פורום ריק ומוסתר (עמוד 484)

הסיכוי האחרון גם הוא היה חזיון שווא..
עכשיו עומד מול עצמי, כל כך ריק, כל כך מואס התקוות ההבדל הקודמות..
מנסה מנסה מנסה מנסה...
אבל, למיטב ידיעתי יש תקופת זמן לפני שאני אמור להיות בה על פני כדור החיים האנושיים, ולא נראה שהעניינים מובילים לאנשהו.
שאני אקח אחריות? מי אני..חתיכת אפס..
ובכלל- אני עצלן ואין לי שום כח לקום. אולי כי כבר התייאשתי מרוב שניסיתי להיות אני, וזה פשוט לא הלך..
נמשיך להתגלגל בעולם,
בלי תוכן או משמעות. מאסתי במשמעויות מלאכותיות והחיצוניות האלה.
מי ייתן ורק אצא מהבית ואפגוש מישהו שיאהב עד אין קץ, שיחבק ויהיה אצלו מקום לכל כולי, בלי שום הקטנה או צמצום שלי. מי ייתן...
זהו, עכשיו אני ריק לגמרי.

רגליים אל תכשילו אותי, רק הפעם.
עזרו לי להגיע לקו האופק

אוח הראש מיואש מכל צד שנשמר

בכל צעד שנגמר
והלב מכל פגם שחובר






הולך בעולם זר ולא לי
האם אני טעות או עיצוב?
אני כל כך בודד בכל לילה שעובר
האם תוכל להיות לי נר במסלול שחוזר

אני אמרתי את זה פעם
אנא
עד הזעם


אלי אל תגרום לי להתעצב
אל תגרום לי לבכות
ופעמים
פעמים אתה לא מספיק, אני צריך אישה ואני לא יודע מדוע
תגרום לי לחייך
עד שאגיע אליך עם ערב
הכביש ארוך ואני מנסה לא לדעוך, הו ר"ת נמשך אך הגר"א ראיות שפך והבנתי

בערך

תשקע איתי אורי אורי עם ביאת השמש
תנשק אותי חזק בפה, פעם מחר ועכשיו עכשיו אמונתך בכל לילות אמש
אני עייפתי מקשקשת רוחנית, אוהב את האש שבוער ל-ברסלב בנפש

ואת, בחרי את מלותייך האחרונות
כי זו הפעם האחרונה

שנינו יחד?
אני נולדתי לכבוש
לא לנתוש



אבוד אבל מצאתי את עצמי שוב
רואה, עד עכשיו הייתי עיוור
הייתי מבולבל כילד ועדיין
ניסיתי לחטוף את התשובות, כשנברתי בזבל
את כל התשובות

(תחשוב טוב יהיה טוב תאמין בעצמך.)

אהיה בסדר יום אחד אם רק אתן לזה לפחות טיפת מחשבה.אם רק ארצה.זה יצור מציאות.זה יצור מציאות.לחלום..לחלום צריך כבר אוף.ואפשר,אפשר הכל אם אני רוצה.תהיה לי בריאות.ובהירות גם.תהיה.ואני רוצה בעצם.אני רוצה לרצות טוב.

עכשיו לפחות.

והנה זה נראלי כבר מתחיל לעשות תעבודה שלו.

זה עצוב לי ושמח לי ומוזר לי.

מתפוצץ לי הראש.

הכל הפוך לי היום.

אבל גם יכול להיות שיהיה טוב אם ארצה באמת.

ותכלס,תכלס גאולה היא רוצה כבר לראות.

פףףף.

מעבר לגבולות אבא.מעבר לגבולות.

ואני אוהבת אותה.איזה ילדה טהורה היא.קדושה,אין לי מילים בכלל.

ובכלל אני לא מרגישה כוחות.ובכלל כן יש משו טיפה אחר עכשיו.ואוליי זה בזכות זה.אבל זה מעצבן גם.מאוד.זה לא כיף.

אוליי לזרוק תמחשבות האלו?קצת לתת לראש להתנקות מהבלאגן.חבל לי לחשוב ככה.זה לא יועיל לשום מקום וגם אין לי ברירה בכלל.

וטהר ליבנו אבא.לעבדך באמת.

אפשר?

