פורום פורום אזור דרום (עמוד 20)

נאבק בכל כוחי לבוא אליך

ועכשיו אני כבר כאן מתחנן נאמן 

הוא מאש 

ואני בשר ודם

(לא פייר נכון?

אני צריכה את העזרה שלך |לוחש|)

כבר שכחתי כמה טוב השירים עושים לי

פול ווליום

עם שיר של אודי דוידי 

וכבר נהיה לי טוב

עכשיו שתיקה

זמן לומר תודה

אני לעצמי אין בי כלום מעפר אני בא ואליו אשוב

היי תפנימי

זה הרעיון

אבל לא נכנס

היי...

את תראי בסוף

השלב האחרון כנראה בדרך

כשהאדם מאבד את הטעם, מתייאש מהכוחות של עצמו 
עליו לפנות לשמיים, יש שם מי שמקשיב רק לו. 
ואז, עוד בלי לדעת כלום, אדם מקבל מענה, 
רצונות חדשים, מילוי וקידום, תקוות לעתיד טוב ושונה. 
אחר כך הוא שוב נופל, שוב מתחיל לצעוק ולשנוא 
מרגיש ריקנות מחומר, מרוח. בקושי סוחב את עצמו. 

כל השערים ננעלו חוץ משער הדמעות 
דרכו הדרך לחופשי 
במסתרים תבכה נפשי 

והוא נופל כבר בלי חומר דלק, הכל ריקני וזר, 
גם בעבודה, גם בתוך הבית 
מרגיש מבפנים שום דבר. 
לפעמים מעדיף את החומר, 
לפעמים את הרוח, אך גרוע מכל כלום. 
רק רוצה לנוח, רק רוצה להתרסק וליפול. 
ועוברים חודשים של טוב ורע, 
הבלבול רק גובר וחונק, 
עד שאין כבר מוצא מתוך הביצה, 
הוא קם ובוכה וצועק. 

כל השערים ננעלו... 

וזה לא בכי מעִרפּול ידיים, 
פשוט האדם כבר מבין שלבד אי אפשר. 
צריך מינימום שניים, כך מתגלה אלוקים. 
ואז הוא בונה לו כתר, כי זאת מטרה עליונה 
הוא מתחיל להבין שהכל תלוי רק בו ובחברה הנכונה. 
מצד אחד זוכה לכתר, מצד שני לשפלות של עצמו. 
אין כלום בעולם הזה, רק הבורא, אדם מאמין בכל דבר כשרע לו. 

כל השערים ננעלו חוץ משער הדמעות 
דרכו הדרך לחופשי 
במסתרים תבכה נפשי

ריבונו של עולם

אם

נדבר גלויות

לפעמים

אין לי כוח

בעולמך

להיות

אנה מפנך אסתתר

מה אטען מה אצטדק
מה אדבר

חנון ורחום הן לפניך גלוי

כאן יהודי שעל חוט השערה הוא תלוי

נלחם

בעצבות

בייאוש

המכרסם

כתולעת

השמחה נסתלקה ממני,

וגם הדעת

קולות מהעבר לוחשים לי

לעצור

אבל אני מוסיף בחושך לחתור

ושואל

ומבקש

 אייכה

אותו זקן וכסיל, שולח בי חיצים

אני הולך וכושל,

הוא הולך ומעצים

נשמה קדושה  אל נא תבכי

שבורת כנף
הן תעידי עליי כמה

הייתי

נכסף

כשסודות מהעבר פקדו עליי לעצור

אבל אני מוסיף בחושך לחתור
ושואל ומבקש
אייכה

בסופו של יום הן אפלט אל החוף
האדמה

הרחומה

אותי אליה תאסוף

ואז אצעק

ואצטדק

ואספר

איך בחושך הזה

הייתי

חותר

ושואל

ומבקש

וכוסף

אייכה

פשוט לא

.

למה נכנסתי לזה...? |שבור|

אני...

אני...

אוך הנה זה מתחיל לתת רמזים וכבר אני חוזרת למצב הנוראי הזה של ------

לא

אני לא אכתוב את המילה

זה לא טוב

למה אני מרגישה את זה שוב?

ולמה ככ רע לי?

וזה ככ לא הוגן מצידי

כי זה הדבר האחרון שאני צריכה להרגיש

מה זה אומר עלי עלי לעזאזל?

מהחלומות שלי

אני ממש מפחדת

הכל מלא דם והיסטריה וצרחות ומחבלים ומוות של קרובי משפחה והרה הרבה צער ובכי 

על דברים שקורים לי בהווה אבל בחלום הופכים את זה למשהו נוראי וטרגי

אוך

אני רוצה לחזור לילדות

לפעם

גיל גן 

אפילו כיתה א' זה בסדר

הקושי הוא חתיכת בעיה

אבל זאת לא הסיבה

קושי הוא דבר טוב

הוא מחשל

הוא מעלה את הרמה של הבנא

הוא מגלה לנו שאנחנו חזקים

הוא אפילו מראה לנו עד כמה

קושי הוא טוב

אז מה הסיבה?

