פורום הורות (עמוד 147)

למה לגור קרוב?

אם בגלל שצריך עזרה 

אז יש בזה מן הצדק..

אבל צריך גם פרטיות ואינטימיות

קרוב להורים שלי. כבר 9 שנים כמעט ב"ה.

ולא מפריע לנו בכלל. לא לי וב"ה גם לא לבעלי.

 

זה כייף ללכת לאכול אצלם בליל שבת ולחזור הביתה לישון...

ועוד ועוד...

 

גם אחותי גרה קרוב.

 

אבל זה מאוד תלוי בבני הזוג.

ועוד יותר תלוי בהורים.

 

ב"ה ההורים שלנו מכבדים את הפרטיות שלנו. לא "דוחפים את האף" ולא מתערבים יותר מידי.

עוזרים כשצריך ואפשר.

ולנו- זה כייף.

 

אני רגילה לזה עוד מילדותי. סבתא שלי שתהיה בריאה גרה עדיין קרוב אליי ואל הוריי.

ובזמנו גם סבי ז"ל- היה עוזר הרבה לאמא שלי: להוציא מהגן וכו'.

ויש לנו קשר מאוד טוב עם סבתי שתהיה בריאה עד 120 שנה.

 

וזה כייף

ב"ה!

מספיק קרוב להזעיק

מספיק רחוק בשביל לא ללכת ברגל סתם כך

ראיתי שזה מפריע לי להתנהלות תקינה.

כל פעם שאין כח לבשל הולכים לאמא.....

כל פעם שאין כח לעשות שבת- הולכים לאמא

כל פעם שרוצה קצת שקט- שמה את הילדה אצל אמא.

בקיצור- חיים ללא התמודדות אמיתית עם החיים עצמם.

הבנתי שאם אני רוצה להתפתח ולהצליח והיות עצמאית צריך לעזוב.

היום גרה די רחוק ומסתדרת מצויין.

ואני כל הזמן חושבת שאולי אם היתי גרה קרוב

היתי מתנהלת יותר טוב..

התשובה שלך ממש האירה לי את העיניים..

תודה.

אני אף פעם לא הולכת לאכול אצל אמא שלי סתם ככה כשאין לי כוח לבשל.

ואף פעם לא שולחת את הילדים שלי לאמא שלי רק כי אין לי כוח אליהם.

(ואני אחת שעובדת משרה מלאה מחוץ לבית ומבשלת כל יום כי ככה אני אוהבת...

וב"ה בית מבורך ועמוס בעבודה! ב"ה!)

 

גם אחרי לידה למשל- קשה לי לבקש ולקבל עזרה.

אבל ככה אני.

משתדלת להתמודד לבד!

(וגם זה לא כ"כ טוב.

כי היה טוב אם הייתי לומדת לבקש ולקבל עזרה אחרי לידה למשל.

אבל תמיד מרגישה לא נעים להעמיס את הילדים שלי על מישהו אחר.

אפילו שזה ההורים שלי.

ויש לי גם שכנה מאוד חמודה וטובה שמציעה בחפץ לב לקחת את הילדים אליה בכל מיני הזדמנויות

ואני, כרגיל "לא נעים לי"...

רק אחרי לידה אני מעזה קצת להעזר בה...)

 

ואני מתמודדת יפה מאוד עם החיים גם כשגרים קרוב! ב"ה.

תלוי רק בך ואיך את מתמודדת.

 

מה שכן- לכולנו כייף להיות בליל שבת אצל ההורים שלי.

ואני לא באה בידיים ריקות אפ'פם. תמיד מכינה כמה סלטים ועוגה/ תוספת.

ובחגים מציעה עזרה בהכנת האוכל עצמו וכו'.

וזה כייף לכל הצדדים. (ההורים שלי אוהבים שולחן מלא ורועש אצלם בשבת)

ובסעודות של היום- אני תמיד בבית...

 

כך שיש הרבה יתרונות בזה

 

גם מתבישת לבקש עזרה

אבל כשלוקחים לי (לא אני שלחתי הציעו ועשו-רק ככה זה עובד..)את הילדה 

אני כ"כ עסוקה בלנשום ולעשות דברים

ושוכחת ממנה קצת..

לא באמת אבל העול יורד לי מהגב..

כשאני איתה אני לא נחה..

אבל היא נתנה מבט אחר שאת כבר ככה כמו שכתבת

שלהיות נותנת ולהסתדר

זה ברגע שהופכים מנוטלים לנותנים

זה תהליך פנימי שעוברים בלי קשר למגורים

אבל כשנמצאים לידם הרבה פעמים מצפים ומקווים שיעשו לי טובות

ואם יודעים שאין מצב

אז זה מעולה..

ובהחלט יש מצבים שאני נעזרת לעיתים...

זה לא שאין מצב שהם עוזרים.

 

ימי שישי- אבא שלי שיהיה בריא מחזיר לי קבוע את הבן מהת"ת...

אם אני צריכה לצאת לרופא או סידור מסוים ביום- אז נעזרת בהורים שלי.

בייביסיטר- מעדיפה לקחת את אחותי או בת דודה שגרה קרוב ולא מישהי זרה שתסתובב לי בבית.

ואני גם משלמת להן (לאחותי/ לבת דודתי) על הבייביסטר. למרות שהן מתנגדות לתשלום אבל אני "דוחפת" להן לתיק/ לשקית שלהן...

ויש דברים נוספים.

 

אבל לא בצורה כזאת שאני תלותית בהם ומרגישה שאני רק נוטלת ולא יכולה להסתדר אם לא הייתי גרה קרוב.

 

חוץ מיזה שאני חושבת שזה גם כייף גדול להורים ולסבתי שתהיה בריאה שהבית שוקק חיים מדיי פעם.

הנכדים/ נינים באים ומבקרים...

לא מידי שקט אצלם...

 

ולא מזמן סבתא שלי ביקשה ממני ומאחותי שנבוא אליה מידי פעם בליל שבת אחרי הסעודהעם הילדים שלנו כי משעמם לה והיא לא ראתה את הילדים לאחרונה...

לא תמיד זה קל לצאת בקור הזה בליל שבת לביקור אבל בסופו של דבר כולנו נהנים מעצם הביקור.

גם הילדים שלנו, גם סבתי וגם אני!

ולילדים יש קשר טוב עם הסבתות שלהם וכו'.

(לא כמו הקשר שיש להם עם חמותי שתהיה בריאה שגרה רחוק מאיתנו. מרחק נסיעה של שעה...

ולכן לא יוצא לנו להתראות לעיתים קרובות. לצערנו.)

 

 

אז במקרה שלך את ממליצה..

היינו רוצים לגור במקום אחר בארץ מבחינת אותו מקום (ירושלים כמובן. יש לנו משפחה גם שם.)

אבל קשה לנו לעזוב את המגורים ליד המשפחה. לנו זה כייף.

אולי באיזה שהוא שלב בעתיד בעז"ה נעלה לי-ם. מקווה...

חמי וחמותי ירושלמים, שיהיו בריאים.

ובעלי כמובן ירושלמי... (ירושלמים נשארים ירושלמים גם אם גרים באיזשהוא שלב כמה שנים טובות במקום אחר...)

 

ואני מאוד אוהבת את ירושלים!
 

מקווה לעשות את זה מתי שהוא בעז"ה!

 

 

בהתחלה היה קשה אבל למדנו לשים גבולות ולהסתדר.
לענ"ד היתרונות עולים על החסרונות, בעיקר עם הורים מקסימים כמו שלי

יש בזה הרבה יתרונות ב"ה

לבעלי היה קשה.. עברנו ליד ההורים שלו ולשתינו קשה כל הזמן שמים גבולות מאוד צריכים את הפרטיות והשקט שלנו..

לעניות דעתי (הענייה באמת, לא מבינה בזה במיוחד...), כל אדם בריא בנפשו צמא להערכה מהזולת. המון פעולות שאנחנו עושים הן בגלל " מה יגידו" ו"איך זה ייראה", כשחשוב לנו לזכות להערכה וכבוד מהזולת.
ולפרוש אחרי הקונצרט זה נראה לי נקודת זמן הגיונית וסבירה (אלא אם הקונצרט הוא בתמוז..), וכן, אם השתתפתי בחוג אני רוצה להנות גם מהחלק של הכבוד וההערכה על המאמץ שלי בחוג, גם אם אני לא מצטיינת בתחום.
אני לא יודעת איך לחנך ילדה לפעול מתוך אידאל בלבד, אבל ההרגשה שלי היא שלא צריך לפעול כנגד הדחף הטבעי שלה להצטיין כדי לקבל הערכה, כי זה דחף טבעי ובריא....

