הדף הלבן היה ריק ובוהק וליבי לוקחת נשימה ארוכה, תוהה מה תעשה נסיה עם הדף.
נסיה לוקח עט כחול ומציירת ביציבות ריבוע פשוט, בתוכו היא מציירת עיגול. ליד היא מציירת ריבוע ועיגול שהחלק מהשתוף שלהם גדול, מתחת עוד ריבוע ליד עיגול שהחלק המשותף בינהם קטן וליד ריבוע ועיגול לא משיקים. 
ליבי מסתכלת ארוכות על הדף ונסיה לוחשת:
"הריבוע זו היא, העיגול זו את. לו היית יכולה לבחור את הקשר בינכם, מה היית בוחרת?"
הדף רועד מתחת לידיה של ליבי והיא מחווה באיטיות על הריבוע השלישי.
נסיה מחייכת חיוך קטן והקול שלה רך ועדין מאד כשהיא שואלת
"למה לא העיגול בתוך הריבוע, ליבי?"
"כי כי.. זה נראה שמישהו משתלט עליו, והוא מכניס אותו לתןך עצמו. ואין לו.. מקום, לעיגול"
נסיה מסתכלת עליה במבט ארוך ומהנהנת "זה אומר שאת בריאה ליבי, ברוך ה'. הקשר הזה" היא מצביעה על הריבוע בתוך העיגול "זה קשר אלים"
"קשר אלים" ליבי לואטת, עיניה מתכווצות.
"מה זה אלימות ליבי? אם לדוגמה אני חולקת בית עם מישהו והמישהו הזה לא מוכן שאתערב בעיצוב הבית או בתיחזוקו זה נקרא אלים, נכון? אלים זה אומר שאין לי ביטוי. אין אותי. ואין מקום למה שאני מרגישה או חושבת"
ליבי מרגישה שהכתפיים שלה כואבות ממאמץ להחזיק את עצמה והיא שואלת בחשש "נסיה, למה זה קשור אלי הדברים האלה?"
"יש לי הרגשה שהקשר שלכם היה קצת כזה, ליבי. כמה 'ליבי' היה בינכם. כמה מקום היה לדעות שלך, לאהבות שלך, למי שהיית?"
"המון." ליבי דומעת. "אהבתי אותה מאד והיא אותי"
"אנחנו לא מדברות על אהבה עכשיו" נסיה לוחשת "אני רוצה לשאול אותך כמה 'ליבי' היה שם, בקשר ההוא?"
"אני לא יודעת אם היתה בכלל 'ליבי" נסיה נועלת טבע נאות חום, והיא נעלי ספורט בורדו, ולמרות שליבי רוצה מאד לדעת מה המבט שעומד בעיניה של נסיה היא לא מעזה להרים מבט "לא כ"כ הייתי. את מבינה? הייתי כ"כ כאובה, כ"כ מפורקת. וניסיתי שהכל יהיה כרגיל. וחיפשתי נורא קשר כזה.. אז זה מה שהיה.. ולא ידעתי מי אני בכלל"
"אני מבינה" העיניים של נסיה באמת מבינות "ומה קרה בהמשך?"
"אני.. אני סיפרתי לך. הרגשתי שגיליתי עולם. והיא כ"כ קיבלה והבינה, ו,נסיה" ליבי מרימה עיניים בוערות "היא באמת עזרה לי, המון"
"בטוח. אני לא חושבת שהיא בנאדם רע. ואנחנו לא מאשימות כאן אף אחד. לא אותך ולא אותה. רק מנסות להבין מה היה הקשר הזה, ולמה הוא הוביל. ומה נשאר לך ממנו"
"בסוף" ליבי לוחשת "בסוף לא נשאר ממנו כלום. רק חתיכות כאב. אבל בהתחלה היה נהדר. היא לימדה אותי מלא דברים. התחלתי לדבר בשפה שלה, ודיברתי איתה כשהיא רצתה. ואהבתי אותה והיא אותי. והתכתבנו מלא והיה לי טוב סוף סוף. ואז, כשהגעתי לתשרי, פתאום היא התחילה לפגוע ולהוריד אותי. והייתי כל כולי בנויה עליה, את מבינה? אז כשהיא הורידה אותי נפלתי לאדמה הקשה"
ליבי בוכה, נסיה מביאה לה טישו ושותקת.
בסוף היא אומרת "נפגעת"
"נפגעתי" מסכימה ליבי "לא ידעתי למה היא מתנהגת אלי ככה. לא ידעתי למה היא אומרת לי את זה. הרגשתי כ"כ לא שווה פתאום. הרגשתי פגומה. וההרגשה הזאת התחברה לי לפעמים אחרות שהרגשתי פגומה והכל ביחד תקף אותי ביחד כמו ענן שחור שנחת עלי. ו,הייתי לבד כ"כ"
"ליבי" נסיה אומרת "גם בחלק הראשון וה'טוב' של הקשר נפגעת רק שאז את לא הרגשת את זה"
"למה את מתכוונת?"
