בכיתה ג אהבנו את יעל. אולי גם קצת לפני. וליבנו היה מתכווץ כשראינו איך 'שערה התנופף ברוח' או איך 'צחקה עם חברותיה'. מדיי בוקר הייתי נוסע על האופניים לביצפר ומתפלל לאלוהים שהיא תסע לידי. אח"כ התבגרנו והמשכנו לאהוב, ועקבנו בדריכות אחר ניצני שדיה, והרגשתי את עצמי קטן לידה, כשהיא גבהה בקצב פי2 מאיתנו הבנים. (אח"כ קולנו התעבה וצמח לנו שפמפם)
בתיכון אהבנו עוד בנות שהיו איתנו בסניף. ובחודש ארגון היינו רוויי הורמונים, וריח פריחת החרוב רק תרם לכל העסק. והבנות צחקו ללא הכרה ואנחנו צדנו כל חיוך, כל מבט, כל התנופפות חצאית או כתף מבצבצת מחולצתנועה...
היום כבר לא אוהבים. היום כולם כאלה שקולים, מדודים. 'יצאתי איתה, אבל זה לא זה', 'היא חכמה וזה, אבל לא בשבילי' . והאמת שלפני זה גם הגיע הפורנו והרס כל חלקה טובה. ובדמיוננו הפשטנו את כל הבנות, והצטערנו ובכינו וחיפשנו את האלוהים (ושכחנו את האהבה).
אח"כ דיברנו דיבורים בוגרים כאלה על מין וזה... ולא היה אכפת לנו מהומאים. אפילו שמחנו שיש כאלה בקירבנו.
ובעיקר נהיינו אגואיסטים.