חזרתי כדי לומר שאני אוהבת את אלוהים מאוד מאודריעות.
יש לי את הכאב הזהריעות.
שמתרחש בו זמנית בבטן ובאוזניים, וזה הכאב הכי חשוף שלי – מולי. הכי פחות אמיץ, הכי פחות חומל, הכי הרבה רגיש למגע. זה הכאב היחיד שאני לא רוצה לחלוק, שאני לא יכולה לחוות למשך יותר מכמה דקות רצופות, שמגיע בממוצע פעמיים בשנה. זה כאב שנושא מבוכה, קנאה, כעס, חרטה, תחושת החמצה, אבן ענקית על הלב, בושה, אשמה וייסורים – הכול ביחד, חזק ועמוק. זה כאב חם מאוד, כמעט שורף. הוא מחליש את השרירים ואת הראייה. הוא ממלא את כולי, לא מרחם על אף חלק. הוא היחיד שמוחק לי כל תקווה שאני יודעת להחזיק.
הוא לא מייאש אותי לחלוטין כי הוא עובר אחרי דקה או שתיים. כלומר, אני מסיחה את דעתי חזק מספיק כדי לשכוח ממנו. אני לא מסוגלת לשאת אותו יותר מזה, הוא עמוק מדי. בעיקר, הוא חשוף לי מדי. אין בו רחמים ושקר והתאמה למצב – הוא כפי שהוא בדיוק, אפילו בלי הגזמה או חרדה.
ועכשיו, פתאום. דווקא הערב. דווקא אחרי יום רביעי של השבוע שעבר. כשאני גם כך עם עצבים חשופים ובכי ורצון להתקפל אל עצמי. הנה בא הכאב שלא מאפשר לי, לא מאפשר לי, לא מאפשר לי.
ואני אפילו מפחדת לומר בקול מה אני רוצה, כי כל כך הרבה פעמים, ודווקא כאן, אמרו לי די.
הנה, אני יודעת.ריעות.
פעם אחת מישהו שיקר לי.ריעות.
וקצת פחות משנה לאחר מכן,ריעות.
אין בי חרטה על כל זה.ריעות.
וכשאבא ואמא יושבים או עומדים מוליריעות.
בטח שלפעמים אני מחכה לנס או להפתעה.ריעות.
אני יודעת שזו לא הדרך, ושאני צריכה להיות זהירה, ושיש לי מספיק כוח להגיע לדרך האחרת. ונכון שאני טובה בקיצורי דרך, אבל אני טובה גם במסעות הארוכים, וזה מוכח באופן כל כך יפה בשנתיים האחרונות. באמת, מי היה מאמין. ואני יודעת שיש לי משוכה גדולה לעבור לפני שהמשוכה הזו תהיה במקום הראשון אצלי, כי אני לא יכולה להתמודד עם שני מדברות גדולים כל כך בבת אחת, והמשוכה הקרובה דחופה יותר, קיומית יותר. וברוך השם שיש לי אלוהים שעומד מכל צדדיי ורק בזכותו אני יכולה לטפס וללכת ולעצור לנוח בזמן, ולהצליח.
לפעמים אני תוהה אם אי פעם אוכל להגיע למנוחה הארוכה, התמידית, ואני מבינה שאין דבר כזה. צדקה פולניה כשכיוונה אותנו לחשוב שננוח רק בקבר. אני לא צריכה להיות כל כך ברוטלית, אבל יש משהו בהיות אדם ארצי שדורש את חוסר המנוחה. אני לא רוצה להיות סטטית.
אני יודעת שהרבה מהכאב הזה תלוי בכאב אחר.ריעות.
וגם עם הכאב הזה אני מתמודדת יפה מאוד בעצמי.ריעות.
אני אסיים בלומר שאני מאמינה שיהיה טוב מאוד.ריעות.אחרונה
(הנה, אמרתי את זה, למרות שלמדתי כאן שאסור. אני חושבת שהאלמנט שגרם לאיסור הזה כבר לא תקיף. מחר אעתיק הכול ליומן שלי וזה יהיה בסדר. אני לא מפחדת אבל כן חושבת יותר, ועכשיו זה מה שהייתי צריכה לומר, בשבילי.)
אני לא חושבת שהנפש שלי בנויה לזהריעות.
