פורום פורום חידות (עמוד 2)

בכל אופן

אימון מקלחת ארוחת ערב לסיים את הספר

אותו יחפה

עכשיו ממש כואבת לי אחת הרגליים, יותר מבדרך כלל

כמובן שהגיוני שזה שום דבר ותכף יעבור, אבל זה לא מה שהחרדה שלי חושבת

היא חושבת:

נקרע לך גיד בטוח

מן הסתם זה אפילו יותר מזה, זה כנראה סדק בעצם

אבל השריר גם נקרע

ואם לא תרוצי עכשיו למיון יהיה לך נמק

תוך שבוע את צריכה לעבור כריתה

אבל אל תלכי למיון כי את חתיכת היפוכונדרית מגזימה

אבל אם קורה משהו, תדעי שידעתי מראש שאת מטומטמת

בואו נחליט שאני אקום להתקלח ולסיים את הערב יפה ואם מחר עוד יכאב לי אני אתייעץ עם אימא, אבל בכל אופן מהיום אימון עושים עם נעליים, העובדה היא שאני לא עצלנית כי קרעתי את עצמי בתרגילים

אמן

אבל מסתבר שאנשים אוהבים אותי

יש לי הרבה חברות טובות שאני מאוד אוהבת פתאום

והחיים קורים, הם ממש קורים

ואני שוב אהיה בנחלאות בחורף, והפעם מבוססת יותר, וגם מאוזנת בעז"ה, ואני חושבת שאני אקנה סיר קוסקוס

בכל אופן אמן שמחר בבוקר יהיה קליל כדי שיהיה לי כוח לערב

אבל אצלי זה כי הצלחתי לפתח חרדת מוות של אנשים קרובים

או במילים אחרות הצורך שפעם בשעה כל האנשים שאכפת לי מהם ישלחו הודעה שהם בסדר

(זה לא עניין של התבגרות אבל

זה עניין של אין מה שימלא את החסר

והכול באשמתי

כאילו לא בדיוק

אבל בערך)

אני חושבת שאני מתחרטת

אני חושבת שאני רוצה לחזור

שאני לא צריכה לחזור לשם

השאלה היא מה כן לעשות

כי אני לא יודעת אם זה אפשרי להישאר ככה

When i want to

Ooh

כינורות

אני עייפה מאוד וגם unloveable וכולם יכולים להגיד מה שהם רוצים, חובת ההוכחה עליהם, נראה אותם מצליחים למצוא מה שאני לא מצליחה

והנה אני שוב בת עשר, וזה כיף לי

1. לדבר עם האוניברסיטה

2. לדאוג למיטה, כורסא ושולחן

3. בדיקות דם

4. לדבר עם הרופא ולדאוג להמשכים

נראה לי שזהו בינתיים

זה מרגיש פתאום פחות קשה משחשבתי

מקשיבה לאופרה (מהסיבות הלא נכונות)

אוכלת סוכריה

משחקת מלא קלונדייקים ברצף

דברים שאני לא עושה בארבע לפנות בוקר:

ישנה

הייתי אומרת שזה בגלל השנ"צ אבל כולנו יודעים שזה לא קשור

גם אם הייתי רוצה לעמוד, לא הייתי יכולה

אני צריכה לעשות כל כך הרבה שיחות טלפון וסידורים מעצבנים

ואני רק רוצה ללכת לטייל וללמוד ולשבת עם חברות ולקרוא

למה היא חשבה שאני לא אוהבת מגע? אני עד כדי כך קיצונית בתגובות שלי? יש דברים מאוד מסוימים שאני לא מוכנה שיקרו, אבל זה לא שאני מכריזה שלא ייגעו בי. אני מחבקת הרבה יותר ממנה

אני לא יכולה לבכות על זה אפילו

אוף

מה אני אמורה לעשות או להגיד

אחן לי כוח אין לי כוח אין לי כוח

הא הא

בסוף בסוף יהיה בסדר אבל כל האמצע מה זה קשוח

אומרים "וואי אל תשאלו אני בהתקפי חרדה לאחרונה" כשמה שהם מתכוונים זה שהם עם חרדה לא מנוהלת

כשזה יהיה התקף חרדה אתם לא תדברו על זה כעל עוד משהו שצריך ללמוד איך להתגבר עליו. זה ליטרלי near death experience שלוקח ימים ולפעמים גם שבועות לצאת מההשפעה שלו. זה לא שקשה לקום מהמיטה בבוקר כי הכול מפחיד ומה יקרה אם נמות או שמישהו יצחק עליי - אלה שתי חרדות שונות, שתיהן נוראיות.

