כןכן שייגמר
זה לגמרי בסדר
לגמרי
כןכן שייגמר
זה לגמרי בסדר
לגמרי
מזל שיש אותן
החיים יותר טובים ככה
שאפו לה על האומץ הבוקר
נתנה לי הזדמנות לראות איך אנשים חיצוניים רואים את זה
והאמת? לא כזה נורא
אולי כי אני לא חיצונית?
שאלה טובה
מה
מה
מה
איך
אבל
למה
למה
אלוהים,
למה?
מה אתה רוצה ממני
מה
רוצה להתעורר
בן אדם אחר
בעולם אחר
יפה יותר
יפה יותר
אני האנשים האלה
אני לא רו9צה להיות האנשים האלה
אלוקים בישל ****** נתן לאמא נתן לאחות בכורה נתן לאחות שלישית ולחרות לא נשאר
כיף
מפורקת.
מפורקת.
מ פ ו ר ק ת.
ומידי פעם אני נותנת לדברים בתוכי לצאת טיפה החוצה
מידי פעם אני מצליחה לתת למלחמה הזאת מקום
רק קצת, כדי לא לקרוס
לפעמים צריך גם קצת לא לנשום
לפעמים אני נותנת לעצמי לשחרר את הגבולות
לפעמים אני מצליחה לתת לדברים שניסיתי להכחיש מקום
רק קצת, כדי שלא יתפוס
לפעמים צריך את זה כדי לנשום
הלב
הלבבב
הלב הוא זה שכואב
נכון, זה מתחבא לפעמים
אבל נראה שיישאר עד 120
כואב
כואבבב
ובכל זאת קמים לעוד יום
נרדמים עבור אחד נוסף
מתי כל זה ייגמר?
אייי
והלב הזה שלא ידע מרגוע
וההבנה הזאת שזה ילווה אותי עד 120
זה לא יעבור
יש לי בעיה
והיא תישאר איתי לנצח
רק מלחשוב על זה נהיה לי רע
עד מתי אחיה במנוסה?
בורחת מהצל של עצמי
החיים האלה
תמצית של סבל ואושר
ליפול אל זרועותיו המושטות
של אב הרחמן
אב הרחמן
עד אחרי הנצח
עד לפני הכל
טוב סבבה. לא איכפת לי, תקראו לי חלשה, תקראו לי בוגדת, תגידו שלא איכפת לי מהעם שלי.
אבל איכפת לי. פשוט גם מעצמי.
אני סובלת מחרדת נטישה מגיל 17 בערך, שמלווה אותי עד היום לכל מקום, וזה בנוסף לשאר הפחדים והחששות שלי.
התחתנתי לפני קרוב לחצי שנה, עם הבן אדם הכי מדהים בעולם, שתמיד בשבילי. כל מה שאני צריכה, היחיד שיודע להכיל אותי, להבין, כל מה שחיפשתי- זה הוא.
אבל חודש אחרי החתונה- התחילה המלחמה. הפרעות של ה07.10, וכמובן- גיוס מילואימניקים, במיוחד שבעלי הסדרניק ונקרא עדיין סדיר. כל פעם שהתקשרו לבדוק אם הוא במילואים, ואומרים לו "נקרא לך בזמן הקרוב" אותו הייתי מתחילה להרגיש רע, היה עולה לי החום, ולא יכלתי לזוז, אבל עד עכשיו- כל פעם שהוא הלך, והיו כמה וכמה פעמים- החזירו אותו באותו יום.
עד היום.
בבוקר הוא יצא לכיוון הבסיס, (שנמצא בקצה השני של הארץ) ואני נשארתי לי בבית לישון. קמתי אחרי כמה שעות עם כאב ראש נוראי, הקאות, וחום גבוה. ניסיתי לדבר איתו, וידאתי שהוא הגיע, והמצב שלי רק נהיה יותר גרוע.
גם לפני שהוא התגייס ניסיתי להגיד לו "מאמי, תגיד שאתה לא כשיר, תוציא 21" אבל לא.
ועכשיו השעה כמעט 3 בלילה, בעלי חוזר עוד שבוע, ואני שוכבת פה על הספה בלי יכולת להזיז את הגוף שלי עד לחדר. ואני אומרת, כואב לי. אני רוצה שהוא יחלחם על הבית. אני רוצה את הארץ שלי שלמה. אני כל-כך רוצה. אבל זה בא על חשבוני בחייאת ראבק. ואני יודעת שהחולי שלי זה קשור, הכל קשור, גוף ונפש. ווואלה אני לא יודעת איך אני אמורה לשרוד, מהזה עוזר לי שבעלי שומר על כל העם שלו, אבל אני בינתיים מתפרקת פה? איך זה הגיוני?
