פורום גרעין ידידיה המלך!! (עמוד 8)

"אני אומר לך עכשיו משהו שבאמת יעזור לך בחיים ואתה צריך לזכור אותו. כשתגדל ותגיע לגיל שלי יש פעמים שיהיה לך פדיחה אבל מה זה פדיחה-"
"ברור , גם אבא עדיין עושה פדיחות"
"לא לא פדיחות לילדים שלך, אני מדבר איתך על משהו שונה, פדיחות כאלה שאחר כך אתה אוכל את הלב ואומר לעצמך יואו מה עשיתי! אז כשזה קורה צריך לדעת להמשיך הלאה, לא להתעכב על זה. פשוט."
זה נשמע קצת דפוק כי למה שאני יתעכב ככה בגלל פדיחות אבל זה כל כך נכון. ידעתי בדיוק על מה הוא דיבר והמילה פדיחה לא מדוייקת כאן. אז תודה על זה, ****.

תשעה קבין, ללא ספק.

(השבת הייתה ככ קדושה ופלופ ככה שכחתי במוצש. ולמה לא אם כבר אז כבר. )

לא הבנתי, רק אם אני בוכה את מקשיבה לי? חשבתי שאמרת שאת מגבה אותי במה שאני ירצה וההחלטות הם שלי. ואיך תוך שתי דקות את משנה את הפנים שלך והופכת למפלצת?

איך הגעתי למצב הזה. מה זה זה הדפקה הזאת. בואו נספור אחת, שתיים שלוש ועוד אחות אז זה לא נחשב. אשכרה. ולמה זה כזה מבאס אותי.

יש אנשים שחיים את החיים שבחלום שלי. שהספקתי לשכוח ממנו. שאולי כבר מאוחר מידי להגשים.

אני צריכה אומץ.

אני מחזיקה אותה שעות. מסתכלת עליה שעות. ממששת את האצבעות הקטנות שוב חשוב. לא נתפס לי כמה פלא יש בדבר כזה קטן. כל פעם שהיא זזה זה כזה: הי אשכרה זה חי. הי יש פה בנאדם קטן וחדש. הי זה נשמה.

זה רישמי. אין לי את זה.

מה זה אומר עלי.

שנתיים.
אני מתגעגעת לתקופה ההיא.
אני שונאת את התקופה ההיא.

ביום שישי קמתי מתפילה של ילדים מהתלמוד תורה כאן ליד. אללה עיסטור.
ואניי כל הזמן רואה כאן חסידים עוברים ואני רוצה גם אבל אין לי מספיק כח להתחיל. לא נראה לי ריאלי שזה יקרה בכלל מתישהו.
ביום חמישי ממש עצבן אותי מה שהיא אמרה כי אני לא קרובה אפילו למקום הזה ורציתי לקרוע את הדף ולזרוק אותו לפח אבל שלטתי בעצמי.
אני מיואשת.

אבל אפילו לא קרוב לי ללהיות טוב

אני נרדמת וקמה ונזכרת רק אחכ לשאול איפה אני בעולם
ואז שוב שותה מהיין ונרדמת וקמה רק כעבור שבעים שנה ושואלת איפה אני.
מתי אני אמצא.
-תזכורת-

חחחח אני עושה רשימה של דברים שאני רוצה שנה הבאה וכתוב ברשימה חופשיה חחח
תרתי דסתרי

הצילו נמאס לי ממנה. כאילו אני לא מספיק שונאת את עצמי גם בלעדיה.

בשבת היה נורא. כל הזמן התנגן לי במח 'יא סתומה ולפעמים זה התחלף ל 'מי ירצה אותך' . סתם ככה בלי סיבה בכלל.
בערב פתאום הסתכלתי בציור ההוא בעיניים וראיתי אותה. באופן מלחיץ. רק קצת לשנות את השיער וזאת היא. המבט הזה והסנטר המחודד והחצוף. איך זה הגיוני שדבר כזה יוצא מידיים שבכלל רצו לצייר משהו אחר.
בכללי זה פלא בעייני הקטע הזה שאפשר למרוח צבע על דף, או קצת פחם ופלופ יש מציאות. או משהו שדומה למציאות. ואפשר ליצור אין סוף.
אני רוצה אין סוף.
אני סתומה.

ככ התרגשתי ו פפף. אני כל כך סתומה.
היה עדיף בכלל שאני אסע.
(ואני מתלבטת אם זה קנאה כי ראיתי אותה ולא. אני לא רוצה את זה. אולי באומץ אני מקנאה. ואלוהים אני רוצה גם לגור במקום כזה. הפראיות והחופש שיש שם באוויר זה משהו שלא הכרתי.)

אני שונאת את המצב שאני בו כרגע.
ובכללי הציר זמן הזה בחיים.
בא נעשה את זה איכשהו יותר ברור. כמה אפשר לעמוד ככה על רגל אחת בין שני כיסאות. (או באקסים, זה יותר מתאים לתיאור.)

נהייתי צינית. ואפילו לא בקטע שנון, סתם בקטע מגעיל כזה. זה גרוע ואנשים מתרחקים ממני בגלל זה
אז אני מנסה להזכיר לעצמי תמיד שאני בכלל לא צריכה אנשים. אבל כנראה שבכל זאת אני כן אם אני צריכה להזכיר את זה כל כך הרבה פעמים ביום.
מה שכן, זה עובד.

"דע"
אבל אני שכחתי