עבר עריכה על ידי אין ייאוש! בתאריך י"ג בטבת תשע"ח 20:52
היום היה מוזר.חלקי שיעורים קצת למדתי.
בשיעור אחד ציירתי. וכתבתי מילים של שירים. במחברת.
ארוחת צהריים.
מבחן.
אני לא עושה.
מנסה לעשות מתמטיקה. לא מבינה כלום.
הולכת.
מסתובבת. מדברת עם כל מיני אנשים.
הולכות לשם.
לפחות התחלתי את העבודה.
עוד שיעור.
ומתמטיקה.
מתישהו לקראת הסוף אני יוצאת למלא מים בבקבוק.
רואה אותה. מדברים.
ואז פתאום היא באה.
מדברת איתנו.
היה לי קשה לראות אותה.
ואז אחרי זה עוד מתמטיקה.
(צינזור.)
ובבוקר אמרתי לה שאני לא עושה את המבחן.
היא שאלה למה, עניתי שככה.
היא שאלה אם לקנא בי.
עניתי שלא.
היא שאלה אם הכל בסדר.
עניתי שבעזרת ה'.
ואז היא שואלת מה השם של אמא שלי.
הייתי בשוק.
והיא אומרת- מה, גם אם לא קרה כלום אני מתפללת על אנשים שיהיה להם כיף.
אימאלה. די.
בערך ברחתי לה משם.
היא לא חשבה על מה שהיא אמרה.
או שכן.
אבל היא לא חושבת שדברים כאלו לא אומרים.
פשוט לא.
והחלטתי לחזור הביתה.
והגעתי יחסית מהר.
אני שמחה שהחלטתי לחזור.
לא בדיוק אמרתי להן את זה אבל הן יתמודדו.
די. איזה יום מוזר.
וראיתי אותה והתחמקתי ממנה.
לא דיברתי איתה מאז שני שעבר נראלי.
אני לא רוצה לדבר איתה.
מתפדחת ומפחדת ממנה בטירוף.
וואי איתי איכככ.
למה אני מוסיפה לעצמי פחדים.
תיכחדי כבר סתומה.