 

שמעתי שבחסידות גור הייתה פעם אמרה 'פלוני התחיל ללמוד לשם שמים'. מה הכוונה? שהוא עזב את הישיבה. עכשיו אין לו שום מוטיבציה חיצונית. הוא לא לומד לשם ההסמכה, לא כדי להיחשב מתמיד, ולא לשום מטרה אחרת. הוא מן הסתם לא לומד בכלל. אבל מה? עכשיו בטוח שהוא כבר לא נגוע בשום לימוד שלא לשם שמים...

המשמעות של האמירה החכמה הזאת, בעיניי, היא שהדבר שאת כתבת שהוא נורא מבחינתך הוא טבע אנושי שרובנו לא יכולים לנער מעלינו, ורוב הסיכויים שאם נצליח לנער מעלינו נינזק: אדם שלומד תורה, גם אם מגיע בין השאר מתוך מניעים חיצוניים, מתוך שלא לשמה בא לשמה, והיה חבל לוותר על הלימוד מראש בגלל המניעים.

 

ואם בכל זאת יש לך תחושה שזה מוגזם, ודחף פנימי לא להשלים עם המצב ולעשות משהו - אז במצב כזה הייתי משתדלת למקד את העבודה פנימה. אני חושבת שדוגמה אישית משפיעה יותר מכל דבר אחר בחינוך, וכשהורה עובד על עצמו לחזק את העוצמה הפנימית שלו, את תחושת הערך העצמי שלו, ולהחליש את התלות שלו במשוב חיצוני - בדרכים נסתרות זה מחלחל גם אל הילד.

 

איך זה נראה לך?

 

בס"ד

 

מצטרפת למה שנאמר ומוסיפה עוד נקודה.

לענ"ד לתת לה הרגשה טובה עם עצמה,

גם ללא קשר להצלחות.

להוסיף בהבעת אהבה למי שהיא,

אהבה לא תלויה בדבר.

במגע, במילים טובות למשל כשהיא באה לבית אז לפני ששואלים איך היה בבית ספר,
לציין שהתגעגעת אליה.

לא שאני חושדת שחסר לה, אבל תמיד אפשר להוסיף

וכאן חשוב שזה יהיה בלי קשר לכלום.

בנוסף לכל ההערכה שהיא מקבלת
שהיא ילדה טובה חכמה מתחשבת עוזרת וכ'

 וכל מה שאתם מפרגנים לה, גם אהבה פשוטה ככה.

נראה לי שזה כדאי, על מנת

לפתח אצלה מקום של אהבה עצמית ללא תנאי,

ולעתיד כשהיא תתבגר ותתחיל לעבוד על עצמה,
יהיה לה מקום של עוצמה פנימית להמשיך להשקיע גם ללא תמריצים חיצוניים.

 

 

 

 

כלומר, לתת לה משימות ושהיא צריה למדוד את עצמה מ1 עד 10.

למשל, כמה התכוננתי למבחן, ולרשום על לוח מבחנים.

או לסדר ולשטוף את החדר כל שבוע- כשהקריטריונים הם עמידה בזמנים ורמת ניקיון.

עם הזמן היא תרגיש שהיא יכולה להעריך את עצמה ולהרגיש מצוין גם אם אחרים לא רואים או לא מודדים 

בנוסף, אפשר לחשוף אותה יותר לנושאים כמו מתן בסתר.

כשתרגישי שהיא בשלה- אפשר בשיתוף המורה לתת לה "פרוייקט" למשל לחנוך חברה/ תלמידה מכיתה נמוכה יותר,

אמנם צריך לתת לה פידבקים חיוביים מאמא/ מהמורה אבל זה לא "שואו".

אני חושבת שהכיוון הזה יכול לתת לה לגלות על עצמה דברים חדשים.

 

אגב, איך היא מתמודדת עם כשלונות? זה גם חלק מהעניין...

כשאני מנסה לחשוב על כישלונות שלה. אז למעשה - לא זכור לי כישלון שלה. ב"ה היא מצליחה. אבל אם לדוג' היא מקבלת 85 ומודיעה לי על כך בטון קצת עצוב. אני מיד עונה שזה ציון מעולה וגם אם תקבל 50 היא מצטיינת בשבילי. בפעמים אחרות שסתם מדברים אני אומרת לה שמה שחשוב זה המאמץ ולא הציון.

והולכת לישון מוקדם. אין לי את הכוחות המדוברים וכנראה שזה בסדר.
זו הסיבה שאחרי שהילדים נרדמים אני לא עובדת, לא שוטפת כלים ולא ממהרת לקפל כביסה. אני אומנם מפנה את הכלים אבל בעלי שוטף או מקסימום למחרת. אני מאמינה שהכל יכול לחכות כדי שאמא תנשום ותרגע.
כך יש לי זמן לשוחח ולהשקיע באבא, בעצמי ובנשיות שלי.

נכבה לי הכוח ברגע שהאור נכבה...

לפעמים עוד מצליחה לעשות משהו, במיוחד אם הוא לא סובל דיחוי, אבל לרוב פשוט פורשת...

משתדלת בבוקר מוקדם לתקתק כמה שאני יכולה... ואם לא, אז במהלך היום עם הילדים כמה שאפשר.

להתקלח אחרי שיש שקט בבית, זה מרענן ונותן כח,
דבר שני, לעשות את המטלות בכיף, נניח ללמוד למבחנים עם שתייה ומאכל מפנקים בצד, לשטוף כלעם עם שירים ברקע או שיעור מעניין...

שמחה שיש עוד כמוני

אני עושה ביום מה שאני מספיקה ודוחה למחר

או לקיץ שיהיה נעים.

העיפות הזו נוראה..

ובכל זאת... אולי כמה טיפים שיכולים להועיל:

תמיד את הערבים שיש יותר כוח ואת אלה שפחות. כשאני מרגישה שיש לי כוח ומוטיבציה- אני מנצלת את הערב, מבחינת צרכי הבית ומבחינת צרכי העבודה (אני מורה).

דבר נוסף, גיליתי שכשאני מדברת בטלפון אני יכולה לעשות המוווון דברים בבית תוך כדי בלי להרגיש... לקפל כביסה, לתלות, לשטוף כלים, לסדר ועוד. זה מעביר את זמן העבודה בכיך ובלי להרגיש.

וגם-כמו שאמרו לפניי- מקלחת טובה מרעננת ומזרימה כוחות מחודשים.

ובימים שאין את הכוחות- מוותרת לעצמי (עד כמה שאפשר..)

בהצלחה!

077-3324477

בהריון או אחרי לידה?

זה הערכה בשילב?

אבל יש גם ערכות מטעם סימילאק, סופר פארם, שופרסל וכד'...

אחת לפני הלידה
אחת אחרי
ועוד אחת לגיל שנה או חצי שנה.. משהו כזה..
הכי פשוט לשאול אותם..
(ויש חנויות שיש להם את שלהם בלי קשר)

עדיין יש את הספרים האלה? לי היו אותם כשהייתי קטנה..
דפדפתי באתרי אינטרנט וזה אזל מהמלאי.. את יודעת איפה ניתן לרכוש?

ב"ה עובדת על הביטחון בקב"ה
ויותר דברים שבעבר לא נחשבו מסוכנים- עכשיו כן.. (עד שיגדל כמובן.. )
אבל זה גם בכללי אני אדם פחות לחוץ ופחות נבהל מדברים יחסית ...

לדוגמא - בתקופה שהיו הרבה פיגועים בצומת גוש עציון השתדלתי שלא להגיע לשם לבד עם התינוק אלא עם בעלי או שהוא חיכה לי בתחנת אוטובוס.
(בעיקר בגלל הגדר האידיוטית ששמו שם)

אבל כל אחד והפוביות שלו

שאלה אחת. במאה שערים יש מעבדה מצוינת. שאלה שתיים פעם שמעתי שמכניסים לפריזר לא ניסיתי.
שאלה ארבע..קערה עם מעט אבקת כביסה מסיר כתמים ומים חמימים לא מדי חמים להשרות כמה שעות.
בהצלחה

מכירים עוד מעבדה חוץ מ100 שערים- אני לא כל כך באזור הזה. (ממרכז העיר ודרומה)

 

מעבדה ואיש שבודק אצלו. אני גם צריכה בדיקה חכמה בגדים, הערב בע"ה יהיו לי פרטים

מעבדת שעטנז בבית וגן: 02-6420315
ר ארליך מרחוב שטרן בקרית יובל: 0548453635

בהצלחה ותתחדשי

או במייל שכונתי אם יש לך.