התקף חרדה זה לשבת על הרצפה כשבמשך רבע שעה את נאבקת להצליח לנשום ולא לטבוע בבכי ההיסטרי וחסר השליטה שלל, כשאת יודעת שתמותי כל רגע כי אין לך טיפה אחת של אוויר, כשכל הגוף כואב כי כל האיברים עסוקים בלהחזיק את עצמם בתוך הסחרחורת המטורפת הזו שלא מרשה לך לראות או לשמוע או להרגיש כלום חוץ מהידיעה הוודאית והמוחשית מאוד מכל בחינה – הכול נורא ואיום באופן מוחלט, אני לא יכולה להחזיק את זה, כבר אין לי אוויר אז בעוד שתי דקות אני אשכב כאן מתה.

אבל את כבר מתורגלת אז את מחפשת מי יחזיק לך את היד ויעזור לך לספור ארבעה דברים שאפשר לראות, שלושה דברים שאפשר לשמוע, שני דברים שאפשר להרגיש, דבר שאפשר להריח, ואת מסתכלת בנקודה אחת כדי שהחדר יפסיק להסתובב ותצליחי להתמקד בלנשום עמוק ולא לחשוב על שום דבר חשוב, וכשזה נגנר ואת מצליחה לנשום רגיל ולהפסיק לבכות, הכול כל כך כואב ועייף לך שאת חייבת ללכת לישון ארבע שעות רצוף וכשאת קמה את מרגישה איך כל הגוף תפוס וכואב, איך הנשמה שלך מותשת מלהיות, ואת צריכה להקדיש שבוע שלם בלהתייחס לעצמך כמו תינוקת - לאכול,להתקלח, לישון, לשבת על המדרגות מחוץ לבית ולראות איך הרחוב שקט, לשמוע שירים, לקרוא, לשחק עם אחותך הקטנה ואחייניות שלך, לעשות לעצמך מסז' ומגע עמוק ומקלחות חמות מאוד או קרות מאוד לפי הצורך, להתמרח בקרמים ולהסתרק וללחוש מילים טובות ולתת לעצמך נשיקות על היד והכתף עד שהגוף שלך שוב מרגיש גוף ולא רק שבר כלי, והנפש שלך רגועה והנשמה שלך מצליחה לראות שוב את הדברים הטובים סביבך כמו דיסקים של בנות גילמור ומכונת סודה ואת יכולה ללכת לקנות לעצמך פיג'מה חדשה או פוסטר של טיילור או טילון של מגנום.

ועמוק בפנים את מתכוננת להתקף הבא, מה שגורם לך להתנהג בצורה מושלמת במצבי חירום וטראומה של אחרים, להיות מלאך מושיע קטן (כי תמיד התפקיד שלך היה להיות "מלאך החסד והרחמים", אבל אף אחד לא אמר שהפנים שלך הן "פני ברכה וושלום", אז את נעימה לכולם חוץ מלעצמך, כי בשביל ברכה צריך יצמי ובשביל שלום צריך שניים). וכשאחרים מדברים על התקף חרדה כשהם בעצם מתכוונים לחרדה, את מחייכת חיוך קטן ולא מסבירה את ההבדל כי כל הרגשות הם valid וזה לא שאת מומחית גדולה שיכולה לחלק אבחנות, אבל הלב שלך מתכווץ קצת כי את מבינה שהם לעולם לא יבינו. שאחרי התקף חרדה הם יציעו לך חיבוק או כוס מים ויחשבו שברגע שאת נרגעת אפשר להמשיך הלאה.

