פורום סניף באר שבע (עמוד 2)

מצד אחד, אני רוצה ומתחרטת על שלא
מצד שני, זאת ההקרבה שלי מולך

לוותר על חלום.

זה כואב
זה צובט בפנים

ובסתר עולם זועק לי;

תהיי כבר
תהיי גם את

ולמה לא לחזור לפרוק פה
כמו בימים ההם של שלוש ארבע חמש לפנות בוקר
עם מילים של הנפש, מהכי עומק, מהכי כאב

ולמה לא לחזור לפזר פה
את עצמי בפיסות פיסות--
לפעמים מרושל, לפעמים ארוז יפה

למה לא לחזור לכאן
למה לא לחזור לפה
ממילא יש כלכך הרבה מה
וכלכך מעט מקום

למה?
כי אתם רוצים ממני, לפחות חתיכות
רק מידע. רק מידע-- שאני בסדר, שאני מצליחה לנשום
אולי לנקות את המצפון שלכם
אולי מהתעניינות שיש בה עוד לב

אבל אני לא אתן את עצמי עכשיו, מבינים?
כי זה רק בשבילכם


ואין לי
ודיי לי

תראה איך אני
כשאני מגיעה לקצה
כשאני לא בסביבה ש
כשאני הרבה עם חוסר

ושכחתי כבר איך
תורי
איך מה
מה ואיך תפקידי

התבלבל לי.
התבלבל לי בדרך

עד שלא תהיה פה
אני לא אצליח לחוות שוב

הזיכרון שלי הוא משהו אחד לחוד
והרגש, מתעתע בי את כל ההסתכלות

אפשר לחזור לנשום פה?
בשקט בשקט?

צעדים מהוססים
אל בית בטוח
מי חזק ממי


(ממלמלים תפילות אחרונות...
תשאיר לנו פתוח.)

בקשה.

ניסוי.

 

(יש כאן מישהו?)

אשכרה נשבר לי הלב
אשכרה זה לעולם

מלחמת.
ההתשה.

כמה זמן פנוי אתה עושה לעצמך
אז כמה זמן לכתוב כמה זמן לכתוב את מי שאתה

יום ראשון
רק צהריים וכבר לא מרגיש לך שבוע חדש
עבר עבר הרבה מאז

יום ראשון
כל הדרכים פתוחות לפנייך
לא הדרכים ליעדים שונים, הרי היעד הוא אחד והוא קבוע
אבל כל הדרכים פתוחות לפנייך-
הדרך איך להגיע
איך איך איך
זה כל הסיפור שלנו פה בעולם

איך את חיה כאן. איך החיים שלך נראים. איך.


יום ראשון
בכל מקום קר חוץ מבבית
ואיפה הוא עכשיו
ואיפה הלב שלך כשנגמר ככה הקיץ

בית בית
יש אי שם בית

משה פרץ שר ברמקול
אין לי עוד אהבה לתת לך או אלייך.
משהו כזה

ואיך נעביר
איך- -
את השבוע הזה

ראשון
ואני לאט לאט בוחרת
את הצעדים שלי
את החיוכים שלי
את המילים שלי

זהירים כלכך, מפחדים כלכך, רועדים
--אם יפה לי מפחד, איפה אתה עכשיווו
עכשיו, כשבאמת צריך אותך


לשתות מקשית
לעשות רעשים
לחפש את עצמך
עוד לפני שמגיע הגשם

לרצות לברוח
עם כל מי שאני
לרצות לנסוע
רחוק רחוק
רחוק מכאן


יום ראשון. עד מתיייי

החורף כאן החורף כבר כאן אתה קולט? עם כל משב נוסף של רוח אני מרגישה את זה יותר. וביחד עם החורף מגיע הגעגוע הבלתי נגמר הזה אליך

געגוע בלתי נגמר אליך

ויש את האנשים שכשהם מוצאים להם איזו פינת חמד להיות בה הם שוכחים עולם ומלואו שנבנה וקרס גם לפעמים ונבנה שוב מחדש. והם שוכחים את כל מה שהיה לפני וכל מה שתוכנן שעוד יבוא בהמשך והם נשאבים לפינת חמד שהם מצאו להם פתאום ותקועים בה עד שהידים מסביב כולן מורמות אל על ויש גם רעשים של אנחות וחצי חיוך מתוסכל. והפינת חמד הזאת אוף עם הפינה הזאת. שהיא שואבת אנשים ששוכחים להיות מכלול ואולי בעצם זה גם וגם כי זאת לא רק היא אלא היכולת שלהם להיות מפוזרים כל כך עד כדי לשכוח לבבות שמחכים להם, מחכים להם נורא מעבר לפינה. תרתי משמע

