פורום הר הבית (עמוד 23)

מה יהיה הסוף?????

שבני אדם צריכים משהו מוחשי להיתפס בו, עבודת ה' רעיונית לגמרי לא מספיקה לאדם ולא משפיעה עליו מה שהיא אמורה להשפיע - כלומר להטמיע בו את העקרונות והרעיונות שבעבודת ה' הרעיונית שהיא העיקר.

בתקופת מתן תורה העבודה המקובלת (כלומר של שאר העמים לאלוהים שלהם) הייתה בעיקר הקרבת קרבנות, לכן ה' ציווה על עבודה זו - גם כדי לענות על הצורך האנושי הזה שלא ירגישו צורך להקריב לאלילים אחרים (עם הרבה הגבלות הלכתיות שנועדו לצמצם את התופעה כמו הגבלה למקום אחד מסוים ואיסור להקריב במקומות אחרים ורק במצב מאוד מסוים של טהרה שלא פשוט להגיע אליו - גם זה כדי להגביל את התופעה), וגם כדי לענות על הצורך שבפסקה הקודמת - 'שתי ציפורים במכה'.

היום אפשר לומר שתפילה היא המענה לצורך הזה (גם היא לא העיקר אלא צורה חיצונית, גם אם ברמה פחותה בהרבה מקרבנות, לביטוי עבודת ה' הרעיונית).

*כל הנ''ל מבוסס על דברי הרמב''ם במורה הנבוכים*

ב. שתי הפסקאות הראשונות הן שתי רבדים של התשובה, הפסקה השלישית היא תוספת אגב. ואסביר:

1. אני אכן מניח כך, זה טבע האדם. לא שעבודת ה' חייבת להיות מוחשית כי היא כזאת במהותה (להפך) אלא כי האדם צריך את הזיקה הזו ע''מ להפנים אותה.

הרעיון שמאחורי הקרבנות הוא הרעיון העמוק ביותר בעבודת ה' שיכול להיות מוטמע ע''י מעשה - עצם הקשר בין אלוהים לאדם. ההקרבה והריצוי והרצון לקרבה (ולכן התפילה היא הביטוי המעשי הקרוב ביותר לקרבן).

2. אכן, הרובד הזה בתשובה לא בא להסביר למה הקרבנות רלוונטיים להיום (אפילו להיפך) אלא להסביר מה עניינם וטעמם והסיבה לציוויים. יש עוד עשרות רבות אם לא מאות מצוות שלכאורה לא רלוונטיות היום שניתנו כנגד עבודה זרה שכבר לא קיימת היום (הרמב''ם במורה נבוכים מכליל בהם אפילו את מצוות בשר בחלב למשל).

זה לא לגמרי נכון שאין משמעות למחושי הנ''ל גם היום, נתתי שני הסברים והראשון עדיין רלוונטי, אבל זה אכן נכון במידה רבה.

3. לא קראתי את הספר. התשובה שאנחנו לא עוקרים את הציווי בשם האקטואליות היא שהתורה נצחית והיא לא משתנה. אנחנו לא יכולים לשנות את התורה. לכן אנחנו עדיין לא לובשים שעטנז, לא מגלחים את הפאות, לא עושים קעקועים או מבשלים ו/או אוכלים בשר בחלב ועוד המון איסורים שמטרתם הפשוטה לכאורה לא רלוונטית היום.

4. אז למה כן (מעבר לזה שפשוט חייבים)? או יותר מדויק - למה אנחנו צריכים להתכוון כשמקיימים את המצוות האלו? 
לענ''ד התשובה היא שבמקום לטעון שהמצוות הן ללא טעם וסיבה כדי לא לחשוב שהן לא רלוונטיות חלילה חייבים דווקא כן להבין את המקור האמיתי שלהם, גם אם הוא לא רלוונטי, ודווקא מתוך זה להגיע לכוונה האמיתית והעמוקה יותר של התורה. למשל: מצוות שהם כנגד ע''ז - במקום לקיים אותן כ'מצוות אנשים מלומדה' מי שיודע מה עניינם יכול להבין שמה שהוא עושה זה כדי להתחנך נגד ע''ז ומה שהיא מסמלת (הרי התורה לא סתם אסרה אותה - יש לזה סיבה מהותית והיא קיימת גם כשהע''ז עצמה כבר לא) ולכוון לזה.

