פורום פורום הגשמה (עמוד 16)

ה', תודה על כל הנסיונות שאתה נותן לי.
הם גורמים לחיים שלי להיות עם משמעות וערך.
הם גורמים לי להעריך הרבה דברים שיש לי.
הם גורמים לי לראות את הטוב שקיים בכל דבר.

פשוט תודה.

זה מה שיש לי.
ב"ה אני עושה מהר דברים וגומרת מהר. ככה שנוצרות לי הרבה שעות פנויות וריקות שאין לי מה לעשות בהם.
להתחייב לעבודה קבועה עם משמרות לא אפשרי, בגלל שיכול להיות פתאום עומס מטלות בלימודים.

בקיצור, כל חיי אני משועממת.

אני יודעת שיהיו כאלה שירצו להתחלף איתי, אבל- "הניסיון הזה הוא לא פשוט כזה"

דמעות.
לקום עם דמעות.
חרטה. צער. כאב.

איך זה יכול להיות שרק לי אסור לטעות?
כשמישהו אחר טועה, מתחרט ומתנצל, סולחים וממשיכים הלאה.
אבל כשאני טועה, לעיתים רחוקות, אסור לסלוח לי.
כאילו שאני לא בן אדם שטועה.

ובכלל, איפה כל המילים היפות עומדות במציאות?
לאן הם נעלמו? כל ההבטחות היפות?
מעניין.

ה' סולח לכולם כל שנה.
וכבר אמרו חז"ל(נראה לי)- 'במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים עומדים'. כשבנאדם עושה תשובה אמיתית וכנה על טעות שעשה, הוא נחשב צדיק. מתכפרים לו הטעויות וה' נותן לו צ'אנס חדש.

רק לי לא.

מגיע לי שהיה לי מאד כואב בבדיקת דם.
מגיע לי שאחריה היה לי סחרחורות.
מגיע לי שראיתי שחור בעיניים.
מגיע לי שרעדתי בכל הגוף.
מגיע לי שהרגשתי קור וחום בשינויים קיצוניים.
מגיע לי שהיה לי כואב. מאד.

מגיע לי שכל פעם כשאני חושבת עליך אני בוכה.
מגיע לי ששפכתי כמויות של דמעות שיכולות למלא את הים.
מגיע לי שכואב לי בלב. עמוק.
מגיע לי שלא אכלתי כל היום.
מגיע לי הכל. פשוט הכל.

ומגיע לי גם צ'אנס. הזדמנות מחדש.
כמו שה' נותן לנו כל שנה הזדמנות מחודשת.
ברור לי שמה שהיה לא יקרה שוב.

מה שנקרא- 'יסורים מכפרים'. הלוואי שיכפרו.
למרות שאני חושבת שעשיתי תשובה. התחרטתי מאד, קיבלתי קבלה לעתיד ישר אחרי כמה שעות מאז שזה קרה.
ועדיין, מגיע לי הכל.
שיכאב לי מאד.
כי אני מטומטמת ברמה קשה. שלא חושבת לפעמים לפני דברים שעושה. שפוגעת באנשים הכי הכי קרובים אלי.
הכל מגיע לי.
מגיע לי למות.


אני לא רוצה למות.
אני רוצה לחיות. חיים שמחים ומאושרים.
רוצה להתחתן ביום מן הימים.
רוצה לחיות איתך לנצח.

אז בקרוב אנחנו נתחיל.

כן, זה קיים! ישיבת ערשנו רעננה היא ישיבה גבוהה שהוקמה על ידי הרב מרדכי אליהו זצ"ל והייתה בהכוונתו עד פטירתו. בישיבה לומדים את כל חלקי התורה מתוך חיבור לעם ישראל. העבודת ה' בישיבה היא עבודה חסידית למשתוקקים להגיע לעבוד את ה' לשם שמיים באמת! העבודה נעשית מתוך אהבת חברים, לא כמושג אלא כעבודה.. בישיבה עובדים על אהבת חברים! בישיבה יש קשר ישיר לראש ישיבה המדריך כל תלמיד ותלמיד למחוץ חפצו ומעביר מגוון שיעורים בעבודת ה' במהלך השבוה ברב קוק, חב"ד, ברסלב, ועוד..