אם זה אנגורה אז פשוט אי אפשר לכבס, נקודה.

 

אם זה צמר מעורב עם אקרילן וכו', כמו רוב הדברים מצמר, אז אפשר כביסה ביד במים קרים אבל מעט זמן!

אם זה נמצא במים חמים או יותר מדי זמן הסוודר נהרס. מתחיל להתכווץ, ואפילו אם לא מתכווץ מתחילים להיקשר סיבים, אם את מבינה למה אני מתכוונת.

יש תכניות במכונה לכביסה ביד של צמר, אבל לא הייתי סומכת עליהן. עדיף להשרות בקערה למעט זמן עם אבקת "טקסטיל" לכביסה ביד, ואחרי חמש דקות להעביר למכונה רק לשטיפה ומרכך. סחיטה עדינה מאד, אפילו רק שאיבת מים אם אפשר.

מסטיק מבגד: קונים בבית מרקחת בנזין, זה מגיע בבקבוק זכוכית, כמו שקונים אלכוהול ואציטון. זה מוריד מסטיק בקלי קלות! !
שעווה מבגד: מגהצים, כאשר שמים בין הבגד והמגהץ נייר סופג, או נייר עיתון, או שקית נייר כמו שמוכרים בתוכה פלאפל, בקיצור: נייר שיספוג את השעווה מהבגד כשהיא נמסה מחום המגהץ. לחזור על הפעולה עם נייר נקי עד שאין שעווה. אחוז ההצלחה תלוי בסוג הבד.

ואח''כ תקלפי. המסטיק יתקלף בקלות.

אם זה חשוב לך לחינוך - תני לה תפקיד קטן, ממש פיצי .

בהחלט אין לך מה לצפות ש"תעזור" לך במטלות הבית.

לסדר ביחד, אפשר, תוך כדי שאת מעודדת אותה איך הבית מסודר עכשיו.

 

 

 

נראה לי שיש איזה פרדוקס מובנה בנושא של שותפות הילדים במטלות הבית:

כשמצטייר לנו שהגיע השלב לטפס מדרגה, להתקדם הלאה ברמת השותפות שלהם (ויש המון מדרגות לטפס לאורך השנים, במסלול הארוך שמתחיל באפס שותפות ובשאיפה מגיע בשלב כלשהו לשותפות מלאה) - זה לרוב קורה בדיוק כשאנחנו לא בשיא כוחותינו החינוכיים

 

אם אני לא טועה, נדמה לי שאת אחרי לידה? אני צודקת? אני מרשה לעצמי לנחש שאת כרגע בשלב הזה שהרבה דברים שלפני תקופה קצרה היו חלק פשוט מהיומיום הם פתאום ממש מעל כוחותייך. כי הכוחות הידלדלו וכי המשאבים שלך מופנים לדברים אחרים, סופר-חשובים כרגע.

(ואולי אני מפספסת לגמרי בניחוש הזה, ואז גם מה שאני אכתוב בהמשך כנראה לא הכי רלוונטי. במקרה כזה אני מבקשת את סליחתך, ואת מוזמנת אם את רוצה להעמיד דברים על דיוקם. בינתיים מתקדמת מתוך הנחה שצדקתי)

 

אם אמנם זה המצב, אז השלב הזה שבו את מבינה שהגיע הזמן שהבת שלך תיקח חלק גדול יותר בתחזוקה השוטפת - הוא בדיוק השלב שבו אין לך הכי הרבה כוחות ופניות להקדיש לעצם הדרישה, וגם להדרכה והסבר איך לעשות את הדברים בצורה טובה ויעילה - זה שלב שלרוב דורש פניות ותשומת לב עד שהדברים נהיים פשוטים יותר.

 

אז איך בכל זאת לקדם את העניין?

 

דברים שעזרו לי:

 

א) לבחור מאוד בתשומת לב מה יהיו הדרישות שהכי יועילו לך, ובהכי פחות מאמץ. או את הדברים שממש משגעים אותך, שאת ממש חייבת בהם את השותפות שלה, או את הדברים שהיא ממש זורמת בהם, וצריך רק דחיפה קטנטונת מצדך כדי שהיא תשתף פעולה, או - הכי טוב - שילוב של שניהם ביחד.

 

ב) ילדה בת שש צריכה עזרה מאמא בהמון פכים קטנים, שרובנו עושות אוטומטית בלי לעצור לרגע לחשוב. אמא, תורידי לי את הקופסה של הטושים. אמא, איפה הספר מהספרייה? אמא, תחתכי לי את השניצל. אני מציעה לעצור לרגע בכל פעם שאת מתבקשת לעזור לה, ולבדוק אם יש גם משהו ש*את* היית רוצה ש*היא* תעשה. ליצור הדדיות. כן, בשמחה אני אחתוך לך מתוקה שלי, רק קודם אני רוצה שתערכי לנו סכו"ם.

 

ג) זה שאין לה כוח - זה בסדר, זה לגיטימי, זה מובן. אם צדקתי קודם בניחוש שלי - גם לך אין כוח, אז את יכולה לגמרי להבין אותה. השאיפה החשובה כרגע היא שהיא תעשה את הדברים, לא שהיא תיהנה מהם (למרות שכמובן כיף גם ליהנות, אבל זה לא תנאי הכרחי). כדי לשפר את האווירה את יכולה להצטרף אליה בתלונות ולקטר ביחד

 

ד) דברים שדורשים הדרכה צעד אחרי צעד, אני גיליתי שהם עובדים אצלי הכי טוב כשאני במנוחה מלאה ומוקדשת אך ורק לעניין הזה (ולא בשביל היעילות מנסה לעשות משהו אחר במקביל). אז אם את מגיעה למסקנה שכרגע חשוב לך שהיא תסדר את הצעצועים בסלון, וזה שווה השקעה ומאמץ עכשיו (אם! בתלות בשיקולים שהצגתי בסעיף א'), והיא - מן הסתם לא ממש יודעת מה לאן, ולא יודעת באיזה שלב זה נחשב מסודר - את יושבת בקרבתה על הספה, ואומרת - עכשיו אני אדריך אותך איך מסדרים. עונה לכל שאלה במאור פנים, בוחרת בתשומת לב מתי לשבח, מתי להעיר, מתי להתעלם מטעויות ומתי להסב את תשומת הלב. את פנויה אליה, כי ללמוד דבר גדול כזה זה לא דבר של מה בכך, והיא צריכה בשביל זה אמא נוכחת ומעודדת.

 

אולי בהמשך יעלו לי עוד. בינתיים הרבה הצלחה!

 

מרוממים את ערך הילדה בעיני הסובבים.

למשל- בעלי אומר לבן ( 7.5) / לבת (בת 5)-

אמא, בואי תראי איזה ילדים בוגרים יש לנו בבית...

צ'יק צ'אק אוספים את הצעצועים/ מתלבשים/ מורידים כביסה (הגדול בעיקר...)

 

או שאני אומרת לילדה:

לכי תעסיקי את קטנצ'יק (בן 1.5)- תשחקי איתו בלגו כשי שאני אספיק לבשל ונספר לאבא/ נכתוב לגננת איזה מעשה גדול עשית ועזרת לי!
את ממש בוגרת!

ואח"כ כמובן לספר לאבא: בזכות X הספקתי להכין אוכל כי היא העסיקה את קטנצ'יק...

בזכות Y יש לנו אוכל טעים כי הוא עזר לאמא לקלף תפו"א!

 

ואפשר גם לכתוב פתק לגננת עם מעשים טובים שהילדים עשו. הגננת קוראת בקול ונותנת מדבקה והילד/ה מתלהבים...

 

וכמובן להחמיא כל הזמן ולספר לאבא/ אמא/ סבתא- איזה ילד בוגר וגדול יש לנו בבית! ממש נעים לנו איתו! והוא עושה ככה וככה וכ'ו וכו'...

 

לפרגן הרבה ולתת הרבה מחמאות וצומי ואפשר גם פרסים קטנים לעידוד מידי פעם אבל לא על בסיס קבוע! שלא יהפך להרגל...

אפשר לשאול את הילדה מה היא אוהבת לעשות מבין עבודות הבית (לתת לה אפשרויות שונות).