החורף כבר עידכן שהוא כאן. הכי זה היה בשבת ההיא, שבת תשובה, שכולנו ישנו צהריים ואז פתאום היה רעש מחשיד נורא והתעוררנו ואמרנו אין מצב משהו מוזר קורה פה אין סיכוי שזה גשם זה לא יכול להיות עדיין קיץ עכשיו. ואז ההיא קמה מהמיטה ואמרה שהיא הולכת לראות אם זה גשם כי היא לא מאמינה לנו כשאנחנו אומרות שזה הוא. ומאז היא באמת לא האמינה כנראה ופשוט עזבה אותנו ביום שישי בהיר אחד. בלי קשר לגשם ובלי קשר לכמה שלא הספקנו עוד להעמיק את הנגיעה הזאת של הנשמות אחת בשנייה. כאילו אין לבבות שהתאהבו כבר ועכשיו נאלצים להישבר ככה בקול דממה דקה וכאילו אין עולם שמתערער מעצם זה שהיא עוזבת. והיא עוזבת וכאילו זה צובט לכולם בלב אבל אפושהו לי יותר. וזה לא סתם זה לא סתם. אצלי זה יותר

אחרי החגים הגיע
ואני לא רואה סיכוי לעבור את החיים האלה
או בכלל

בלי אמירות שלך לעצמך
אמירות, לא הצפת רגשות (גם, אבל לא רק)

אמירות של איך מנצחים את הפחד
ואיך שמחים עכשיו למרות שאפור נורא
אמירות של מה לומדים מפה עכשיו
ואיך רוקדים בגשם
ואיך בונים עוד קומה



תגיד ילד
תגיד לעצמך שאתה חזק
ותאמין בזה ילד
כמו שאמא מאמינה, כמו שאתה

והיה זועק אליו
רבי, הכר בי
ראה עולם- עולמך אשר בנית
ראה תלמידך
שתלמודו אתה גידלת
והיה מפציר בו
ומתחנן
ונפשו הייתה שם מאוד

ובכל זאת
לא הכיר הרב
בתלמידו, השב אליו
בעבור השנים והזמנים

ופנו בשנית
כל איש לעולמו
ונקרעו דרכיהם
והלך התלמיד
והיה עצוב וכואב
וכתב לו
בפתק קטן
'מה יעשה איש
ונשבר ליבו
ובסך הכל היה חפץ
במתיקותה ואמיתה
של תורה'

מחשבות על לחזור.

מרחקים מביאים לתהיות

רציתי ממך יותר

עוד

ועוד ועוד

 

עד שהלב קפא

וחיממת אותו בביישנות שלך

ובחכמה הזאת.

 

רציתי ממך. רציתי אותך

ועדיין.

 

נו למה כלום לא קורה.

 

הכל קפא כמו ליבי אז.

 

קפא.

להתראות.

הצניעות הזו שלך

והענווה

והשקט

והצדיקות

והחיוך.

 

מי יודע. אולי יקרה משהו.

כמויות של זעם. בא לי ללכת מפה. בע.

אשכרה היא פורקת לי את כל הצרות שלה בחיים

וכל הבעיות הבין אנושיות שלה.

ואני בערך מנסה להגיב, ואומרת את דעתי

ומשום מה היא לא אהבה את דעתי

אז היא צועקת עלי ואומרת לי תשתקי, את לא מבינה כלום, את לא יודעת כלום

(אז למה את מספרת לי)

 

מה נסגר איתך מה

ואז מתפלאת למה כולם שונאים להיות במה שהקמת

כי את אשכרה לא מבינה מה את עושה

מחרבת והורסת אנשים. לא פלא שכולם עפו מכאן תיק תק ולא רוצים להיות במקום הזה

גורמת לי לשנוא את המקום הזה. כמעט לנצח.

ודי.

יש שם משהו מיוחד
כלומר, כאן

֫