סרט תדמית:

לשבושי"ם: 0525253767 אוריאל

שאתה אוהב אותי
אדיוט

ואם היא תמות

שיקי

אהבה
קדושה
אמת
שמחה
(הערכה)


עטרת
אהבה ('זה היה מדויק מדי')
יציבות
הבנה
קסם אישי

אתה מתסכל
ויש לך כישרון להוציא אותי מטומטמת
אבל וואו
אתה

דיייייייייי
בע.


אעהעה בע.

תגידי -קול יורד ללחישה- את מקיאה?
אני? מזתומרת? כאילו אם אני חולה?
אבא אמר שהוא שמע אותך אתמול אחרי הארוחה..
מה? לא, לאללא
אמא, באמת שלא. באמת
בדיוק דר חנה קטן כתבה מה הנזקים של זה --
אמא. את לא צריכה לשכנע אותי כי אני לא עושה אתזה. אני לא בקטע באמתשלא
לא כל הבעיות איתי באות ביחד. הכל טוב. אמא אל תדאגי טוב?



אני..
אינלי כוח

אני אוהבת אותך

פסיכולוג?
פסיכיאטר?
עובדת סוציאלית?


כואב, פיזית.

אל תצפי. זה ארוך. ומעיק

 

 

הכל טוב. כן.

זה בסדר.

אני בסדר גמור.

הנה, אני מחייכת. תראה, חיוך גדול, מלא שיניים. רק תירגע, הכל סבבה.

עוד שניה אני רוקדת פה..

זה לא שאני אטומה.

אני פשוט לא רואה אותך. הדמעות מסתירות.

אבל אני בסדר, כן? שיהיה ברור.

בבקשה תעצום עיניים. תתעלם. לשם שינוי זה מה שאני מבקשת. אל תראה את הכאב, אל תראה את הפצעים נפתחים. אל תראה איך אני נזרקת מהמעגלים של עצמי, של הנורמליות.

ואם כבר אתה בוחר לראות, תחיה עם זה, תנשום.

מי כמוני יודעת שאתה יודע להסתדר עם כאב של אחרים.

ורק תלך כבר. הכל בסדר

שמת לב פעם איזו מילה מטומטמת וקרה היא "בסדר"?

מה הרי המשמעות של 'אני בסדר'? אני נורמלית. אני כמו כולם. בשורה זקופה. אני בסדר שקבעתם.

אז מה – אתה דפוק?

איך אתה נותן לי לרצות אותך ב'אני בסדר?'

אתה יודע טוב מאוד, אולי יותר מדי טוב, שאני הכי לא בסדר. אף פעם. לא נותנת לשום הגדרות או מסגרות או כלובים מהונדסים לרסן אותי. אף פעם

אני לעולם לא אהיה בסדר.

אם זה יקרה מתישהו, תדע שאני כבר לא קיימת, שאני לא אני.

תמיד מתפרעת, תמיד משתוללת. תמיד חיה.

גם אם לא רואים, אני בועטת מתחת למים.

אבל איכשהו אתה תמיד רואה, נכון? יש לך חיישן נסתר רק כדי לגלות מתי אני צורחת בתוכי.

אחרת, איך תסביר את העובדה שאתה תמיד יודע מתי לבוא ולשאול ולנשוך שפתיים בדאגה? הרי חייכתי. והצטלמתי. וצחקתי. אפילו בקול רם. הכל היה מושלם, למראית עין. אז למה אתה כל כך דואג? למה המבט האכפתי הזה?

לעזאזל. אתה קורא ככה את כולם, או רק אותי?

אני כל כך שקופה? אלוהים, אני כל כך שקופה?

איך זה שתמיד כשאני עומדת ליפול לחור השחור שכריתי לי בכל כך הרבה עמל והתמדה, אתה מגיע?

כשסוף סוף אני מרשה לעצמי לשקוע ביאוש שיכרסם אותי מבפנים בסבל מענג, אתה מחליט לצוץ? מי הרשה לך בכלל להציל אותי כל פעם מחדש?

ואם אני רוצה? אם אני רוצה פשוט לחדול. להפסיק להיות.

מותר לי, לא? זאת מדינה חופשית.

תפסיק להיות האביר הזה. אני לא צריכה אותך, סופרמן.

אני יכולה לפתור לעצמי את הבעיות. אני יודעת שאתה לא אוהב את איך שאני עושה אתזה, אבל זה מה יש, יקירי.

