון מקסימות לחנוכה)

משחקי הרכבה 

תחפושות

כלי נגינה

בישול

 

מקדישים יום מסוים בשבוע לפעילות החוג.
למשל אני התחלתי לעשות לילדים חוג אנגלית- שיר מיוטיוב שרואים כמה פעמים ואח"כ יצירה או הצגה ופעילות שקשורה למילים מרכזיות.
אפשר לעשות גם חוג תנועה, בישול, אומנות וכו'
עצם זה שיש יום מסוים לחוג כבר עושה סדר לך ולילדים.

ויש הפעלות בקניונים, שעות סיפור בספריה..
וכשלא קר מאוד (נניח כמו השבוע)- להלביש חם ולצאת לגן שעשועים

קניתי בקיץ חרוזי גיהוץ הילדים עשו יצירות אחרכך הפסיקו ועכשיו בחורף חזרו לזה במלא המרץ הם יושבים 3 שעות לפחות זה קצת בלגן אבל נותן שקט

או איך שלא כותבים את זה

שמים על שטיח פעילות וזה ממש תעסוקה להרבה זמן 

קצת בלאגן אבל אם מרגילים שמשחקים רק בשטיח זה בסדר

לא בטוחה אם הבנתי נכון. אני פשוט אמרתי בטיפת חלב מה אני רוצה לפצל ונתנו מפוצל. לא כל החיסונים אפשר, אולי אותם אפשר לקנות בנפרד?