לעשות מבצע עם פרס קטן בסוף השבוע. בכל יום לאחר השלמת המטלות היא מקבלת מדבקה במבצע ובסוף השבוע פרס קטן לדרבון.

לחשוב על משחק שבמהלכו מסדרים- לדוגמה כמה רעיונות שהילדים שלי חשבו עליהם:

כולנו חיילים בצבא וצריכים למלא את הפקודות של המפקד ולסדר את המחנה הצבאי שלנו (כלומר את הבית).

אנחנו בנ"י במצרים וצריכים לעבוד...(כמעט התעלפתי כששמעתי אותם משחקים בשעבוד מצרים, אבל הם נהנו עד הגג מסידור הבית...).

אנחנו משרתים בארמון ומכינים אותו לקראת בואו של המלך החשוב.

וכך הלאה... לחשוב בצורה יצירתית וכיפית. ולהיות חלק מהמשחק.

תוך כדי העבודה אני מצ'פרת אותם במשהו מתוק כמו קוביית שוקולד שנותנת כוח להמשיך.

וכמובן כמו שאמרו כאן- המון פירגון והעצמה,  לספר לסבתא בטלפון "איזה נכדים מדהימים יש לך! את לא מאמינה כמה שהם עזרו לי היום"...

למצוא את הטוב שהם עשו (גם אם בטעות הם הציפו את הבית וגרמו לנזקים...) ולהתפעל ממנו.

אף אחד לא אוהב לעבוד כשהוא מקבל בסוף ביקורת.

 

 

אפשר או ממש לומר: בואו, אוספים עכשיו את הצעצועים.. מי רוצה לשמח את אמא/ להרויח מצווה? אצלי זה עובד טוב..

 

את יכולה גם לנסות לבקש בחכמה מאחד הילדים:

למשל: אמא מאוד עייפה, ומישהו צריך להוציא את הבגדים ממכונת הכביסה..

יש לך רעיון מה אפשר לעשות?..

וכששואלים לעשות זאת מתוך אמונה אמיתית שהקטן/ה יסייעו ויתגייסו לעזור

 

 

גם לפתח להם מודעות בעניין זה חשוב:

אי אפשר לקום מהשולחן בלי לפנות את הכלים

כשם שאכלנו יפה, כך אנחנו מפנים ומסדרים יפה

 

אם משהו נפל על הרצפה, אנחנו מרימים,

כי לכולנו חשוב שיהיה נעים בבית

 

אם אף אחד לא יעזור לאמא להתארגן ליציאה,

אנחנו נאחר, או שלא נספיק לצאת וחבל

לכן צריך לעשות א, ב, ג..

מי רוצה להיות אחראי ולעשות??

 

וכמובן- כשהם עושים טוב,

להגיד כמה נעים לראות את האחריות והבגרות שלכם!

ולציין שזה משמח מאוד..

 

בהצלחה!

 

תהיי עקבית-

לא מוציאים משחק חדש לפני שאוספים את הקודם.

מסדרים אחרי כל דבר שעושים.

תתני לה לפעמים גם הפתעות בתמורה לזה שהיא מסדרת...

מקלפים תפוח אדמה בצל שום גזר

בגילה אני אהבתי מאוד ללכת למכולת (בלי כביש בדרך) ולנקות מראות.

אז התפקידים שלי בבית כללו ניקוי המדרגות והמראות ביום שישי, סידור שולחן שבת, והליכה למכולת מידי פעם.

ועד היום הם זכורים לי כחוויה גדולה.

אח"כ הייתה תקופה שעניין אותי המטבח, אז אמא שלי לימדה אותי לחתוך ירקות, והייתי חותכת סלט, וגם ירקות לשקשוקה או לדגים וכו', ונהניתי מכל רגע.

והאדירו אותי וסיפרו לכולם איך עזרתי, אמא שלי ממש לא הסכימה שאף אחד מאחי יעשו את התפקידים שלי במקומי.

 

כמובן שמעבר לזה להרגיל שמסיימים לאכול מורידים מהשולחן, קמים בבוקר מקפלים שמיכה, שמים בגדים מלוכלכים בסל כביסה, משחק שמסיימים לשחק בו ישר מסדרים, חוזרים מבי"ס תיק ישר למקום, וכו' וכו' להרגיל את הילדים בכל גיל לפי רמתם להרגלי סדר וניקיון שחוסכים המון זמן ואנרגיה.

 

בגילה אני חושבת שהיא יכולה ללמוד לזווג זוגות גרביים, לטאטא, לערוך שולחן, להגיש לשולחן, להוריד מצעים מלוכלכים, לתלות כביסה בתוך הבית וכדו'

מה שחשוב בעיני זה למצוא אילו תפקידים היא יכולה לבצע בקלות ללא עזרה שלא יתסכלו אותה, ושיכולים לעניין ולשמח אותה ואותם לתת לה ולהעצים ולהאדיר.

לדעתי אפשר אפילו לומר לה שהיא גדולה ויכולה ולכן את נותנת לה תפקיד מסויים ולא לאחיה הקטן שעדיין לא יכול, ושהוא יגדל הוא גם יוכל.

 

ואגב,  אפשר גם לפעמים לפעמים לוותר לילד שאין לו כוח באמת בדיוק כמו שלפעמים אני מוותרת לעצמי כשאין לי כוח. כמובן שלא בתדירות גבוהה, אבל מידי פעם גם לה מותר להרגיש שמוותרים לה ובאים לקראתה. אפשר לסכם מתי כן וכדו'.

וחשוב מאוד לוודא שאת לא דורשת ממנה מעבר לכוחותיה וזו הסיבה לסירוב, או שאת מוותרת הרבה בסוף, או שאת לא שלמה עם עצמך וכו',לא בהכרח שאילו הגורמים רק נק' למחשבה.

 

ועוד משהו, תני לה להיות לידך ולראות כשאת מסדרת ומנקה ומבשלת, גם בלי לבקש כלום ממנה, שותפות בבית היא לאו דווקא בעזרה ובעשייה, שותפות יכולה להיות גם בנוכחות איתך, בלהיות חלק מהבית, אם היא לידך כשאת מבשלת לשבת והיא רואה אותך במרץ ואת מדברת איתה או שיש מוזיקה ברקע ומשתפת אותה בהכנות ובהתרגשות סבתא מגיעה לשבת וכדו', היא מעצמה תרצה לערבב/ ללקק/ לחתוך/ להוציא ירקות מהמקרר/ יהיה חסר משהו היא תרצה לרוץ למכולת להביא ריץ' כדי לראות את העוגה מתקדמת/ היא תשמח לנגב סכו"ם/ לנקות את השולחן/ ואפילו לבחור איזה שיר ברקע יהיה כשסבתא תגיע/ איזה עוגה כדאי להכין לכבוד סבתא/ איך לקשט את העוגה/ להכין שלט לכבודה וכו' וכו'

 

שיהיה גידול קל שמח ואוהב!

בעלך עצמאי או משהו? יש מצב שהם קיזזו את זה עם החובוצ או 'החובות' שלו.

איך יכול להיות שיכולים לקזז חוב של  האבא על זה?  באופן עקרוני הקצבת ילדים ניתנת על השם של האמא נראה לי...

יש מקרים שמקזזים עם דמי ביטוח לאומי של ההורים לפי מקומות העבודה. לא יודעת אם רק אצל עצמאי או גם שכירים.. בכל מקרה כמו שהציעו -תתקשרי אליהם לברר

בעלי שכיר והיה חוב על שמו וזה התקזז לנו בקצבת ילדים.. בכל אופן תוכלי להתקשר ולברר..

אפשר לבדוק הכל בנחת

מומלץ להוציא קוד טלפוני למכונה ולאתר ולשמור אותם במקום שזוכרים.

 

זה חוסך המון כאב ראש

לפני המעסיק לא מעדכן שאנחנו עובדים אצלו

אין מערבים ביטו"ל בדואר ישראל

אחד זה שם משתמש וסיסמא לאתר והשני זה קוד סודי שתוכלי להשתמש בו אם תרצי להתקשר אליהם.

הרבה יותר עדיף מלחכות בתור נצחי של ביטוח לאומי...

קונים אגיסטן ביבי בבית מרקחת.

זה בדיוק מה שקרה ואחרי כמה זמן נהיה לו פצעים לבנים כאלה שהיום הם כבר נהיו אדומים עם דם

כבר היה נראה לי שמשתפר אתמול אז לא הלכתי אבל נראה שאין ברירה.