אני הבטחתי לי כשהייתי ילדה שאני אשמור עליי והנה אני מפרה את ההבטחה הזו
אני חיה בעולם מסוכן, אני נלחמת שיהיה לי כסף לשתי ארוחות ביום
ואני עדיין חיה, ומקפידה להישאר בחיים
למה למה למה. למה עם כל הטיפולים בסוף אני נשארת עם תקווה גדולה לחיים טובים, שמשאירה אותי כאן להתמודד עם כאבי קיום והישרדות כאלה
הלוואי שאני אצליח לישון הלילהריעות.אחרונה
בדיוק בשביל דברים כאלה אני צריכה עורךריעות.
Gulliver's travelsריעות.
Robinson crusoe
בלזק והתופרת הסינית הקטנה
לאסמה: באהבה ובסאוב (תשעה סיפורים)
Franny and zooey
Raise high the roof beam, carpenters and seymour: an introduction
Catch 22
אישה בורחת מבשורה
Three men in a boat
אם אסיים את כל זה עד פורים קטן אני אהיה גאה בעצמי
אז משימות להיום כי אין ברירהריעות.
סקין קר
לרדת לסופר לקנות משהו לארוחת בוקר
לחזור ולאכול
לסדר את החדר
אחכ נראהב אבל בגדול לקראת שלוש אני צריכה כבר לצאת
אני לא מסתדרת עם תוכניות שמתפרקותריעות.
אני לא יכולההה אחים שלי כאלה חמודיםםםריעות.
לbleachers4 קוראים bleachersריעות.
I dont know why it makes me emotional
Im excited even though everythings awful
I mean
Its Jack Antonoff
Its gonna be good
אני אוהבת את ההרגל החדש הזהריעות.
של לגזור לעצמי פוני באמצע הלילה פעם בכמה חודשים
עכשיו צריך לנסח הודעה לרחלי ולשלוח אותה מחר בבוקר ואז להתחיל בירורים אחרים ונראה מה נעשה עם זה
כבר שנה שאני גרה בירושליםריעות.
מה? איך? מה קורה פה???
זה פשוט מדהים בעיניי
מסמנת את ה-26 באוקטובר כיום שבו גיליתי את Renריעות.
מה שכן, אני קוראת הרבה וזה נהדרריעות.
אחרי כל כך הרבה שנים של טיפולריעות.
אני כבר מגיעה למסקנות לגמרי לבד, וגם מאוד מהר.
עכשיו נשאר למצוא פתרון, אבל הפתרון האמיתי לא בידיים שלי. אז נשאר למצוא פלסטר.
like as not = probablyריעות.
מה???
התרגום של food glorious food פשוט מצויןריעות.
אני מתחילה להרגיש שוב את הדחייהריעות.
והפעם בכלל לא חשבתי שזה יקרה
אבל מה זה אומר?
אני לא יכולה אבל בעיקר לא רוצה לשאת את זה יותר לבדריעות.
אני מפחדת, אני דואגת, כואב לי
ותוך כדי זה הכאבים הרגילים לא מפסיקים, הם רק מתעצמים. פתאום חד לי כמה שאני ככה וככה וכמה שאי אפשר להמשיך
אני דואגת לאנשים שאני לא בקשר איתם כבר כמה שניםריעות.
מחפשת פירורי מידע בפייסבוק
איך אני אדע שהם לא זקוקים לחיבוק?
אתמול הלכתי עם חברה באיזשהו רחוב בירושלים ואמרתי לה "my ex lives here" וזה היה כאילו שתתכונן להסתיר אותי אבל באמת באמת רציתי להיפגש, לראות בעיניים, לוודא שלא זקוקים לי
חברה שאלה אותי עכשיו מה יכול לעזור ליריעות.אחרונה
לא אמרתי את זה בקול כי המוטו שלי לתקופה הזו הוא להדחיק, אבל התשובה השניה הייתה שאני רוצה שמישהו יאהב אותי
וגם אם לא הייתי רוצה להדחיק לא הייתי אומרת לה, כי היא הייתה אומרת שהיא אוהבת אותי, אבל אני רוצה שמישהו יאהב אותי ממש, שירצה להתחתן איתי, שיחשוב עליי גם כשאני לא נמצאת, שירצה להבין ולשמוע ולהיות חלק, שישמח באהבה שלי אותו. שישמח באהבה שלי אותו.