טוב סבבה. לא איכפת לי, תקראו לי חלשה, תקראו לי בוגדת, תגידו שלא איכפת לי מהעם שלי.
אבל איכפת לי. פשוט גם מעצמי.
אני סובלת מחרדת נטישה מגיל 17 בערך, שמלווה אותי עד היום לכל מקום, וזה בנוסף לשאר הפחדים והחששות שלי.
התחתנתי לפני קרוב לחצי שנה, עם הבן אדם הכי מדהים בעולם, שתמיד בשבילי. כל מה שאני צריכה, היחיד שיודע להכיל אותי, להבין, כל מה שחיפשתי- זה הוא.
אבל חודש אחרי החתונה- התחילה המלחמה. הפרעות של ה07.10, וכמובן- גיוס מילואימניקים, במיוחד שבעלי הסדרניק ונקרא עדיין סדיר. כל פעם שהתקשרו לבדוק אם הוא במילואים, ואומרים לו "נקרא לך בזמן הקרוב" אותו הייתי מתחילה להרגיש רע, היה עולה לי החום, ולא יכלתי לזוז, אבל עד עכשיו- כל פעם שהוא הלך, והיו כמה וכמה פעמים- החזירו אותו באותו יום.
עד היום.
בבוקר הוא יצא לכיוון הבסיס, (שנמצא בקצה השני של הארץ) ואני נשארתי לי בבית לישון. קמתי אחרי כמה שעות עם כאב ראש נוראי, הקאות, וחום גבוה. ניסיתי לדבר איתו, וידאתי שהוא הגיע, והמצב שלי רק נהיה יותר גרוע.
גם לפני שהוא התגייס ניסיתי להגיד לו "מאמי, תגיד שאתה לא כשיר, תוציא 21" אבל לא.
ועכשיו השעה כמעט 3 בלילה, בעלי חוזר עוד שבוע, ואני שוכבת פה על הספה בלי יכולת להזיז את הגוף שלי עד לחדר. ואני אומרת, כואב לי. אני רוצה שהוא יחלחם על הבית. אני רוצה את הארץ שלי שלמה. אני כל-כך רוצה. אבל זה בא על חשבוני בחייאת ראבק. ואני יודעת שהחולי שלי זה קשור, הכל קשור, גוף ונפש. ווואלה אני לא יודעת איך אני אמורה לשרוד, מהזה עוזר לי שבעלי שומר על כל העם שלו, אבל אני בינתיים מתפרקת פה? איך זה הגיוני?
תודה שקראתם❤️ נשבעת שאני לא דיכאונית בדרך כלל, אבל עכשיו זה זמנים מיוחדים..
ותצאו עלי כמה שבאלכם אם אתם חושבים שאני לא ציונית. זה בסדר. זה רק הכאב שלי פה.
אחלה לילה שיהיה