פורום רחובות המלך! (עמוד 51)

רחובות הנהר נחלי אמונה
מים עמוקים ידלם איש תבונה

הלוואי והיית ממש פה עכשיו. אני מתגעגעת.

אני משתוקקת לדבר איתו

חולמת עליו בלילות

מדמיינת שקורה לי משו והוא בא

ומדבר איתי

ואכפת לו

ויש לי את המספר שלו

אני יכולה להתקשר

ולספר לו

 

 

אבלאבלאבל

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פאדיחות.

אני בתוך עצמי
האלכוהול
הפנים של כולם באים בחלומות.
כואב לי.
אני נשבר
כל יום מחדש עכשיו
לקינוח נעשה.
אני לא אוהב את המילים שלי.
הפגיעות
והחיים
האנחות זורמות
לקלל לאוויר
אלול עכשיו.
9

אני מדבר, אני החמה, אני החולות
הייתי שורקת סופות של צינה בלילות אפלים שנגמר כבר האור לעולם, ונשארו רק רשימות, עקבות כוכבים בשמים.
אני הבודדה, לא במגדל גבוה, עיר חומה נצורה,
לא אסורה בברזלי פלדה אני ואיני שברירית עטופה חולשה
אני השריפות ביום והעצמות המתקשקשות, מנסות לחוּם הגוף בלילה, אני האופל והאינסוף הזהוב של החול.
אני המשננת את האופק, בונה בו, רמים ונישאים. חולות עפים ברוח.
הבתולה העומדת מששת ימי בראשית, הפכפכה, מאיימת לכסות הכל, לא יודעת להתנקז לאחד.
רק רגשות מוצפים בגוף בלי ענף לאחוז בו
פינות חמד רבות עם קצת חיים. והשקט הממכר הזה, עם הרוח אני אחת. יוצרות הכל.
האיום הדק של הכיסוי. הכיסוי בעצמו.
חסרת פתחים. שערי רחמים כנוסים עשויים היותי הצפופה
עד העולם
אני אינני, אני איני, אין ואין,
ראה בעוניי.
וענני.

איזה שבוע שלישמור

לא בטוח

לכו לחפש פורום אחר

זה הכי אובייסט שאכתוב פה מאנונימי. הכל כזה אובייסט. כאילו לומר משהו לאנשים שרוצים רחוק ממני וברור מי יקרא וכו'וכו'. איך אתה תמיד נכנס למקומות האלה. בטח במוצש. הגרון עוד כואב. כל השבת ההיא גם. אלוהים גדול.
מה יש לכתוב. כמה מילים לעצמי?מרגיש מנתח יותר מכותב. לא רגוע. זה בעיקר. וחוזר בלשד הזה של החיים ככה מרגיש. הנקודה ההיא שלא מאוד נותנת מנוחה. בדיבורים יש נחמה. עכשיו אין. רק לפעמים מאוד. עכשיו ריק. ורגוע. אין כלום יותר. זה נותן שלווה. אין גם אופציות. אני חוסם אותם. הכל. בכל רמה. כלכלית. פיזית. רוחנית אולי. סתם להתבגר.
לפעמים צריך לרצוח חלקים בעצמך. לרצוח זאת מילה חזקה. להרוג. יש כאבים בגרון. צריך לטפל בו. לומר מילים אולי. מילים מילין מילים מילין.
הכביות הזאת.
אחח. בסיידר

הגוף שבור לו
הגרון. הצינון.
שבר כלי שכזה.
פשוט ככה
וזהו

איך זה שכל האנשים שלי הולכים

מזמן לא הייתי בזוגיות. יותר נכון שאף פעם לא הייתי בזוגיות. לא ממש. אהבתי, כן. אבל לא כזה שזז. שמקבל. שנבנה. שנהרס ונבנה.
אני כן, נהרס ונבנה. מי שהייתי גם. הרס ובנייה. אבל לא חושב שביחד. זהו. מחשבות קצרות.
הרבה לבד בצה"ל הזה. הרבה זמן פנוי. זמן מת. פנוי הוא מת. קורים או שלא. הסביבה שאתה בפנים מידי איתם בחיילים אתה שטוף בהרבה דברים. סגנון כזה הרבה לא מכבד. שטוף כסף וכאלו דברים. פתאום המרחק לזה. הצעד אחורה קצת. ושאתה שולט בלי להיכנס. אתה לבד. החברה לא פועלת כקבוצה.
הימים עוברים. ועוד יום ועוד. כלום ושומדבר?
הריק קצת מקיף את הכל.
אפילו לא מנסה להחזיק.
הגוף הזה.
הכל מזולזל. זול. לא מעריך מספיק
לא מתחשב. לא נמצא. לא עדין. לא אוהב.
נשטף ונשטף לו במעגל חיים
חוסר עדן. חוסר גן. חוסר אש.
ורוח ממללא?

מעייף לי לחשוב.
להתעסק בחלומות.
לכאוב כאבי בטן רועדים
סחרחורות שבראש.
עייפות טורדנית.
חיילים חיילים
ואני נע וזע
בין כל העולמות האלו
מנסה לאחוז בעצמי
ואיננו.
הוא לא שם
בלעה אותו האדמה
פעם הוא היה החור השחור שבאמצע
ועדיין אולי
אבל אני מתרסק
בצדדים של מערכת
והגוף,
המקדש שלי נוטה על צידו
כפוף.
אכול
וגמור.
אני לבד גם
חסר כהנים
לווים מנגנים שירות
ואני ביומיום
וזהו.

פנים נוגעות מידי לראות בזמנים כאלו.

לכתוב באנונימי זה קטע.
שוב מילים לעצמי.
החלק המרפא שלהם
עמוס מידי בעיניים
צריך להשקיע
להשקיט.
לשקוט