בסוף את תמיד ממשיכה הלאה. את מסתכלת על הקעקוע שלך ויודעת שהאופציה היחידה היא פשוט להמשיך קדימה לאן שאלוהים והכוחות שלך ייקחו אותך. אולי תהיי חסרת בית עוד חודשיים ותצטרכי לחזור לגור אצל ההורים או אצל סבתא, אולי תפרשי באופן רשמי מהלימודים, אולי כל מה שכתבת אי פעם יישרף, אולי עוד אנשים ימותו סביבך, אולי עוד אנשים יתרחקו כי הם לא יכולים לשאת אפילו חלקיק קטן ממי שאת, אבל את ממשיכה החלאה כי כבר החלטת שזו הברירה היחידה. את זו שצריכה להיות ריעות, לאהוב את ריעות, להכיל את ריעות, להעריך אותה, לקדם ולנחם אותה, את תחיי איתך עד מאה ועשרים וכנראה שגם אחרי כן. אז לך יש את הכוח המדויק לעשות את כל זה, ואם מתחשק לך לראות את אותו הסרט בקולנוע יומיים רצופים את תעשי את זה, אם בא לך ללכת לשתות ולרקוד בגיי בר את תלכי ותעשי את זה, אם את רוצה להפסיק ללמוד תפסיקי, את רוצה לבטל תוכניות את תבטלי, את תלמדי לאהוב את עצמך ולדעת שאת יכולה לעטוף את עצמך בחמלה ואהבה ושלום וברכה וחסד כשיש אנשים סביבך או שלא, כשאת מצליחה או שלא, כשאת שמנה או כשלא, כשאת עייפה ורעבה וזקוקה למקלחת, כשאת גרה אצל ההורים, כשאת לא כותבת כבר כמעט חודשיים. את תהיי מאושרת בריעות הזו שעומדת מולך במראה עם הפוני שגזרת לעצמך, עם הבושם שקנית במיטב כספך, עם איפור או בלעדיו, מתגעגעת לאחיות שלך או לאמא או למישהו שהיה מורה שלך ארבעה חודשים, מסתכלת באוסף הגרוסמנים היפהפה שלך, בספריה ההולכת וגדלה, מקריאה שירים שלך בקול אל החלון הפתוח או אל המיטה המוצעת או אל שקית האשםה שמחכה כבר שבועיים שתפני אותה מהחדר.

את תפסיקי לקחת כדורים עד שתדעי שהגיע הזמן לגרד את עצמך מהמיטה ולהתקשר לרופא, את תתקשרי לחברה סתם כדי לקשקש, את תקפצי לדודה שלך לשעה או תצאי לסיבוב קצר בשכונה, את תזמיני אוכל או תכיני סיר אורז, את תזמיני את אחותך לסוף שבוע, את תחיי את מה שנשאר לך.

את תמשיכי לחלום, לא משנה מה, כי זה המצפן שלך.

את תמשיכי לכתוב משפטים חסרי הקשר בכל קבוצה שמקבלת את זה, את תפתרי קלונדייק אחרי קלונדייק עד שיימאס, את תיעשי טובה יותר ויותר בסודוקו ובצרפתית, את תתגאי בקשרים שלך, את תגידי שאת בת דוד של אלי ויזל, למרוץ שסבתא רבתא שלך היא זו שהייתה בת דוד שלו. את תבדקי את הגלגולים שלך ואת הדיכאון שלך ואת היכולת שלך לשיר קריוקי גם מול אנשים חדשים.

ובתוך כל יום נורא יהיו גם רגעים של בסדר.

התעייפתי מהערות על המשקל שלי

די

אל תיכנסו לי לצלחת, להרגלי ההתעמלות ולארון הבגדים. זה לא כיף לי, זה לא עוזר לי, זה לא גורם לי לרצות להמשיך להיות בסביבה שלכם.

כמו כן בא לי לישון ואני ממש מרוצה מהשיפור הדרסטי בהרגלי הקריאה שלי

עוד קצת ויהיה חורף