"בלילה אתה תביט אל הכוכבים. במקום בו אני חי הכל מאד קטן, לכן איני יכול להראות לך היכן נמצא הכוכב שלי, אבל טוב שכך. הכוכב שלי יהיה בשבילך כמו כל הכוכבים האחרים, ולכן תאהב להתבונן ברקיע... כל הכוכבים יהיו ידידיך.
חוץ מזה, אני עומד להעניק לך מתנה..."
והוא שוב הצטחק.
"אה, נסיך קטן, נסיך יקר. אני אוהב לשמוע את צחוקך."
"אכן זו תהיה מתנתי. זה יהיה כמו המים..."
"למה כוונתך?"
"לבני האדם יש כוכבים", הוא ענה, "והם כוכבים שונים לאנשים שונים. יש אנשים שהם סיירים, ובשבילם הכוכבים הם מורי דרך. לאחרים הכוכבים הם רק מאוֹרוֹת קטנים, לַמלומדים הכוכבים הם חידות שיש לפתור, לאיש העסקים הם עושר.
אבל כל הכוכבים האלה שותקים, רק לך יהיו כוכבים שאין לשום אדם אחר...
באחד מן הכוכבים האלה נמצא ביתי, ושם אהיה צוחק. לכן כשתתבונן בשמים, יהיה זה כאילו כל הכוכבים צוחקים...
לך, רק לך לבדך, יהיו כוכבים שיודעים לצחוק!"
והוא צחק עוד פעם.
"וכשצערך ישכך (כי הזמן משכיח כל צער) אתה תשמח שהכרת אותי, אתה תרצה לצחוק איתי שוב, ולכן תפתח מדי פעם את חלונך... ומכריך בוודאי יתפלאו לשמוע אותך צוחק אל השמים! אז תאמר להם:
'כן, הכוכבים תמיד מצחיקים אותי!'
והם יחשבו שיצאת מדעתך.
זה יהיה תעלול נבזי מצידי לעולל לך... זה יהיה כאילו במקום הכוכבים
הענקתי לך המוני פעמונים קטנים צוחקים..."
ואז הרצין באחת:
"הלילה, אתה יודע...אל תבוא".
"לא אעזוב אותך", אמרתי.
"ארָאה כאילו אני סובל. זה ייראה קצת כאילו מָתי. אל תבוא לראותי. לא כדאי..."
"לא אעזוב אותך".
"אני אומר לך את זה גם בגלל הנחש. אסור שהוא יכיש אותך. הנחשים הם יצורים מרושעים. הנחש הזה עלול להכיש אותך להנאתו..."
"לא אעזוב אותך".
ואז עלתה בו מחשבה: "אבל נכון שאין להם די ארס בשביל הכשה שניה..."
באותו לילה לא ראיתי כשיצא לדרך. הוא חמק ממני בלי להשמיע קול. כשהצלחתי להדביק אותו, הוא צעד בצעדים מהירים והחלטיים. הוא רק אמר:
"אה. אתה כאן..."
ונטל את ידי בידו.
"לא טוב שבאת. אתה תסבול. אני אראה כאילו מָתִי אבל זה לא נכון..."
שתקתי.
"אתה מבין... זה מאד רחוק, אינני יכול לשאת את הגוף הזה איתי, הוא כבד מדי".
שתקתי.
"אהיה כמו צדף ישן נטוש. אין שום דבר עצוב בצדפים ישנים..."
החרשתי.
הוא ניסה שוב:
"אתה יודע, זה יהיה נחמד מאד, גם אני אביט בכוכבים. כל הכוכבים יהיו בשבילי בארות מים עם גלגילות חלודות. כל הכוכבים ישקו אותי מים..."
לא עניתי.
"זה יהיה כל כך משעשע! לך יהיה חמש מאות מליון פעמוני קטנים, ולי יהיו חמש מאות מליונים בארות מים..."
ואז גם הוא השתתק, כי בכה...
"זה כאן. תן לי ללכת לבדי".
הוא ישב על הארץ, כי פחד, ואז אמר שוב:
"אתה יודע, הפרח שלי...
אני אחראי לה. היא כל כך חלשה,
היא כל כך תמימה.
יש לה רק ארבעה קוצים שאינם טובים למאום, שאינם יכולים להגן עליה בפני העולם..."
לא נותר בי כוח לעמוד והתיישבתי גם אני.
"זהו אם כך... זה הכל", הוא אמר.
לרגע הוא היסס.
אחר כך קם על רגליו וצעד פסיעה אחת.
התאבנתי במקומי.
דבר לא נראה מלבד ברק צהוב ליד קרסולו.