נוח לי יותר חושך. תמיד הסתדרתי איתו. תמיד אהבתי את הלילה.

בלילה קל הרבה יותר לכתוב, למרוח את הכאב על הדף.

אבל אתה, אתה טיפוס של אור.

של שמש ופרחים וציפורים ותקווה וכל הקלישאות המפגרות האלה.

מספיק.

העולם הוא לא בדיוק ארץ הפלאות. הוא שחור ודביק מכאב ומוות ושקרים וטעויות של אנשים. תפנים.

תן לי, תן לי לשתות את מה שרקחתי. את העירבוביה המבעבעת של מלא רוע ובלבול ושקר. אני בישלתי את השיקוי הזה. לרעל יש טעם נחמד דווקא. תן להנות.

אלוהים, תתרחק ממני כבר. אתה מביא איתך יותר מדי אושר. יותר מדי טוב ותקווה ופעמונים. כל זה רחוק ממני. שנות דור. שנות אור.

וזה פשטני מדי בשבילי. שונאת פשטנות.

עדיף לי להתבחבש בים של ספקות.

באמת? אתה מסכים? אתה תלך? באמת?? לתמיד??

אה.. אה, יופי. הגיע הזמן. הגיע הזמן לטבוע לי בשקט חזרה בביצה הנוחה שלי.

רגע, אתה רציני? לא, שניה. דקה. אל תלך.

לא אמרתי את זה, לא התכוונתי. תלך, תלך. רק כאילו, אתה יודע. תגיד שלום, כמו בנאדם. ככה פוררת אותי במשך שנים ואתה פשוט הולך? תגיד שלום, תיפרד יפה. שלום.

אמ. רגע. אתה רוצה אולי לשתות משהו לפני? לנוח? דקה. אל תלך. זאת אומרת, תלך. אבל בעיתו ובזמנו. צריך הכנה מוקדמת. זה לא שלא שיגעת לי את השכל כל כך הרבה זמן.

בטח יהיה לך הרבה יותר טוב בלעדיי. אמללתי אותך הרבה זמן. בטח היה לך קשה להיות עם אפילה שכמוני, פרח-שמש שכמוך. בטח אפילו לא תתגעגע אלי קצת.

טוב. אמ. עכשיו? בטוח?

ברור שאני רוצה שתלך, אמרתי לך כבר. שנים ארוכות אני מחכה לזה. פשוט התרגלתי אליך וקשה לי השינוי. זה לא שאני רוצה שתשאר. אני פשוט לא רוצה שתלך.

....

אל תלך. אלתלךאלתלךאלתלך

אני מתחננת. אל תלך. בבקשה.

אני לא רוצה לטבוע שוב. לא רוצה ליפול בלי אף אחד. לא רוצה למות בעודי חיה.

תציל אותי. כבר התחלת. אז מה אתה הולך?

אני בוכה? נכון. אזמה. אני בוכה בשטף לא נגמר. אני מתייפחת פה, וזה בחיים לא קרה לי. אני עם הקרירות שלי והתוקפנות והזלזול, סוף סוף בוכה. רק אל תלך. נמאס לי משחור, אני רוצה עוד צבעים.

אל תלך, אלוהים. תישאר איתי.

מבטיחה לנסות ללמוד. אני אראה את האור. רק אל תלך לי. אתה כל מה שיש לי, אין לי כלום חוץ ממך. רק אני והיאוש.

אני מפחדת, אני מפחדת כשאתה לא איתי. מפחדת ליפול ולא לקום שוב אף פעם.

אני.. אני אוהבת אותך. בטירוף.

את האור שלך, את העליזות הנוראית שלך, השיגעון הזה תמיד לראות את הטוב. אוהבת את השמחה התמימה והטהורה הזאת, שהיא כל כך לא אני.

אוהבתאוהבתאוהבת.

בחיים לא אהבתי ככה, גם לא את עצמי. במיוחד לא את עצמי.

תעזור לי. תישאר, טוב?

אל תלך.

בבקשה.

 

 

 

 

התגעגעתי לפצלוחה הפיצית הזאת

שבהן כתוב שאוהבים אותי

את מרשה לי לקרוא כאן?

הגעתי בטעות. בינתיים לא קראתי כלום

 

אם את לא רוצה אני ככ אבין. באמת