יש לי בבית אגיסטן בייבי, אני יכולה לשים בינתיים בלי לשאול רופא?

אז מניחה שאפשר לשים ולראות אם יש שיפור

אל תרגישי רע..

זה קורה הרבה בטיטולים

אני חרשתי את הנושא..

הבת שלי סובלת מזה הרבה(בין פעם לשבוע לחודש)

גם קשור לשיניים  ו

אני אפרט בהמשך אם יש לך עוד שאלות תשאלי..

ביום שישי בבוקר שוב היה לו דם אז הכרחתי את בעלי ללכת לרופא, מסכן, נסחב עד שם, חיכה בערך שעה בתור (וכאלה שבאו אחריו נכנסו לפניו - מזכירה נוראית, אבל זה כבר סיפור בפני עצמו)

ובסוף הרופא אומר שזה מקקי שעמד שם - אין סיכוי! מחליפים לו מיד!

לא משנה, העיקר שכבר עבר לו.

תודה רבה רבה לכל הדואגות והמרגיעות.

הגענו למסקנה שזה מיציאות חומציות של שילשולים ושיניים..-אצלינו

וסתם ככה יש לה עור רגיש..

יש משחה אנטיביוטית ממש טובה שעוזרת מיד מיד ממליצה ממש.

גם לי זה כה והילד ממש היה פצוע ומדמם. ניסיתי אלף משחות אנטיביוקיות ואני לא יודעת מה ובסוף פשוט התחלתי לשטוף מתחת הברז. תוך כמה ימים הכל נעלם. 

מאז מחליפה רק ככה אלא אם כן אני נמצאת בתנאי שטח

מצטרפת להמלצה גם אנחנו עושים ככה

בהצלחה ורפואה שלמה

מקפיצה לי שוב
מישהו? מישהי?

לבדוק מי נחשב רופא טוב  ואולי ללכת לדעה שניה.

לבדוק מתי הגיל האידיאלי לעשות לבעיה הספציפית הזאת.

אפשר גם להעזר ברב פירר, פישר....

 נראה לי שלילד עדיף לא להיות פוזל עד שארית חייו,  נראה רע, משפיע על הראיה והחזקת הראש.

 

 

בריאות והצלחה

 

האמת שדי ברור שלטובתו לבצע את הניתוח
ולמיטב הבנתי מדובר בניתוח לא מסובך.
יותר רציתי לשאול לגבי ההרגשה של הילד וההחלמה שלו אחרי וכו

התאוששות מניתוח והכנה של הילד אליו יכולים לעזור גם כאלה שלא עשו ניתוח פזילה לילד...

יש פה גם כמה שרשורים עם עצות בנושא.

(אישית הבנתי שאת מחפשת מידע על הניתוח/מנתח/המלצות וכו')

כתבתי תובנות ממי שעבר אז חשבתי שברור שאנו הולכים לקראת ניתוח
תודה שדייקת אותי

כשהיתה בת שנתיים.

 

עשינו אותו אצל פרופסור שניר, בפרטי, לפי התייעצות אצל הרב פירר.

פר' שניר הוא מנהל מחלקת עיניים ילדים בשניידר.

הניתוח לא עלה לנו הרבה . רק 500 ומשו שקלים כי זה היה מטעם המושלם.

אבל הביקורים אצלו - יקרים.

 

עכשיו היא צריכה לעבור ניתוח נוסף. היא בת 4 והרופא גם לא נכלל ברשימת ה"מושלם".

זה אמור לעלות 27000 ש"ח.

אנחנו מחכים לנסות להתייעץ שוב עם הרב פירר.

בעז"ה!

 

אם יש לך שאלות ספציפיות- אשמח לעזור!

אשמח לדעת מנסיונך בעיקר על התאוששות מהניתוח
1. כמה זמן אורך הניתוח עצמו והאשפוז
2. כמה זמן אח"כ הילד חוזר לפעילות רגילה
3. זה כואב לו ? ביום עצמו או גם הרבה מעבר?
4. ההתאוששות כוללת טיפול - משלות טיפות סגירה של העין וכדו'.

תודה

הניתוח לא ארך הרבה זמן. משהו כמו שעה + -, ואז התאוששות עוד כמה שעות טובות.

הניתוח שלנו היה בסביבות 8 בבוקר (צריכים לבוא בצום כמובן וכל שהילד יותר קטן, התור שלו מוקדם יותר).

בסביבות 4 אחה"צ היינו כבר בבית.

היא פתחה את העיניים יותר מאוחר כבר. בסביבות 6 בערב...

אבל דיברה כבר קודם כמובן. בהתאוששות. ביקשה מים וכו'. (נותנים בקשית כי היא בעיניים עצומות)

 

הייתי איתה בבית איזה שבוע+ בערך (לא זוכרת במדויק. בכ"ז עברו שנתיים כבר).

כי יש סידרה של טיפות שהיא אמורה לקבל כל כמה שעות.

בימים הראשונים זה כל שעתיים, שלוש. 6 פעמים ביום- משהו כזה

ובימים שלאחמ"כ זה יורד בהדרגה. (ני'רלי ל-4,3 ואז פעמיים ביום)

זאת סידרה של 3 שבועות בערך של טיפות.

לא נעים. נתנו לנו 3 סוגי טיפות... ואח"כ זה ירד ל-2.

אחד מהם מאוד שורף ולא נעים. אבל אין ברירה...

 

בהתחלה, לכאבים, ניתן לתת נורופן/ אקמול.

לא זוכרת שכאב יותר מידי. רק הטיפות ששרפו, כאמור.

אנחנו לא היינו אמורים לסגור את העין.

היתה לנו ביקורת אצל המנתח בשבוע שלאחר הניתוח.

העין בהתחלה אדומה אבל זה עובר...

 

יכולות להיות בחילות/ הקאות בשעות שלאחר הניתוח בגלל חומרי ההרדמה.

כמובן שאת מקבלת את כל ההוראות כתובות ומפורטות.

תשאלי הכל גם קודם הניתוח.

המנתח נתן לנו כמובן גם את הנייד הפרטי שלו למקרה הצורך.

והיתה הוראה שאם יש הפרשות מוזרות מהעין אז להתקשר אליו או ללכת למיון. ב"ה לא היו.

 

דבר נוסף- בניתוח עיניים, פזילה, יש סיכוי רק של 80% הצלחה.

 

מה עוד?

אצל מי אתם עושים את הניתוח ובאיזה קופה אתם, אם יורשה לי לשאול?

 

ושיהיה בהצלחה רבה והרבה סיעתא דשמיא!! הכי חשוב!

 

הייתי אצל פרו' מוראד מאסף הרופא.
אני ב"לאומית"
מקווה לקבל טופס 17 מהקופה

את שאר הדברים לא אמרו לי וטוב שאת אומרת כדי שנדע להערך מבחינת העבודה

מי המליץ לך עליו?

את עושה פרטי או בבי"ח?

המליצה עליו רופאת עינים מבי"ח בצפון שאני ממש סומכת עליה.

אני מתפללת שהוא ינתח ולא רופא אחר.

1. אצלנו הניתוח היה בצהרים, חזרו בערב הביתה. ניתוח כשעה וחצי, ואז התאוששות שהאורך שלה תלוי בילד. התעוררות מהרדמה מלאה זה לא נעים, תתכונני נפשית לבכי היסטרי וכדומה.

2. הבת שלי חזרה לגן אחרי 3 ימים (אחרי ביקורת של הרופאה). ההנחיה היתה להימנע ממשחק בחול במשך חודש.

3. יש כאבים, ברמה שנורופן או אקמול אמורים לעזור. אנחנו נתנו 2 פעמים, נדמה לי, ואח"כ כבר לא היה צריך. מעבר לזה, העין רגישה. יש ילדים שלא פותחים עיניים אפילו שבוע, אצלנו זה לקח כמעט 2 יממות. זה די מתיש (ילד שלא רואה זו תלות גדולה - צריך להאכיל, לקחת לכל מקום בבית, להעסיק - א"א לקרוא או לשחק במשחקים שדורשים ראיה) ומאוד מעורר רחמים.

4. יש טיפות בתדירות יורדת והולכת במשך כמה שבועות. לא כיף בכלל לשים אותן, ובהתחלה זה ממש קשה, כי העין די דבוקה מהפרשות שיוצאות בגלל הניתוח (תתכונני נפשית: יורדות דמעות דם בהתחלה), וקשה לנקות אותה כי הכל רגיש.

