אני מטומטמת.
ברמות קשות.
אני מטומטמת.
ברמות קשות.
בחיים אל תגידי על עצמך שאת מטומטמת.
כשאומרים דברים כאלה גורמים לעצמנו להוריד את הערך שלנו בדמיון וזה לא נכון בכלל, אכל אחד הוא הכי טוב בעולם ומותר לפעמים לטעות וליפול וגם להיות מתוסכל קצת מזה אבל לא להפיל את עצמנו עוד עם אמרות של אני מפגר וכדו'
תגידי "טעיתי בX", "עשיתי לא נכון בY". אל תגידי אני מטומטמת.
(למה אני מגיב פה? בגלל שיש גירסא חדשה לפורום בהרצה וצריך לבדוק שם איזה משהו שהוא באמת עובד)
ככל שעובר הזמן, מגלה את זה יותר ויותר.
מטומטמת.
דפוקה.
למה רוצה שעוד יגידו לי? לא ברור.
נח לי שגם אחרים יאשימו אותי.
אני מתכוננת לזה.
אני רגילה לזה.
אוףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףף
אז חשבתי שמטומטמת.
עכשיו בטוחה.
ואתמול בלילה מוכיח את זה.
זה אפילו לא טעויות.
זה בחירות שגויות.
ורצונות לא טובים.
וחסרים רצונות טובים.
וזה הכל בפנים.
רק דברים שאני מתנגשת בהם ואף אחד לא יודע עליהם. גם הקרובים וגם הרחוקים
ואין כח להתמודד.
ואין כח לחשוב אחרת.
באלי רק לשקוע שם.
המצבי רוח האלו שאין סיכוי שיעברו
שבסוף עוברים. אבל משאירים צלקת.
וזה מצטבר.
ה' אתה נותן לי טוהר ואיך אני שומרת עליו
דפוקה.
דפוקה כ"כ.
אין מילים
בלילה בלילה
לחכות לתשובות כדי למצוא עוד סיבה לקוות
זה עוד תופעות לוואי?
משהו חדש?
סתם כי זה המצב הקבוע?
הם לא יודעים.
ולא יידעו.
כי אי אפשר.
כי הם קרובים.
רק את הרחוקים יכולה לשתף
וכשגם הם קרובים- צריכה להתרחק.
עד שיהיו רחוקים שוב.
כשנגמר לי האוויר
אני בוכה לבד ברכב
לא תמיד ברכב.
זה יכול להיות במיטה, על הרצפה, בחצר.
ומסתבר שגם ברחוב.
ואם זה יקרה שוב?
אני לא בנויה לדבר כזה.
זה מפרק אותי.
וכל פעם זה יותר גרוע מלפני.
אני לא אעמוד בזה.
אולי עדיף שכך?
ולך אני רק מאחל שתצליחי לחזור ולנשום.
אשכרה צריכה לרצות בזה.
לא לכולם.
אני לא בנויה לחיים פה.
הם מורכבים לי מדי.
שמישהו יסכים איתי
שיגיד לי שאני דפוקה
אין לי כח להיות נורמלית.
באלי להיות משוגעת.
באלי להרים ידיים.
עושה טעויות מפגרות.
רוצה לצרוח על מישהו
לצרוח ולקלל ולהעיף חפצים ולשבור משו ולהוציא את כל העצבים שלי.
דיייייייייייייייייייייייייייייייי!!!!!!
(לא להגיב. גם לא בפרטי)