פורום ריק ומוסתר (עמוד 1116)

בס"ד

אני מפחדת שאני צודקת

היא תמיד ידעה
הלוואי שיכולנו לדבר רק כדי שאשאל

בינתיים אשאל את מר בחור

(ואם אני צודקת מה לעשות?)

שאני לא מקסימה אז אני לא.

אין צורך לשכנע אותי שאני כן.

אלא אם כן מבינים מההודעה שלי שאני דורשת את זה

או שאתם שרה.

אחזור למי שהייתי.

 

למי שהייתי באותה תקופה.

 

תקופה של תמימות.

 

 

אך הפעם אחזור ללא התמימות.

אני פשוט שונאת כדי להסתיר את האהבה

פתאום אני לא בטוחה
בטח שאני בטוחה
אבל אני לא בטוחה מה טוב

אני רוצה טוב
לא אני לא רוצה
אני לא לא לא
אני רוצה רק







אלהים, כואב לי הראש



היום ביום הזה הפשוט
הרשה לי אלהיי לא לראותו כלל ולא לקרוא עוד בשמו
היום ביום הזה הפשוט
הרשה לי אלהיי לא לראותו כלל ולא לקרוא עוד בשמו

הלוואי הלוואי הלוואי

לפעמים כמו עכשיו שמח וקל וצוחק



(אבל תמיד תמיד כואב.


לאלאלא שד ארור, שב בשקט)

ניסיתי לחשוב על חיים מושלמים ומה זה אומר. ניסיתי לחשוב מי אני מכירה שיש לו חיים מושלמים באמת.
והגעתי למסקנה, שהאנשים האלה, עם "חיים מושלמים", הם האנשים הכי מסכנים שיש.
כי אדם שלא הרגיש או ראה בגידה, גם לא מרחוק, לעולם לא יצליח להעריך או להיות בעצמו חבר אמת.
אדם שאף פעם לא חווה שקרים לעולם לא יבין את היושר.
אדם שלא הרגיש כישלון לעולם גם לא ירגיש את התקווה.
אדם שלא הרגיש שנאה אמיתית ונקמנות לעולם לא יבין אהבה אמיתית ומציפה.
אדם שלא הרגיש את חוסר האמון, בו או באחרים, לעולם לא יצליח להבין את ההקלה שבאמונה.
אדם שלא ראה חוסר יציבות והרגשה של נפילה לעולם לא יבין כמה חשובה הסביבה והיציבות שלה.
אדם שלא הרגיש קנאה, לא יבין את הכח של שמחה אמיתית עם האחר.
אדם שמעולם לא נפל נפילות כואבות, לא יכיר את הכח שמושך אותך למעלה.
אדם שלעולם לא חיפש תשובות אמיתיות לשקרים. אדם שלא עבד קשה *בעצמו* בשביל התשובות, תמיד יחיה בשקר.
אדם שלא הלך עם הכל עד הסוף, גם עם הקשיים, בלי לוותר, לעולם לא יגיע אל האור שבקצה המנהרה, תמיד ישאר בחושך. כי שם מרגיש לו אור. אבל זה אור שיקרי. אור של אמצע, לא של הסוף הנכון והאמיתי.
אדם שלא עזב לרגע את הכל, ורק הסתכל מהצד, לא יצליח לעולם להבין את ערך החיים שלו!
כן, זה קשה לראות אנשים שמרחוק הבעיות שלהם כל כך קטנות ושטותיות. שמונים במבחן במקום מאה. וכן, לפעמים מנסים להתכחש לעובדה,יש אנשים שזה הבעיות שלהם.
אבל, אני לרגע לא רוצה להחליף אותם. כי הם באמת לעולם לא יבינו ערך של דברים ברמה שאני מבינה.
אף אחת לא תוכל להעריך מסגרת כמוני וכמו אנשים כמוני.
אני מעריכה מסגרת.
בזכות הקושי.
אני לא רוצה חיים מושלמים.
אני רוצה חיים עם שיש בהם גם קושי, שיש בהם גם צער, עצב, שנאה, קנאה, רוע וכעס.
אבל שלא ישארו כאלה.
שאני גם אצליח לצאת מהם.
לצאת, ואח"כ, לראות את הטוב שיוצא מהם.
דווקא כי הם לא היו מושלמים.
ואז, למרות כל הקושי, *בתוך* כל הקושי,

*להצליח להבין שיש לי את החיים הכי מושלמים שיש.*

כי הם שלי.
ורק החיים שלי מושלמים בשבילי.