כנ''ל לגבי הקרבנות - קודם כל יש את העניין של קרבה לאלוהים, אם מבינים שזה סממן חיצוני ומתייחסים אליו ככזה אפשר ליצוק בו הרבה יותר ביעילות את התוכן שהוא המטרה האמיתית לאותו הסממן.

נ"ב

אני מבחין בין עניין המקדש לעניין הקרבנות, הם עניינים דומים וקשורים אבל לא אותו עניין. במיוחד בהקשר של השאלה שלך.

ראשית זכור: לציווי הקרבנות היו שני טעמים - נתינת צורת פולחן מעשית כדי לענות לצורך האנושי לעבודה מוחשית, הגבלת העבודה הפולחנית וצמצום שלה לגבולות הרצויים (וכמובן מניעת פולחן זהה לע''ז, וזה ע''י שני הטעמים - נתינת מענה לצורך הזה ע''י הקרבה בהיתר לאלוהי ישראל, הגבלה הלכתית על צורת הפולחן הזו באופן שאינו מבוקר דהיינו בבית המקדש).

א. התורה אינה נגד פולחן מעשי, להפך - זה הטעם הראשון לעבודת הקרבנות. היא כן רואה בו כלי ומשני במעלה ולא העיקר, ולכן מגבילה ומצמצמת אותו ומעדיפה את עשיית הצדק והמשפט כמובא הרבה בנביאים, אבל לא מבטלת אותו כי יש בו ערך עצמי כנ''ל.

ב. לגבי אקטואליות הטעם של ההתנגדות לע''ז - אמנם הע''ז עצמה לא נפוצה היום כבעבר, כל שכן לא אותן העבודות שהיו בזמנם והמנהגים שלהם, אבל הסיבה שבגללה התורה התנגדה לעבודה זרה קיימת ועומדת (דומה למצווה לזכור את עמלק אפילו שהוא כבר לא קיים כדי לחנך לרעיון שמאחורי הציווי, למרות שזה לכאורה סותר את המטרה של 'מחה תמחה' שכן בלי הציווי היה נמחה שמו מעצמו והציווי רק משאיר אותו). אז נכון שכבר אין עבודה שעובדים אותה בלבישת שעטנז או בבישול בשר וחלב או בגדידה וכדו' אבל הסיבה כאמור קיימת ואליה צריך לכוון בקיום המצוות שניתנו בגינהּ. כך גם לגבי המקדש - בנוסף לעניין הקודם שהוא רלוונטי לחלוטין כשהיה אז.

לסיכום:

א. יש עניין עצמי בפולחן, אמנם ככלי פסיכולוגי ולא מהותי אבל עדיין חשוב.
ב. השורש להתנגדות לע''ז עדיין קיים למרות שהביטויים כנגדם ציוותה התורה לא קיימת, ולכן הפרקטיקה של האיסורים עצמם לא רלוונטית אבל המהות והשורש שלהם כן.

גם תפילין וציצית או אכילת מצות הן פולחן. החשיבות של עבודה מעשית היא בעיקר בהטמעת העבודה הרוחנית בדגש על רעיון מסוים שבא בה לידי ביטוי (ראה את הפסקה הראשונה בתגובה הראשונה בשרשור).

וממילא - העניין בפולחן הוא בעיקר הרעיון שמאחוריו (כמובן עם זיקה למעשה עצמו שאמור לבטא את אותו הרעיון, למשל לגבי קרבנות - הקרבה של דבר יקר לצורך הטמעה של הנכונות העקרונית להקרבה, הקרבת חיים כהבעת נכונות להקרבת החיים של האדם עצמו, נתינת 'מתנה' כהבעה של רצון לריצוי ולקרבה).

בתור ערבי

בצחוק

לא כתבתי ברצינות...

ידידנו ב. כהן יצא משם עם פצעים נוראים.

זה כנראה בתגובה להשתחוויות שהיו ב"ה