פורום ריק ומוסתר (עמוד 353)

תתאפסי על עצמך. דחוף.

אני מעדיפה להשאיר את המילים שלי בעלמא כלשהיא כי זה בורא מציאות ואני עדיין צריכה להתייצב למציאות הזאת

הם התארסו וזה ממש ממש מוזר לי.


אבל לא ניתן לזה להרוס לי,
נכון?
נכון.

תחילת שבוע
הלוואי וימשיך להיות בסדר

אוהבת המון

זה אמור לעזור. אבל זה גרם לי להילחץ. שיט אני לא רוצה כלום אל תזכירו לי את זה. זה לא הזמן להילחם.
מה זה משנה. זה עושה לי כאב ראש. לכן אני לא פותחת את זה. אתם מכריחים אותי וזה כמו לקלף גולם ולצפות לפרפר באמצע התהליך.
עכשיו אבא ואמא יודעים. אבא מדאיג. אמא עוד מאמינה בי. היא תמיד הייתה יציבה יותר. מה אני מתלוננת, אני דומה לאבא הרי.
אלוקים אתה צריך לפתוח לנו את העיניים, אחרת זה לא ילך. צריך דף חלק כדי לצייר.
ואני מפחדת. אני יותר מפחדת מזה שאני מפחדת. לא שגם זה משנה..בסוף המציאות מובילה את חיינו. המעשים שלנו הם מן אשליה כזאת לבחון את המטרות שלנו. המטרות שלי מבולבלות אז זרקתי את האקדח. אני לא רוצה להתבלבל עוד פעם כבר גרמתי מספיק בלגן. אין לי נקיפות מצפון יש לי זכות מלאה על חיי. אחרי שאין לי נקיפות בכלל, אני נזכרת רק במה שאתה ה' ציווית. אין לי בעיה לשקר לה. אבל אתה אמרת מדבר שקר תרחק. עד כמה? אז הוא אמר לקצין סס הרי היית משקרת גם אם אסרו עלייך לגנוב אוכל. איך הוא משווה.
את אחותי שאלת אם אני לא מפחדת. אני כן. אבל אני לא יכולה לחיות כמוך. ההבדל ביננו הוא שלי יש גב ושאני לא מוכנה לחיות כמוך אז זאת הברירה שנשארה בעצם. תמיד יש בחירה, גם על זה חשבתי. אבל איך אני אמורה לבחור כשמדריכים אותי גדולים ממני. גם בינהם יש חילוקי דעות. אבל אני לא סומכת על המניעים של אחד מהם. הם הפסיקו לומר ישירות. הביצוע הוא בידיים שלי. ואני אתמודד... בסופו של דבר מה הטעם להישאר במקום זה לא כיף. גם אם בדרך עוברים בכלא. חכם מלכתחילה לא יכנס, אבל יש מחירים שמחוייבים לשלם.

די כבר. תשתקו.
מי אתם חושבים שאת, אין לכם פה בעלות על כלום.
אני סתם ^
גם אני צכה לסתום דחוף

רציתי לכתוב אבל נגמר לי הכוח באצבעות

המחשבות נמחקות לאט לאט

שוב אותה שעה ושוב אותה הרגשה ושוב ושוב 

למה לעזאזל

 

אין לי כוח אפילו לחשוב על מה שהיא סיפרה בדמעות

אני רק עוצמת עיניים בעייפות ותוהה איך בכלל אפשר לחשוב על זה אחרת

 

ולראות את המבט בעיניים של סבתא יגרום לי תמיד לבכות

רק לחשוב על זה מעלה לי את הדמעות

למה זה מגיע

איפה הצדק

אגרוף באלי לשבור משהו חזק

הגעגוע המיותר הזה
שפתאום בא
להיות איתה
אולי כן לרצות בה

זה לא בשביל איש שכמוני
לא בשבילי
להוולד מחדש
לבד
רוצה רק לחיות
לעד

היא לא בשבילך
ילד קטן
מגודל
זה לא בשבילנו
לנסות שוב לרצות
אולי רק להיות
ולצחוק
על איך זה שטוב

לנשום את הטוב הזה חזק לבפנים.

כי זה הכל ארעי.

כשרגוע בפנים רגוע בחוץ
אני לא רגילה לזה, זו תחושה חדשה
שכחתי שאפשר להיות רגועים ושלווים
שאפשר לפרגן לעצמי ולחייך ולצחוק
וסתם ככה להיות בשקט טוב ושליו

להצליח לחמול.

לא לחשוש
לא להיות בחרדות כל הזמן

לתת רגיעה לריצה לשומקום
למרדף אחרי שומדבר

לאהוב
גם אם קצת

להיזכר שיש בשביל מה
להגיד לי כל הכבוד על העבודה שלי
שזה לא מובן מאליו
שכל התקדמות היא עצומה

כל צעד מקדם אותי אל האור.

ואולי אני נאיבית מידי אבל אם אני כותבת את זה עם דמעות בגרון ובעיניים,כנראה זה רצון פנימי ועמוק.

רוצה אותך,שתהייה גם מוזר כמוני.
שלא תהייה כמו כבש אחרי העדר.
שתתבונן ותפנים ותחיה ותראה שאין טעם לצעוק.אפשר להגיד גם בלחישה וגם בטון נורמאלי.
ורוצה שתהייה חסד.
כמובן שגם גבורה אבל גבורה שעטופה בחסד.
בבקשה,אל תצעק.אל תקלל.אל תחשוב שיש לנו מציאות ולכן הכל מגיע לנו.
בוא נגיע מנקודת הנחה שהכל בחיים שלנו זה מתנות,טוב?
בוא נהייה רגועים.בלי צרחות.בלי עצבים.
א נ י מ ת ח נ נ ת .

ואז חושבים פה שאני משוגעת על כל השכל.

אני רוצה שיחבקו אותי
שלא ישאירו אותי לבד
כמה אני לבד,כל היום לבד.
הלב שלי מתגעגע לאהבה כנה משהו מעבר לזמן
מקום ותלוי מצב רוח.

די לצעקות.
די לעצבים.
אני מתחנת.

יש את הרגעים האלו שבאלי ליפול
זה בדכ מגיע כשיש צעקות מסביבי.
אני שונאת צעקות.
כשאני שומעת,זה פשוט ללכת להסתגר בחדר,לשקוע בפלאפון אבל באמת זה להתגעגע לאחד הזה שוואלה,לא יצעק.
לא רוצה שיצעק,אפילו אם זה לא עלי.
שבעתי מצעקות בחיים שלי.שבעתי ממבטים מאיימים.
באמת ששבעתי.
והדמעות שוב עומדות לי בעיניים.
אני חושבת על זה ונחרדת.

ח ר ד ה.

(רוצה אהבה
אלוהים
רוצה אהבה.)

תני לך לפתוח דלת אל החופש.
אין בה מנעול.

כואב לי בלב
אני לא באמת מעניינת אף אחד)
או שאולי אני לא רוצה לעניין
פף גם את זה אני לא מסכימה לעצמי להגיד)))

אין חופש בקרוב