תודה שקראתם❤️ נשבעת שאני לא דיכאונית בדרך כלל, אבל עכשיו זה זמנים מיוחדים..
ותצאו עלי כמה שבאלכם אם אתם חושבים שאני לא ציונית. זה בסדר. זה רק הכאב שלי פה.
אחלה לילה שיהיה
הכאב שלך ראוי ליחס אמיתי בלי קשר למה שקורה בחוץ. אפשר לרצות את הבעל (או האבא) בבית, ובמקביל לשמוח שהוא נלחם.
החולי שלך ראוי ליחס אוהב ומכבד כמו כל חולי.
ראי גם
Julia Weinstein - ~ טראומת נטישה ~ כשלא בוחרים בך, דוחים...
(אני אוהב את הטקטסים שלה, הם ארוכים למות אבל יש בהם שכל עמוק ומשמעותי).
מותר לך שיהיה לך קשה. מותר לך שיהיה לך כואב.
תקבלי את זה שזה חלק ממך. אל תרגישי רע עם עצמך על זה. אלא אם כן זה בעיה לדעתך שאת אנושית. ואין שום סיבה שיצאו עלייך פה. באמת.
כדאי לך לטפל במצב שלך כי את מרגישה כמה שהוא מזיק לך. ובינתיים לדאוג לעצמך כמה שיותר.
ותנסי להעסיק את עצמך בעשיה משמעותית שתתן לך סיפוק ושמחה. זה יכול להיות הדבר הכי קטן, אבל את מרגישה שהוא עושה לך טוב.
בהצלחה יקירה❤
אני מתביישת
אני דואגת
מרגישה מטומטמת
מתוסכלת
ככ הייתי רוצה להחזיר את הגלגל לאחור
הלוואי ויכולתי
הפחד
התלישות
החרדה
הבושה
הלוואי הלוואי הלוואי
הלוואי
ה' בבקשה
בבקשהההה
בבקשההה
אני כל כך רוצה
אני חייבת את זה
חייבת
🙏🏻🙏🏻🙏🏻🙏🏻
תודה ה'
שימחת אותי
הלוואי שרק ימשיך ככה
שזו תהיה התחלה טובה למשהו טוב
אני יותר רגועה עכשיו
עדיין לא לגמרי
עדיין לא רוצה ודואגת
אבל יותר רגועה
תודה
אוף
ואני אומרת לעצמי למה אני צריכה את זה
והמפגש המביך הזה במעלית
לא ידעתי מה לעשות
לחייך
לא?
יצא חצי חיוך מעוך והרגשתי מטומטמת
מטומטמת
אוף
לא כיף
לבכות
לברוח
למה אני צריכה את זה
למה
כל ההתחלות קשות
אבל
ככה?
והיא מסתכלת עליי
ואני יודעת שהיא רוצה לתת אותי כדוגמא
ואני יודעת שלא
והדמעות בקצה
וקשה
קשה
לא לבכות לא לבכות לא לבכות
לא
לבכות
אוף
(כן, זו האווירה בדרך ללימודים)
מבולבלת מאדדדדוכבר שכחתי שוב
כמה אני שונאת להיזכר
בכמה שאני לבד
ופתאום אין לי כוח להזכיר לעצמי
שאני לבד
זה נוח שיש איזה מישהו אי שם שדואג לך
ואתה לא מרגיש לבד
ואתה לא חושב
זאת גם נקודה שאני צריכה לזכור
אבל באמת שכחתי כמה קל להתמסר לזה
זה מרגיש טבעי מידי
אני באמת לא יודעת מתי מגיע הרגע
שאתה מחליט שאפשר
להפסיק לחשב כל צעד
לתכנן מהלכים מראש
לבנות תכניות לכל מקרה חירום
מתי מגיע השלב שרק
חיים
זורמים
לא מנסים להילחם
בכאלה דברים
אני פשוט רוצה כבר להרגיש
אין לי כוח להילחם
אין כבר כוח.
זה חלש ופתטי
אבל אני מוכנה לקחת את זה
להרגיש
ולהרים ידיים סוף סוף
כמה דפוק זה אלוקים
שגיליתי שאני פשוט כבר לא יודעת איך לבכות בקול
אני כזאת אלופה בלבכות רק בשקט
בצד
באיזה חושך
באיזה לבד
אני רק רוצה ללמוד כבר
לבכות בקול
לבכות ביחד