בסופו של דבר
אני פחדנית. וקטנה.
מנוהלת ע"י הפחדים.
כן. כזאת.
נכנעת לעולם, לפחדים, לכולם.
אני שומעת את הלב שלי צורח, מתגעגע. ובכח מנסה ללטף, להרגיע, לומר: "הכל יהיה בסדר" בלי לדעת איך זה הולך לקרות. איך באמת יגיע היום שבו אפסיק להצטער על ההחלטה הזו שלקחתי על עצמי,
היום הזה, שאספיק להתגעגע לכולם ואל עצמי של פעם.
אני רוצה לומר לכם את חסרונתיי בפה מלא, חסרונות בולטים, דוקרים.
אני אוהבת לקבל אהבה, גם אם אני דוחה אותה. כי לפעמים אני לא מאמינה לעצמי שמגיעה לי אהבה. אבל אני אוהבת את ההרגשה הזו שאני חשובה למישהו, שאני אהובה. ראויה לאהבה.
אני חברה מעצבנת. לפעמים מקנאה.
אני מפחדת ממוות.
אני מפחדת לאכזב.
אני מוותרת על עצמי כדי לא לנפץ צפיות, כדי לא להכאיב.
הצחוק שלי הוא הדבר הכי נורא שתשמעו אי פעם.
אני חלשה.
עכשיו אני אספר לכם כמה כאב יש בי
כמה געגוע
כמה תקווה
וכמה אמונה.
אמונה? בואו נדבר על זה רגע.
אין דבר שאני אוהבת יותר מהקב"ה.
אני יודעת שהוא אבא טוב.
רק שלאחרונה, קיבלתי מעט כאפות, שפשפות. וזה קצת הרחיק בינו לביני. וזה כואב לי ברמות.
אני באמת מתגעגעת לריח הסידור שלי.
אני באמת מתגעגעת לשיח הפשוט, גלוי שלנו.
אני פשוט כלכך עצובה. כלכך נאבקת בהכל,
אני עסוקה לנקות את עצמי מאבק במקום לדבוק בך ולהאמין שהכל לטובה.
זה רע, אני יודעת. אני פשוט באמת מנסה וזה כלכך קשה.
במיוחד שהכל צולע.
ובבית נהיה לוחץ בהרגשה.
איך זה שאני לא מאורסת עדיין.
ובואו לא נדבר עלזה כי אני משקשקת מפחד.
הפחד שלא יהיה מי שיראה בי טוב בגלל --
הפחד שלא אצליח לשחרר אותו
ואת המקום כאן.
למה אני קיימת
למה למה למה למה למה