"אף פעם, באינטרקציה בין שתיכם. לא היתה 'ליבי' בתמונה. לא היה אותך, את מה שאת חושבת ומרגישה. את הבאת רק את החלקים 'החולים' שלך לחברות הזאת, את כל השאר מחקת. את מבינה? נהיית כל כולך בנאדם אחר. ברצונך ובעידודה. לא החלפתם סתם דעות או הרגשת שיש מקום למה שאת מרגישה גם אם זה לא באשמת האונס שעברת. ואם היו דעות שלא היו תואמות? אז מיהרת להחליף דעה. היקר שהכל ישרת את החברות הזאת. וככה היא יכלה ככה להכאיב לך בתשרי. לא היה לך ביטוי משל עצמך, אז כשהיא פגעה היא פגעה בך בכל כולך. זו אלימות, לא במובן הרגיל של המילה אבל במובן לא פחות כואב"
ליבי נושמת. מכניסה נשימה עמוקה עמוקה לתוך תוכה, מחזיקה את האוויר בפנים ונושפת. מנסה להרגע. היא מסתכלת על נקודה אקראית בקיר "היא השפילה אותי. היא ירדה עלי חזיתית על מי שאני, על האופי שלי, על שאני לא מבינה דברים מהר, על שאני נדבקת. על שאני שונאת להשמע לחוקים. ונפלתי מזה. לא היתה שום ליבי שתגיד 'את בסדר, את טובה, אל תייחסי' כי ליבי נשארה רחוק רחוק מהחברות הזאת"
"ואח"כ?" נסיה שואלת בשקט
"אח"כ הגעתי ללימודים. ופחדתי נורא. אבל את יודעת? הרגשתי שה' איתי. באיטיות, כמו גולם שנהפך לפרפר טוויתי את 'ליבי' בחזרה. הייתי מדברת עם ה'. בוכה לו. ותמיד תמיד הרגשתי שהוא מקשיב, שהוא נותן לי יד ומלמד אותי ללכת בזהירות. רעדתי מכל בת שניסתה ליצור איתי קשר, אבל בסוף הצלחתי. האנשים היו כ"כ טובים. והבנות של הדירה באמת היו כמו משפחה שלי. אבל באמת זה בזכות שנבראתי מחדש. הוצאתי את 'ליבי' שלי ממסגר. למדתי מה אני. מי אני. מה אני שווה לא תלות בכלום ואז יכלתי לפתוח דלת לאנשים אחרים, בלי לדאוג שליבי שלי תאבד מחדש. שאנשים יאבדו אותה ואני אהיה עיגול בתוך ריבוע"
נסיה מחייכת והחיוך שלה מאיר וטוב כ"כ "ואיזה 'ליבי' יצרת" היא אומרת בהתפעלות "כ"כ רגישה. כ"כ עמוקה. כ"כ מאמינה בעצמה ובטוב שלה, את מדהימה"
ליבי נסערת "ואת יודעת, אחרי זה היא אמרה לי שזה בגלל שברחתי, שזה בגלל שהתנהגתי בכל מיני צורות, וההאשמות התגלגלו אלי כמו כדורי ברזל לבאולינג"
"נפלת?"
"לא נפלתי, כי הייתי כבר בנויה. אבל זה שרף אותי. את כל כולי הבאתי בשבילה. סמכתי עליה, האמנתי בה, ועכשיו כל מה שקרה זה באשמתי?"
"זה באשמתך?" נסיה שואלת
"לא באשמתי אבל גם לא באשמתה. הקשר הזה היה קשר לא נכון. אלים. משהו בי ומשהו בה גרמו לי לא להיות יותר. היא ניצלה את זה שהייתי כולי שלה, אז כשהיא אהבה היא אהבה עד הסוף וכשהיא הכאיבה היא הכאיבה עד הסוף. וגם אני לא הייתי בסדר. הייתי צריכה לזהות שאין פה את ליבי, הייתי צריכה לראות שהקשר הזה לא מביא אותי לקשר. אלא רק את הכאבים והמועקות שלי"
"את גיבורה" נסיה מודיעה וליבי קצת מרגישה ככה. "אז איזו ליבי את?"
"אני ליבי. נשמה אלוקית קודם כל. קדושה וטהורה מעצם מציאותה. אני בת שלו. ובת של ההורים שלי. אני הבכורה שלהם, פרי אהבתם וטיפוחם. אני ליבי שגדלה בבית חם ומלא ילדים ברוך ה'. אני ליבי של אחים ואחיות שלי. אני ליבי שעברה דברים בחיים. אני ליבי שהתמודדה. אני ליבי שמאמינה. אני ליבי החסידית. ושם בקשר ההוא, לא הייתי דבר מכל אלה. אבל עכשיו אני כזאת, ואני יודעת שבמסלול האלוקי אין טעויות. והכל מכוון ומושגח בדיוק. מה שאנחנו רואים זה רק קצה הקרחון, והסיפורים שאנחנו מספרים לעצמינו הם כמו סיפורי אלף ולילה אצל ה' שם באמת.
נסיה מסתכלת עליה במבט מעריך "והקשר? מה איתו?"
הקול של ליבי חזק ובטוח: "היום הקשרים שלי הם קשרים של ריבו ועיגול עם חלק קטן משותף. או בינוני. היום אני יודעת להמנע מקשרים שלא משאירים לי את עצמי. והיום אני גם מסכימה לעצמי לסלוח על הקשר ההוא. ולהאמין."
על הקשר שלה איתי