הנסיך הקטן נשאר עוד רגע על עומדו,
הוא לא צעק,
הוא נשמט בעדינות לארץ כמו שנופל עץ,
ושום קול לא נשמע בנופלו,
בגלל החול.
חוץ מזה, אני עומד להעניק לך מתנה..."
והוא שוב הצטחק.
"אה, נסיך קטן, נסיך יקר. אני אוהב לשמוע את צחוקך."
"אכן זו תהיה מתנתי. זה יהיה כמו המים..."
"למה כוונתך?"
"לבני האדם יש כוכבים", הוא ענה, "והם כוכבים שונים לאנשים שונים. יש אנשים שהם סיירים, ובשבילם הכוכבים הם מורי דרך. לאחרים הכוכבים הם רק מאוֹרוֹת קטנים, לַמלומדים הכוכבים הם חידות שיש לפתור, לאיש העסקים הם עושר.
אבל כל הכוכבים האלה שותקים, רק לך יהיו כוכבים שאין לשום אדם אחר...
באחד מן הכוכבים האלה נמצא ביתי, ושם אהיה צוחק. לכן כשתתבונן בשמים, יהיה זה כאילו כל הכוכבים צוחקים...
לך, רק לך לבדך, יהיו כוכבים שיודעים לצחוק!"
והוא צחק עוד פעם.
"וכשצערך ישכך (כי הזמן משכיח כל צער) אתה תשמח שהכרת אותי, אתה תרצה לצחוק איתי שוב, ולכן תפתח מדי פעם את חלונך... ומכריך בוודאי יתפלאו לשמוע אותך צוחק אל השמים! אז תאמר להם:
'כן, הכוכבים תמיד מצחיקים אותי!'
והם יחשבו שיצאת מדעתך.
זה יהיה תעלול נבזי מצידי לעולל לך... זה יהיה כאילו במקום הכוכבים
הענקתי לך המוני פעמונים קטנים צוחקים..."
ואז הרצין באחת:
"הלילה, אתה יודע...אל תבוא".
"לא אעזוב אותך", אמרתי.
"ארָאה כאילו אני סובל. זה ייראה קצת כאילו מָתי. אל תבוא לראותי. לא כדאי..."
"לא אעזוב אותך".
"אני אומר לך את זה גם בגלל הנחש. אסור שהוא יכיש אותך. הנחשים הם יצורים מרושעים. הנחש הזה עלול להכיש אותך להנאתו..."
"לא אעזוב אותך".
ואז עלתה בו מחשבה: "אבל נכון שאין להם די ארס בשביל הכשה שניה..."
באותו לילה לא ראיתי כשיצא לדרך. הוא חמק ממני בלי להשמיע קול. כשהצלחתי להדביק אותו, הוא צעד בצעדים מהירים והחלטיים. הוא רק אמר:
"אה. אתה כאן..."
ונטל את ידי בידו.
"לא טוב שבאת. אתה תסבול. אני אראה כאילו מָתִי אבל זה לא נכון..."
שתקתי.
"אתה מבין... זה מאד רחוק, אינני יכול לשאת את הגוף הזה איתי, הוא כבד מדי".
שתקתי.
"אהיה כמו צדף ישן נטוש. אין שום דבר עצוב בצדפים ישנים..."
החרשתי.
הוא ניסה שוב:
"אתה יודע, זה יהיה נחמד מאד, גם אני אביט בכוכבים. כל הכוכבים יהיו בשבילי בארות מים עם גלגילות חלודות. כל הכוכבים ישקו אותי מים..."
לא עניתי.
"זה יהיה כל כך משעשע! לך יהיה חמש מאות מליון פעמוני קטנים, ולי יהיו חמש מאות מליונים בארות מים..."
ואז גם הוא השתתק, כי בכה...
"זה כאן. תן לי ללכת לבדי".
הוא ישב על הארץ, כי פחד, ואז אמר שוב:
"אתה יודע, הפרח שלי...
אני אחראי לה. היא כל כך חלשה,
היא כל כך תמימה.
יש לה רק ארבעה קוצים שאינם טובים למאום, שאינם יכולים להגן עליה בפני העולם..."
לא נותר בי כוח לעמוד והתיישבתי גם אני.
"זהו אם כך... זה הכל", הוא אמר.
לרגע הוא היסס.
אחר כך קם על רגליו וצעד פסיעה אחת.
התאבנתי במקומי.
דבר לא נראה מלבד ברק צהוב ליד קרסולו.
הנסיך הקטן נשאר עוד רגע על עומדו,
הוא לא צעק,
הוא נשמט בעדינות לארץ כמו שנופל עץ,
ושום קול לא נשמע בנופלו,
בגלל החול.