המלצה חמה: לדאוג להרבה הפתעות קטנות וצ'ופרים. ביום שאחרי הניתוח דאגנו לפנק באוכל טעים, כדי לתת תחושה טובה; לפקוח עיניים היא הסכימה בזכות "שוחד" - קניתי לה משהו שהיא רצתה כבר זמן, ושכנענו אותה שכדי לראות את זה כדאי לה להתגבר ולהסכים שננקה לה את העיניים; בכל פעם ששמנו לה טיפות נתנו לה צ'ופר ושיבחנו אותה מאוד על הגבורה שלה (זה יוצא די הרבה צ'ופרים, אל תציבו רף גבוה מדי ).

עוד משהו שעולה לי: העין אדומה מאוד בהתחלה. זה בסדר גמור, פשוט תתכונני נפשית שזה לא יראה כרגיל.

רק עכשיו ראיתי את התגובה הארוכה והמפורטת שלך!!

ממש תודה.

האוכל הבחור קצת יותר קשוח... זה לא ממש תחום הפינוקים שלו...אבל בהחלט נחשוב על מה כן....

ואם אפשר לעזור בעוד משהו - בשמחה!

 

מרחיבה לך קצת על עניין העיניים העצומות: אנחנו לא מספיק חשבנו מראש על המשמעות של זה, ופתאום קלטנו שהילדונת, שמאוד מאוד אוהבת ספרים, פתאום לא יכולה להעסיק את עצמה. עד אז לא הקדשתי מחשבה למקום שראיה תופסת במשחקים של הילדים (לבנות בלגו, לשחק בכלי בובה, להסיע מכוניות - הכל מסובך אם לא רואים, שלא לדבר על משחקים כמו כדור וכו'). מציעה לכם לנסות לחשוב מראש מה יוכל להעסיק אותו בזמן הזה (משחקי מישוש, לספר לו סיפורים), ולהתכונן נפשית שהוא יצטרך אתכם כל הזמן.

בימים שלאחר הניתוח- לא היתה עם זה בעיה.

 

הבעיה העיקרית היתה מתן הטיפות. חלק מהם ממש שורפות וחלק פחות...

והתכיפות שלהן.. כל שעתיים, שלוש...

 

ועד כמה שזכור לי לא אמור לרדת ממש דם מההפרשות. לנו אמרו שבמקרה שיש הפרשות דמיות ללכת מיד למיון.

מה שכן- העין אדומה בימים הראשונים... 

זה לא דימום, אלא דמעות אדומות (כי הן מעורבות בדם). רואים שזה דליל יותר מדם. סליחה על התיאור המפורט...

בכל מקרה, כמובן שמה שקובע זה מה שהרופא אומר.

 

אכן, טיפות זה לא כיף.

אגב, לפותחת: לא תמיד רופאי העיניים יודעים אלו טיפות נכללות בסל של הקופה ואלו לא. אצלנו קיבלנו מרשם לתרופות שמצריכות אישור של ועדה מיוחדת, ואחרי בירור עם רופאת העיניים הסתבר שאפשר להחליף אותן בטיפות שמקבלים בלי בעיה. אם את במקרה נתקלת בבעיה, תדעי שיכול להיות שזה הפתרון.

הערות היא תקבל מספיק.'

מצד אחד כתבת שיש לכם משמעת חזקה אבל מצד שני כתבת שיש מלא ילדים מרביצים, שאלה היא איך זה הולך ביחד? בעיניי אווירה בכיתה זה יותר חשוב מרמה לימודית. איך בדיוק יכול להיות טוב בבית ספר אם יש ילדים שממש מציקים ומרביצים אלא אם כן יש לך ילד עם אופי חזק שלו לא מציקים או שזה בסדר מבחינתו.  אם באמת כיתה של בנך מיועדת לילדים עם קשיים ובנך לא זקוק לכיתה כזאת אז חבל שהוא יהיה שם. את כתבת על רמה גבוהה אבל נשמע שגם את זה ילדך לא מקבל. אולי כדאי לך לדבר עם הורים נוספים ומכנחת של הכיתה. 

אצלנו בממלכתי דתי חלוקה היא לפי אזור מגורים, ילדים מתקשים מקבלים עזרה, כולם יודעים לקרוא. בעיקרון ביסודי העניין הוא לימוד קריאה וחשבון ועוד כמה דברים ולא נראה לי שיש הבדל מהותי בספרי לימוד או ברמת לימוד בבתי ספר שונים

תודה רבה. יש לנו מפגש גיבוש וההורים שיגיעו אנחנו רוצים ליזום מפגש ולדבר על זה מי שהילד שלו חזק בכיצה זה לא כל כך מפריע לו

לא ברור לי בדיוק מהו בית הספר.

1- ילד לא צריך לסבול הצקות של ילדים.

2- אם את רוצה שהילדים שלך ילכו בכיוון הדתי, שימי בבית ספר דתי.

     בכיתות ה-ו מי שבחילוני כבר לא יענין אותו דברים דתיים בבית.

      צריך חיזוק ואוכלוסיה מתאימה גם בבית הספר.

3- את יכולה לבקש לעבור כיתה.

גם אם פחות רמה. הכיתה עכשיו היא בוודאי פחות רמה..
ממש חבל.

בבית הספר הדתי עוברים מטחד לשני שתי חברות הוציאו שמו בחילוני והם גם דתיות הבית ספר של בני הכי קטן וכולם באים אליו עכשיו כי עלה ברמה וגם ברמת האלימות המנהלת חזקה יש לו שם טוב .כול יום שומעת הורים שרוצים לעבור עליו. נמאס לי מהילדים האלה ואני ממש סובלנית אבל השבוע אכנס למנבלת על דבר קטן שהילד שלי טוב הורידו לשיחה אצל המנהלת . ושהבן שלי חוטף לא הורידו לשיחה .אני בעד דתי אבל הלב לא נותן לי לשים שם הילדים מופרעים

בדתי יותר גרוע מלא הורים רוצים להוציא .והרוב משאיר כי אין לו כוח להוציא ולהחליף .אני בדילמה . בכיתה א המורה הייתה חזקה אז לא היה אלימות עכשיו המורה חדשה והם עושים מה שבא להם פחות חזקה החליפו להם מורה והילדים שם לקחו את זה קשה. הדתי יותר גרוע בהרבה

נשמע שכל בתי ספר בסביבה שלכם לא משהו

שתי בית ספר דתי לא משהו וזה מה שיש והרוב כך. לכול המגיבות אין אצלכם מכות וכו?

תענו שיהיה לנו מספיק אנשים..

אני גם מילאתי זה עתיד שלנו מה אנחנו רוציםם

 

כיפה יפה, ציצית (שכתוב עליה אני בן 3), משחק

עולה בסביבות 90 ש"ח וקניתי לאחיין שלי ולבן של חברה ושניהם אמרו שזאת המתנה הכי מקורית ויפה שהם קיבלו!

 

יש גם לילדים שלי. מענין מאוד ומהנה.

 

אם תרצי- אתן לך טל' איפה אפשר להשיג...

אבל אם כן אז פזל של אבא של שבת הלל הזקן תיבת נוח .יש לילדים שלי פזלים כאלו

אח"כ בשמחת תורה הוא יכול לקחת לבית כנסת וכיוצ"ב וחוץ מזה שהוא לא חייב להבין מיד.
אגב, אם אהבת גביע למה שלא תלך על זה?
רעיון מקסים! הבן שלי קיבל לברית מהסנדק, היום בפסח הוא מאד נהנה עם גביע מכסף שלו האישי.
ואפשר גם שופר זה גם לגדולים יותר אבל בעל ערך יהודי.

שאף אחד כמעט לא מוכן ללמוד מההשלכות שלה...

 

מצטרפת לתפילתך...

למרות שלא ברור לי כמה זה יעזור לפעם הבאה.

ברכב של 5 יכולים לנסוע עד 8 אנשים ןבלבד שכולם חגורים כראוי. (אנחנו ע"ס זה הוספנו עוד חגורה לאוטו לנסיעות המעטות שאנחנו עושים יחד ואנחנו 6..)

אם יש כסאות...
אצלנו כבר לא כולם צריכים כסא אז התאפשר להוסיף חגורה

יש לך מקור מהחוק?