ואני מנסה להאמין בזה.
וכל כך קשה לי.

הכאב הזה שבכל נשימה הוא מורגש.
הנשימות הכבדות מרוב כאב.
הלב הכבד מרוב כבד.
את המבט הפגוע.
(כאן אני כבר בוכה, לא באחריותי מה אני כותבת)
כואב לי עליו. שורף לי.
לעזאזל הדמעות ששורפות אותי עכשיו, ומדגדגות לי בגרון.
הכאב.
אבא, אני רוצה לחבק אותך לעולם ושלא יכאב.
שתלך בראש זקוף, ולא תתנצל לשניה על מי שאתה.
שתדע שאתה מוערך אצלנו, גם אם שם רמסו אותך
ואותנו.
אבא זכית במשפחה עניפה ומאוחדת, מה שהם לא.
אני יודעת שעשו ממך אפס
אני יודעת שעשו מאיתנו אפס
אנחנו שאנחנו מחוקים
מחוקים
אני יודעת אבא
אבל מה אפשר לעשות?

אבא באלי שתפסיק לכאוב
באלי שיפסיק להצבט לי הלב
באלי להפסיק להיות רגישה

באלי שנפסיק לדבר עליהם
באלי שתרפא את החור
באלי שתרגיש שווה והכי טוב בעולם, בלי לדבר עליהם

אני אוהבת אותך אבא
הכי בעולם

"כמה חיכתי שהקיץ יבוא לרגע שחכתי שאת לא איתי פה"

זה ההפך מרע
יידים למעלה
הוא אוהב אותך
הוא אומר תבואי
אפילו שרע
ידים למעלה

אני לא מצליחה לצאת מזה.
אני לא ישנה.
אני לא אוכלת.
אני לא מצליחה לעשות כלום.
כולי מלאה בזה.
למה אני לא מצליחה להרדם בלילה??
אני? לא נרדמת בלילה? פעם הייתי ישנה חודשים ולא היה מפריע לי.
למה אפילו מתוק לא טעים לי??
יעידו עלי כולם שאין מי שאוהב מתוק יותר ממני.
אז אני, לא רוצה מתוק.
לא.
אני לא.
מה קורה איתי??
אני לא יודעת.
אני באמת לא מכירה את עצמי.
וזה מגעיל אותי.

להזכיר לה את כל הגועל שיצא ממנה אלי של אז
לאמר לה שמעולם לא סלחתי
לאמר לה שכן,אני באיזה שהוא מקום מרגישה שאלוהים מתנקם בה על זה
לחייך אליה מתוך טוב ולהגיש שיהיה טוב ולא להאמין בזה

ונמאס לי להתמודד עם העולם.
העולם לא מתמודד איתי.
איך אני אתמודד איתו??
לא רוצה להתמודד.
לא רוצה להשקיע.
אני רוצה שיקבלו אותי ככה.
ושיפסיקו לחשוב שאני כל כך בעייתית.
יש אנשים שלא מסתדרים.
יש.
תתחילו להתרגל לעובדה.

שזה אובדן שליטה מוחלט

אפילו אני.
אני כלום.

שהייתי יכולה להיות אני

לזרוק פיסות מעצמי בחופשיות לכל עבר

ולהסתפק במה שנשאר-זה אני

 

להשליך את עצמי

לתת לרוח לשאת אותי

 

הלוואי שלא הייתי אוהבת את כל מה שאני אוהבת

ושלא הייתי שונאת את כל מה שאני שונאת

סיכום חייהם של רבים.

שורף לי בין העין לשק הדמעות.
אני לא מאמינה יותר.
כואב לי לחשוב שהיא עושה רע לעצמה וכל זה
באשמתי.

(כבר פרק זמן ממושך כל פיסות חיי גורמות למוות שלי לרצות אותי)

כבד לי בלב
ואני גם יודעת למה.

ככה או ככה אני צריכה לקרוא את זה