פעם הייתי תמימה

או אם נדייק

טהורה

הייתי נקייה כמו תינוק ביומו הראשון

הייתי חוזרת מהגן

יוצאת לחצר האחורית בפנימייה

איפה שאין ילדים

ואיפה שחברים או משפחה לא ימצאו אותי

הייתי מסתתרת ב"בית" שלי 

פינה עם דשא גבוה וארבעה עצים שקצת מסתירים אותי,גזע עץ נמוך ששימש לי ככיסא והסוס הדמיוני שלי

ואז הייתי שרה תודה לקבה על כל הדברים שיש לי 

המצאתי מילים המצאתי מנגינה

ולפעמים אפילו היה חרוזים

עד כמה שילדה בת ארבע וחצי יכולה לחרוז

אני אהבתי אותו

את הקבה

הייתי שמחה

הייתה לי ילדות יפה

היו לי המון חברים שאני זוכרת עד היום

היו לי המון "אחים" שאהבו אותי

היה לי ככ טוב

גדלתי בתוך פנימייה ארבע שנים מהילדות שלי

הארבע שנים כמעט הכי משמעותיות בפרק הזה של החיים

והיה לי טוב

היה לי את המשפחה שלי

האמיתית וגם זאת שלא ממש

היה כל כך הרבה דברים

אבל זה יהיה חתיכת אאוטינג לכתוב אותם

אני ככ רוצה לחזור לזה

ולא לגדול

להישאר שם

וכנראה לרצות להיות גדולה כמו אבא ואמא

עכשיו אני ככ...

ככ מלוכלכת

טמאה

אני ככ רוצה להתנקות

אני רוצה להיות כמוה

אבל אני...

אוך

יותר מיידי

עברתי את הגבול שהצבתי

אמא, אל תשאלי מה קורה בחוץ 
לפעמים זה נראה לי כמו בית משוגעים 
את יודעת אני רחוק מלהיות מלאך 
אני מסתיר בכנפיים גם כמה חטאים 
הלכתי על העננים וטיפסתי על סולם של כוכבים 
עמדתי לבד על ראש ההר 
וצעקתי כמו נביא תמהוני ומוזר 
נרטבתי בטיפות של החיים 

אבא, עם הזמן זה מסתדר 
בגלל שלא היה בית גם לא הייתה גדר 
אז למדתי את השפה של הבודדים 
ופתאום שמעתי כל כך הרבה 
הערתי את החלומות 
וחלמתי אותם עם עיניים פקוחות 
נלחמתי לבד בסערה 
עם שרביט של שירים ומחברת קרועה 
נרטבתי בטיפות של החיים 
אם בסוף או אם ראשון אם זה מצליח לי 
או אם זה כישלון 
נרטבתי בטיפות של החיים

ובחוץ עכשיו שקט הכל בראשי המחשבות רצות 
יש גם רגעים כאלה מעלים בי זיכרונות
איש אינו עוצר את השעון 
אני מתבגר בסוף כל יום 
מן חיפוש מתמיד קבוע מנסה למצוא את הטוב 
היו ימים זרחתי כמו האור 
היו ימים כבתי בשקיעה 
היו ימים כמעט אבדתי היו ימים של אהבה
כל אותם הרים של פחד ואגם גדול של חלומות 
החברים שנשארו לי חברים של זיכרונות
בלילות בהם נמחק חלום 
בלילות שנכתבו שורות 
הד הצחוק המתגלגל לו ואת מלח הדמעות-

אבל יש בו כמה משפטים די טובים

אומרים שלא רחוק מחדרה, 
בין הים לבין החולות, 
יש מקום שבו זורחת השמש, 
בלילות. 

רק אצלנו לא תמיד היא זורחת, 
רק אצלנו משום מה אור חסום, 
יש אנשים שהתרגלו לחיות ככה, 
איזה אבסורד. 

מה לעשות, אני כבר לא יודע, 
אולי יש איזה סוד, 
שיודעים רק מעטים. 
אה... כמו אדיוט, 
אני רץ תמיד אחריה, 
ואומר לה: "בואי, ותהיי איתי". 

אומרים שעיתונים משקרים כי, 
האמת נמצאת בינך לבינך, 
ולאן שלא תיסע אתה לוקח רק, 
את עצמך. 

אצל שנינו פתאום מתפתחת, 
אהבה עם כאב והיסוס, 
יש אנשים שהתרגלו לחיות ככה, 
איזה אבסורד. 

ואומרים, מה לא אומרים על חיינו, 
שהם קצרים וחסרי כל ביסוס, 
שאנחנו רק קרבים אל מותנו, 
איזה אבסורד. 

ומוזר איך בין שמש זורחת, 
לשמש שוקעת בים, 
לא מצאו תרופה לנשמה הפצועה, 
של בני האדם.