ההשבעה לימדה אותי משהו ממש חשוב על עצמי, שאני ממש לא אולפניסיטית.
מבחינה דתית אני דוסית וכל זה, אבל אני ממש לא מסתדרת עם הגישה החברתית של האולפנא.
ההשבעה הייתה הפעם הראשונה שסוג של הייתי בפנימיה, כי למרות שבעיקרון לא נותנים לבנות שגרות בעיר של האולפנא להיות בפנימיה כדי לשמור מקום למי שגרה רחוק, אמרו לכולם לישון באולפנא בלילה שלפני כדי להיות מוכנות לצאת בבוקר.
(חרטטו שב4 לפנות בוקר יבואו אוטובוסים וחייבים למהר כי כל דקה שהם מחכים עולה כסף, בסוף באמת העירו אותנו ב4 בשביל איזה 3 שעות של תפילה הכי נמרחת בעולם ויצאנו מאולפנא רק בשמונה בבוקר ככה שכל היה ממש מיותר.)
ביום שלפני זה קבלתי את "חווית פנימיה" שלי ואני ממש לא רוצה לחזור עליה בכלל.
כשהלימודים נגמרו כולן התפזרו בכל האולפנא לקבוצות ודיברו, נדבקתי לקבוצה הראשונה שראיתי כי הרגשתי מין לחץ כזה שאסור להיות לבד אפילו לרגע.
מה שהן דיברו עליו לא ממש עיניין אותי, ועדיין לא הרגשתי שזה לגיטימי להסתובב לבד, ואף אחת מהבנות האלה לא הייתה כזו חברה קרובה שלי, ואני ממילא לא מהסוג הזה של הבנות של "רוצה לבוא איתי לככה וככה" אני בדרך כלל לא מרגישה צורך בהמון אנשים סביבי, ואחרי הלימודים באולפנא לא היה שום דבר לעשות חוץ מלהיות עם המון אנשים מסביבי, וזה הלחץ הזה שהרגשתי.
בסוף הלכתי לשירותים ונעלתי את עצמי שם לכמה זמן כי הייתי צריכה רגע לבד.
מארוחת הערב והלאה היה יותר סביר, בקטע שהיה מה לעשות חוץ מלהילחץ חברתית, עדיין, לא הרגשתי בנוח עם הצפיפות, התחושה של החוסר לגיטימיות להיות שנייה לבד, (כשיש פעולה בסניף ונמאס לי ממנה אני יכולה להגיד שאני צריכה ללכת וזהו, ושמה הייתי תקועה לגמרי) ורק רציתי ללכת לישון.
ברור שלפני 12 וחצי לא היה בכלל אפשר לחשוב על האפשרות הזאת, ורק זה בגלל שהיה צריך לקום מוקדם מחר. הבנות של העיר ישנו בתוך הכיתות על שק"שים, גם כן, לא נהנתי מהזווית הזאת בחוויה.
אז זאת המסקנה העיקרית שאני קיבלתי מההשבעה, או יותר נכון מהיום לפניה, שאני לא מתאימה לפנימיה. (לא שזו הייתה בכלל אופציה ברוך ה')
גם לא רציתי להיות בפי"לון שזה במקום הפנימיה לבנות של העיר, שנשארות באולפנא עד הערב כמו פנימיה ורק חוזרות הביתה ב10 כדי לישון, שעד אז חשבתי על האפשרות הזאת, מאותו היום זה ממש לא בא בחשבון.
