פורום ריק ומוסתר (עמוד 195)

לשנוא את עצמי כ"כ

על מה שעשיתי

על מה שיודעת שאעשה

על הרצונות. המחשבות.

רואה את היד

את התמונה

הוצאתי קצת עצבים אז.
כמה שאפשר באוטובוס.
כמה שהצלחתי להרגיש.

אני נראית אחת שעברה התעללות.




עברתי.

לשבור משהו.

דחוףףףףףףףףףףף

נפגעי פעולות איבה. האא? ככה?

יש כאלו שנפגעו. שלא יודעים עליהם.

ולא רק מערבים. לא רק משונאים.

גם מאוהבים.
שבאמת שונאים.
או סתם אוהבים את עצמם.

אולי גם את הנפגעים האלו יגדירו ביום הזיכרון לנפגעי פעולות איבה?

אבל אף אחד לא ידע עליהם
הם שותקים
מסתירים מכולם

וגם מעצמם לעיתים.

אדום ושורף.

זה מצטבר, וזה גובר
וזה בסוף גומר
על מה את מדברת?

שק אגרוף.

אולי יעזור.

עדיף פסנתר.

בחדר לבד.
לא חדר. אולם ענק. ריק.
שרק אני בו.
ולהוציא את העצבים.

לא כדאי דרבוקה או תופים.
עלולה לשבור אותם.

שונאת את זה!!!!!!!!!!!!!!

נמאס כבר לבכות.

חייבת לפרוק. דחוףףףףףףףף

להוציא את העצבים

חבל שצריך לשמור על השקט

הייתי לוקחת ספרים

זורקת בכח על הרצפה

קורעת את הדפים.


חבל שצריך את הספרים האלו

רוצה להרביץ למישהו. למשהו.

שירביצו לי.

שיכאב.

רוצה לצרוחחחחחחחחחחחח

צריכה חדר בשביל זה

שאוכל לצרוח בו

עם דברים שאוכל להעיף

לפרוק את העצבים

השעות האלו
בלילה
שאני לבד
וכולם ישנים
וזו אני מול עצמי.
מול ההתמודדות

קשה מדי.

וואי באמת שאין לי כח

כואב לי.

לבעוט
להעיף דברים
לצרוח
לשבור משהו.

ההתקפים האלו.

בעעעעעעע

אם היה צריך עוד משהו עכשיו
אז זה

המטען למטה!!!

אני ילדה בלי אבא
כשהייתי קטנה הוא נעלם
הילדים בגן אמרו לי שהוא נשאר לתמיד בצבא
והסתכלו עלי במבט מרחם כולם

הוא אף פעם לא ילמד אותי לרכוב על אופניים, לנגן על פסנתר
ובקושי תמונה או שתיים יש לי איתו
הוא רק נשאר בעולם האחר
ואני צריכה ללמוד להיות מישהי שראויה להיות ביתו

אני אישה בלי בעל
יצא לעבודה ולא חזר לעולם
נפל על הארץ שלנו בידי מחבל מורעל
כל בוקר אני קמה ומתפללת שהוא ירד לפה בחזרה בסולם

הבטחנו פעם, מתחת לחופה
שזאת אהבה של פעם בחיים
אמרת שתמיד תהיה פה, כל חורף וסופה
השראת אותי לעמוד לבד ברחובות שטופי הגשמים

אנחנו הורים לילד שאיננו
אפילו לכיתה א לא הספיק לעלות
בתקופה הקצרה שלו הוא הפך את חיינו
ובלעדיו אנחנו לא יודעים מי אנחנו בכלל יכולים להיות

האשמה תלך איתנו לתמיד
היינו צריכים להיות שם במקומו
להציל אותו ולתת לו לחיות בעתיד
לעשות את תפקידנו כהורים, ליצור לו את עולמו


אני חבר שאיבדה חבר
אתמול הוא נדרס בטרמפיאדה מחוץ ליישוב
אף אחד פה לא יודע לתת הסבר
איך זה קרה דווקא לבחור שהיה בשבילי הכי חשוב

גדלנו התפתחנו וחלמנו ביחד
יש לו חלק ענק ממי שאני
היינו ממש כמו איש אחד
ושאלתי, מה אני אמור לעשות עם החור הענק שנוצר בי?


ולחמנו כולנו ביחד כעם
והלכתם אתם ונשארנו לבד
לו רק יכולנו לפגוש אותכם לעוד פעם
רק כדי שתזכירו לנו שאתם הולכים בתוכנו, יד ביד.

הגעגוע אף פעם לא נגמר, הוא לא נעלם
זה לא נתפס אף פעם שאין אותכם לתמיד
הקרבתם הכל בשביל להגן על הבית של כולם
ואנחנו פה כואבים את השכול, ולמרות זאת מנסים לבנות עתיד.

שורפת לי היד

בקטע אחררררר

Is it right to make a hickey to myself?
Sleep cuddling with myself?
To speak but still in silence?
Actually i really think I could be fine with this, every night and every day, but I sure of i need my love here with me again.
No matter how much I think about my future, I always remain with the same opinions as until now, the same outlook on life.
I only want one thing now, to hug her and tell her that I love her and will love her forever and ever

אעעעעעעעע

זה יושב בגרון

לא יכולה כבר!!!!!