ש גבול כמה אפשר לצופף ילדים (גם מריבות זה לא בטיחותי...)
ואנחנו נוסעים יחד אולי 4 פעמים בשנה...
ואת החוק - תחפשי בגוגל

מותר 6 ברכב של 5, 8 נשמע לי הזוי, וגם - איך בדיוק הם יהיו חגורים? אחד על השני? 4 ילדים מאחורה, כשמוסיפים חגורה, זה הגיוני.
לידע כללי- להושיב ילדים מאחור ברכב סטישן, זו סכנת נפשות גם כשהם חגורים, כי הבגז' לא מיועד לאנשים והברזלים שם הרבה יותר דקים, וחס וחלילה במקרה של תאונה הם הרבה פחות מוגנים. את זה שמעתי ממוסכניק בעל נסיון רב.

איך מוסיפים חגורה?

מחכה גם לשמוע תשובות

מגיל צעיר, שספרים זה לא דבר שמתנהגים איתו בגסות ומשאירים זרוק.
בנוסף אפשר כמובן לעטוף, זה מאוד שומר.
מדי פעם עושים תיקונים לספרים עם סלוטייפ ואחרי שהם כבר במצב רע פשוט זורקים וקונים חדש.

אני שמה את הספרים במדף נגיש

מלמדים שצריך לשמור ולהחזיר למקום...

חלק מהספרים עטופים וחלק מהספרים עם סלוטייפ בצד של הספר זה שומר על החלק הזה

שבד"כ נהרס מהר...

אם נקרע לא נורא מדביקים בסלוטייפ זה לא כזה נורא...

זה נורא מפתח את הילדים ואני חושבת שזה חשוב להתפתחות שלהם..

 

מי שיש לה ילדים מאד סוערים ואנרגטיים תסכים איתי שזה לא כזה פשוט

ואת הכוח והמאבקים אנחנו שומרות לדברים משמעותיים יותר.

את הספרים שמים למעלה ונגמר. חבל לריב על זה.

משחקים כאשר הרצפה\ שטיח נקיים.
משחקים עם ידיים נקיות. אם אכלו קודם מנקים ידיים .
וספרים- קוראים בישביה או על המיטה מדפדפים בעדינות לא מקפלים את הספר...
הספרים נשמרים היטב והספרים והמשחקים מונחים נמוך שיהיו בגישה נוחה לילדים. ונשמרים היטב אם זומרים על הכללים.

לילדים יש יצר להרוס

שמעתי שכתוב בגמרא

שלקנות להם כלים זולים בשוק

ושאיתם הם ישחקו וישברו ללא חשש..

הרעיון שלי זה לקנות ספרים זולים שלא יכאב הלב שיהרסו

ולתת להם להשתמש שימוש יומיומי..

את היותר יקרים לשמור יותר טוב פלוס נילון..

זה שווה להוסיף כסף לזה כי הספר נשמר ככה שנים..

יש בלאי גם אם לא נוגעים..

אני רואה אותם פעם אחרי פעם מגיעים הביתה עם היצירות מהגן ומייד מתחילים להרוס ארותם...

הוא מאוד מהותי כי זה לא יהיה אותו ספר! כמובן אם יש מבצעים אז קונים במבצע אבל יש קלאסיקות שצריך בבית.

התכוונתי לקנות  כמה ספרים ב10 ש"ח מנוילנים

ולמעלה לשים את היקרים

ולהוריד אותם רק בהשגחה כשהאמא נמצאת ומספרת.

נראה לי שרשמתי את זה...

 

היום ויתרתי על הגנים לטובת "יום כיף" (שלא היה כל כך כיף) ואני דיי מבואסת מאיך שהוא היה..
אני חושבת שאני דיי מבואסת מזה שאני עוד מעט חוזרת לעבודה ובגלל זה כל הבית בלחץ ועצבים..
אבל איך מרגיעים את זה?

או מקרקעים את אבא או את סבתא וסבא, ונכנסים למיטה לישון.

קמים כמו חדשה .

ואין באזור שום מבוגר אחראי אחר?

עם 3 קטנטנים קודם כל אם כבר קרה שצעקת וכו אז לחכות קצת ואז לחבק חזק חזק ולהגיד סליחה מתוק שלי אמא אוהבת אותך זה ממש חשוב.
ובשביל שלא יקרה דבר כזה אין לי עיצה.

פותחים דלת...

כשיש "זרים" בבית- זה עוזר להתגבר.

אפשר גם לדמיין כאילו עכשיו נמצאת פה א' או ב'- ואז להגיב.

 

או-

לומר בקול- שממש קשה לך כבר, ועוד רגע תכעסי...

אז את רק שותה כוס מים/ נכנסת רגע לחדר/ וכד'- וכבר חוזרת רגועה.

אחרי שהתחייבת באזני הילדים,

אולי תצליחי יותר גם לבצע.

 

אשרייך על השאיפות, ב"הצלחה

נושמים כמה נשימות עמוקות..
ומשנים גישה.

1. לנסות לזהות את הרגעים שלפני ההתפוצצות ולנסות למנוע מבעוד מועד לא להגיע לסוף הסבלנות. לשים גבול ברור לפני כן. למשל אני יודעת שבשעות הערב אם יש רעש או מוזיקה חזקה וכו' אני מהר מאד אגיע להתפוצצות עצבים אז אני מנסה לפני כן לזהות את הרגע ולהחביא את הטייפ/מחשב, ליצור שקט עד כמה שאפשר.
2. אם כבר קרה- לעצור את עצמך ואפשר גם להגיד ולעצמך ולילדים (אפילו אם הם קטנים) "רגע, היה לי יום עמוס/קשה, אני צריכה להירגע עכשיו כמה דקות". לנשום עמוק, להיכנס רגע לחדר לבד (אני אפילו נכנסת לשירותים דקה, ככה ברור להם שלא נכנסים איתי עכשיו) או להיכנס להתקלח אם את יכולה, או להכין לך כוס שתיה קרה/חמה. כל דבר שעוזר לך להירגע. ואז לבוא לילד לחבק אותו ולהגיד לו : לא התכוונתי לכעוס עליך. פשוט הייתי ככ עייפה/פשוט כאב לי הראש/ לא הרגשתי ככה טוב .. ובטעות צעקתי עליך יותר מידי. בני בן השנתיים פשוט הסתכל עלי ואז נרגע מיד באותו רגע.
אני חושבת שהחשיבות העיקרית היא בשביל הילדים. זה מלמד אותם איך לווסת רגשות. הם רואים את הדוגמה מהמבוגר איך המבוגר מתמודד עם תסכול ומעתיקים את זה. וזה נורא חשוב להראות להם שגם אנחנו לפעמים קשה לנו ואיך אנחנו מתמודדים עם זה.
וגם אם הגזמנו אז יודעים לחזור בנו ולנסות לתקן ולהסביר.

 

נראה לי שאולי יש לך מפתח למצוא את הסיבה: יש לך זיכרון של סיטואציות שהציפו את הכעס. למשל הסיטואציה שהייתה היום עם בן השנתיים. את יכולה לנסות לשבת ברוגע, ולשחזר שלב אחרי שלב? לגולל בפני עצמך מה היה, איך היה, איפה נלחץ לך הכפתור? לדעתי אם תצליחי להיכנס מחדש לחוויה ולראות מה שם הוציא אותך מהכלים, זה ייתן לך כלי נהדר לעבוד איתו.

 

מעתיקה לך (בשינויים קלים) קטע שכתבה חברתי:

 

***

 

בשלב הראשון, משלימים עם זה שהכעס שם, ולא מנסים לנפנף אותו. הכעס הזה הוא נורה אדומה שנדלקת אצלך, והוא ראוי לתשומת לבך האוהבת. הוא לא אויב שצריך לגרש.

 

בשלב השני, כדאי להגיע להבנה פנימית עמוקה של מה שהתערער אצלך. בבסיס יש לכולנו צרכים רגשיים די דומים: הערכה, הכרה, הקשבה, ביטחון ועוד. כשנדלקת אצלך נורה כזאת, כנראה שאחד מהצרכים האלה שלך מאוים, ורצוי לזהות אותו ולספק לעצמך את מה שחיוני לך כמעט כמו חמצן. זה לא פינוק, זה צורך בסיסי.

 

איך את מזהה איזה צורך שלך נפגע? את מתחילה לשוחח עם עצמך. למשל:

-מה אני רוצה? מה הדבר שממש הייתי רוצה שיקרה כרגע?

-אני רוצה שהפעוט שלי יקשיב / יבין / יגיד / יעשה כך וכך.

-למה? למה אני רוצה את זה?

