מה זה משנה. זה עושה לי כאב ראש. לכן אני לא פותחת את זה. אתם מכריחים אותי וזה כמו לקלף גולם ולצפות לפרפר באמצע התהליך.
עכשיו אבא ואמא יודעים. אבא מדאיג. אמא עוד מאמינה בי. היא תמיד הייתה יציבה יותר. מה אני מתלוננת, אני דומה לאבא הרי.
אלוקים אתה צריך לפתוח לנו את העיניים, אחרת זה לא ילך. צריך דף חלק כדי לצייר.
ואני מפחדת. אני יותר מפחדת מזה שאני מפחדת. לא שגם זה משנה..בסוף המציאות מובילה את חיינו. המעשים שלנו הם מן אשליה כזאת לבחון את המטרות שלנו. המטרות שלי מבולבלות אז זרקתי את האקדח. אני לא רוצה להתבלבל עוד פעם כבר גרמתי מספיק בלגן. אין לי נקיפות מצפון יש לי זכות מלאה על חיי. אחרי שאין לי נקיפות בכלל, אני נזכרת רק במה שאתה ה' ציווית. אין לי בעיה לשקר לה. אבל אתה אמרת מדבר שקר תרחק. עד כמה? אז הוא אמר לקצין סס הרי היית משקרת גם אם אסרו עלייך לגנוב אוכל. איך הוא משווה.
את אחותי שאלת אם אני לא מפחדת. אני כן. אבל אני לא יכולה לחיות כמוך. ההבדל ביננו הוא שלי יש גב ושאני לא מוכנה לחיות כמוך אז זאת הברירה שנשארה בעצם. תמיד יש בחירה, גם על זה חשבתי. אבל איך אני אמורה לבחור כשמדריכים אותי גדולים ממני. גם בינהם יש חילוקי דעות. אבל אני לא סומכת על המניעים של אחד מהם. הם הפסיקו לומר ישירות. הביצוע הוא בידיים שלי. ואני אתמודד... בסופו של דבר מה הטעם להישאר במקום זה לא כיף. גם אם בדרך עוברים בכלא. חכם מלכתחילה לא יכנס, אבל יש מחירים שמחוייבים לשלם.