-כי זה יגרום לי להרגיש ש...

בינגו! גילית מה את רוצה להרגיש. גילית את לב העניין. זיהית את הצורך שלך. הצורך האמיתי והעמוק שלך הוא תמיד עצמי, תמיד קשור אלייך עצמך, אנשים אחרים (ואפילו הילדון היקר שלך) הם רק הדרך להגיע אליו. כל זמן שהתשובות שלך לעצמך כורכות את המילה "הוא", תמשיכי להעמיק פנימה, עד שתגיעי לגרעין - מה את עצמך צריכה.

 

סיכוי טוב שעצם זה שתגלי את הצורך הבסיסי שלך שנפגע - יקל עלייך ויביא אותך להשלמה. אם לא, צריך לחשוב איך להשלים אותו, אילו מקורות תמיכה את יכולה להשיג לעצמך שיעזרו לך למלא את החיסרון. בעלך? הילדים האחרים? אנחנו כאן בפורום? חברה טובה? מי יודע, אולי אפילו תגלי שמתאים לך לפנות לשובב עצמו ולהגיד לו: "שלום-נחמן, אמא צריכה עכשיו ליטוף / שיר / שתגיד לה שהיא אמא חמודה / כל דבר אחר". אולי כשהוא ישמע את הצורך שלך בצורה ברורה הוא יירתם להיענות לך?

 

מה את חושבת על זה?

 

 

מתייחסת רק לצד הגופני - כתבת שאת עצבנית בתקופה האחרונה. אצלי זה קורה מחוסר בויטמיני בי.
או יתר פעילות של בלוטת התריס..
ובאמת יכול להיות גם בלי סיבה גופנית כמובן, אנחנו בני אדם.
מעבר לזה לא יודעת לעזור לך, קורה לי עם פשושית אחת בבית לפעמים..

הדרך להתמודד עם אי ציות זה משהו שאין בו חוקים. יש ילד שברגע שנעשה לו נו נו נו - הוא יבין שמה שהוא עושה זה לא הרצוי ויחזור להתעסק במה שאנו מצפים ממנו, ובצד הקיצוני מנגד, יש ילד שככל שנראה לו שאיננו מרוצים מהתנהגותו הוא יגביר זאת כדי למשוך את תשומת הלב.
המטרה בגיל הצעיר בהתפתחותו של הילד, הי לזהות את הסגנון של הילד בביצוע הוראות הורים או סמכות אחרת בחייו.

אחרי שיהיה לך ברור מהי דרכו של כל ילד, ברור שלא תצעקי סתם על ילד בן שנה שרץ לך כל דקה לעציץ, כי אחרי הפעם הראשונה תביני את מטרתו (כנראה משיכת תשומת ליבך) ותפעלי בהתאם.

הבעיה מתחילה בעניינים אלו - אצלנו בראש. אנחנו לפעמים שוכחים שהילד פשוט בונה כרגע את המנטליות שלו, כאשר בידינו לבנות זאת יחד איתו או להרוס את זה במו ידינו.

מקווה שעזרתי.

קודם כל מבינים שזה הגיוני, וחייב שיקרה, 

ילדים הם יצורים מתוקים, תובעניים, שרואים רק את עצמם לפני הכל  (ואחרי הכל)

ואת כל כך רוצה להיות בשבילם, אבל הי, יש גם את עצמך, שלפעמים נגמרים לה הכוחות, 

ולפעמים מרגישה שהגיעה לקו האדום של הכוחות!!

 

אני עושה שני דברים :

א. מול הילדים - מותר לצעוק לפעמים , להרגיש שזה בסדר אם התפרצת, ולנסות בפעם הבאה למנוע את זה,

אם הילדים שלך יותר גדולים - פשוט לומר - לאמא עכשיו אין כוח , אז אתם משחקים בשקט ונותנים לי רגע לנוח,

אם הם קטנים  גם אפשר, לומר להם : עכשיו אני לא מביאה כלום, קשה לי.

 

ב. מול עצמך, תעצרי רגע, ותביני את עצמך שקשה לך.

את גם בנאדם , וחשוב שתדאגי לך לא פחות מבן השנתיים, תנסי לראות מה קשה לך,

תדברי עם השם וספרי לו מה את מרגישה ותבקשי עזרה ראשונה, מנסיון , יש הצלה מופלאה לרגעים כאלו שמבקשים עזרה של רגע אחד לפני אחרון.

 

ילדים הם בעלי רגשות כלפי השני אם רק נשקיע את המאמצים לפתח את זה אצלם.
לצעוק מתוך חוסר אונים (להתפרץ) מול ילד זהו הרס העולם ההערכי במבנה ההתפתחות של הילד.
להודיע לילדים 'הגעתי לסף הכוחות' עלול להפחיד אותם מאוד, אלא אם כן זהו דבר שבשגרה והם רגילים לכך ממש באופן יומיומי.

הדבר היחיד שהסכמתי איתך זה החלק השני, לעצור ולהתבונן.


נ.ב.
לגיטימי לגמרי לחלוק על דעתי ואין לי שום כוונה לוויכוח אישי חלילה.

גם אני משתדלת כמה שאפשר להמנע, אבל כן להבין את עצמינו אם זה קרה.

אני לא יודעת באיזה עולם אתה חי , בעולם שלי אני לא מכירה אף אחד שמגדל ילד בלי לצעוק עליו לפעמים (כמובן תלוי איך ולמה, גם כשצועקים צריך לזכור את הילד)

 

ולא כתבתי להודיע לילדים הגעתי לסף הכוחות , מצטטת:

פשוט לומר - לאמא עכשיו אין כוח , אז אתם משחקים בשקט ונותנים לי רגע לנוח,

אם הם קטנים  גם אפשר, לומר להם : עכשיו אני לא מביאה כלום, קשה לי.

 

לילדים קשה יותר כשאמא מגיעה לסף העצבים , מאשר שהיא מודעת לעצמה , ואומרת להם : עכשיו שחקו רגע בשקט, כי אני לא רוצה להתעצבן עליכם.

 

וזה לגיטימי לגמרי לחשוב אחרת

 

אחרי שהסברת את עצמך כל כך טוב (👍) אני מגיע למסקנה שאני די מסכים איתך, מלבד נקודה אחת.

אסור שיקרה לנו שנצעק על ילד מתוך עצבים, אני גם צועק על הבת שלי אבל לא מתוך עצבים לעולם!!!
אם אני עצבני, אני לא מטפל בבעיה שנוצרה עד שארגיע את עצמי, (אגב, כך גם בזוגיות).
רק אם אני חושב שכעת צריך לצעוק על הילדה כדי שתבין שחצתה קו אדום מבחינתי, אצעק עליה כשאני רגוע לחלוטין.

כמובן שאנחנו לא אמורים להלקות את עצמנו על טעויות, וכמו שאמרת, אנחנו צריכים להבין להבין את עצמנו. אם לא הייתי מבין את עצמי ומרגיע את עצמי לאחר כל טעות, לא הייתי מסוגל להגיע למסקנה שכדאי לי לא לצעוק מתוך אינסטינקט.


תודה על ההסבר.

אני גם שואפת להגיע למצב הזה, אבל לא יכולה להתחייב שזה לא קורה לי .

להגיע למצב כזה שלא צועקים מעצבים זה כמעט בלתי אפשרי...
האישה פועלת יותר מרגש והגבר מהשכל.
כל הכבוד לך שאתה מצליח וכמובן שזה לא פותר אותנו הנשים לעבוד על זה אבל להשוות ביננו זה לא נכון.

אבל עדיין צריך לחתור לכיוון הזה.
ובכל זאת אני חושב שאמנם לאשה זה קשה יותר, אבל אפשר להגיע לזה בעבודה מאומצת.

מהזמן שאנחנו נמצאות איתם. לכן מה הבעיה לא להתעצבן עליהם.

אבל הם לוקחים פחות קשה כל בכי וחפירה.
אצלנו למשל אם הילד בוכה על איזה משו סתם והחלטנו שלא מתיחסים
אז בעלי באמת לא מתיחס ובכלל לא מפריע לו אבל אני גם אם לא אתיחס אני אשתגע למשמע הבכי כי זה נוגע לי יותר.
כמו שבכלכלת הבית שני בני הזוג שותפים אבל הגבר מרגיש יותר אחריות כך גם בטיפול הילדים למרות שיכול להיות שותפות מלאה האישה מרגישה יותר אחריות וזה יכול לגרום לעצבים ולתסכול גדול יותר..