להיות חזקה זה נצרך כדי להמשיך לחיות.לא לשרוד.לחיות באמת.וקשה להיות חזקה.עד לא מזמן הייתי הרבה יותר חזקה.וקשה לי שזה מה שקרה פתאום.שפתאום הכל השתנה.שעכשיו אני מבינה מאיפה הכל מגיע.וכואב ככ שהגעתי למצב הזה.מצב שלא הייתי רוצה ככ להיות בו.אבל אני מרגישה.מרגישה שכל רגע עכשיו ככ לא סתם.ככ מדוייק לי.כי..ככה.כי זה באמת מדוייק כל מה שקורה פה.וה' יתן לי גם כוחות להרגיש שאני חזקה.כי אי אפשר שלא אהיה כזאת.כי אבא לא רוצה שאהיה חלשה אז אין סיכוי שאני חלשה,לכן אני כן חזקה.אבל צריך להרגיש את זה גם.לפחות עכשיו אני יודעת.ואבא נותן כוחות.אבא נותן כוחות לעבור כל דבר שיש לי.

והכל יהיה בסדר.אני צכה לאפשר לזה לקרות.

ולמרות שכבר הותשתי מהעבודה בחיים פה,אבא לא ייתן לי להרים ידיים.אני יודעת.

(?)

אפשר מילות טובות לחמם לי את הלב?אני צכה קצת כאלו.

(והיא שמעה את זה והתחילה לבכות.)

ותודה אבא שפתאום אני חושבת טיפונת אחר.פשוט תודה.אבל אוף דיי אני עדיין מרגישה חלשה ולא טוב לי להרגיש ככה.וקשה לי ובאמת ש,אוף.אני לא מרגישה כוחות בכלל.ולמה ולמה והכל מבולבל.וזה לא כיף שמחייבים אותי.וזה לא כיף לא להיות בפנימיה בגלל זה.

יש בי פחד ממחר.
עשינו טוב. אני מקווה.

וזה כואב שאולי דפקנו לה את זה. אולי את הסיכוי שלה להנצל.


ואוטומטית הכל מתקשר.
באלי להקיא את הדבר הזה. להקיא מהעולם.

פפ יהיה טוב?
הלוואי.

אני צריכה חיבוק,
חזק חזק חזק.
אולי זה יצליח לאפס הכל.

איך זה שאת יודעת להכיל כל כך יפה את הכאב של כולם
ורק את הכאב של עצמך את מבקרת
רק את עצמך את מבקרת
וכועסת
וכועסת

ויצאת למסיבות של טכנו
בתל אביב...

תניא זה ריפוי לנפש.


(אעייי באלי לבכות ולרקוד ולבכות עוד ולרקוד עוד ולשמוח מלא.
המ י"ט כסלו ממש עוד רגע.)

והכאפות כואבות לי.
וכל פינה בעיר הזו היא זיכרון.
יאווארדי
קשוח!

בעולם הבא של העולם הזה שלי, הוא רחוק לי מאד.
הגוף והעולם מתמזגים. הגוף והנפש מים ושמן. העולם הוא אדם גדול, חלולים חלולים, חללים חללים ריקים. הרגליים שלי רק רוצות לרקוד. לעשות תנועות מוזרות וחופשית ולאפשר למוח לא לחשוב על כלום. בעולם הבא של העולם הזה שלי אני אהיה חופש. פרפר דרור כזה שיכול לעשות מה שהוא רק רוצה.
הגוף והנפש. והנשמה. מה יהיה על הנשמה.
אנשים הולכים ולומדים ושרים וכועסים ופוחדים, עוברים חיים שלמים בלי לחיות. בלי תכלית. הנשמה אין לה סוף. אין לה סוף. הגוף מוגבל, אפשר לצייר אותו ולמסגר אותו במסגרת עבה ושחורה. לך לצייר נשמה. חהחהחה.
לפעמים להביט במחשבה נותן לך מראה לנשמה, מה מעסיק אותך. אה. מה מעסיק אותך יא

בהמה. גוף ונפש. רפש. חלולים חלולים.
חלול הכל פה.
האדמה רטובה וריקה, דמעות מרטיבות אותה, אולי עוד שנה או שנתיים או בעולם הבא של העולם הזה שלי יגדל שם עץ שחלמתי עליו, הרי הרצון הוא הבסיס לקיום התודעה והתודעה היא הבסיס לקיום המציאות, והמציאות יכולה להיות טובה. מאד מאד טובה.
הגוף ונשמה, ככה נוצרנו.
העולם הוא אדם גדול, שמכיל חללים של שפע אינסופי, הגוף מכיל תודעה שיכולה להפתח לקבלת השפע הזה.
שמן ומים. איכשהו זה תמיד יזכיר לי את חנוכה. וחנוכה איכשהו תמיד יזכיר לי את "אחרי הכל את שיר", ו"אחרי הכל את שיר" תמיד יזכיר לי את הפעם הזאת שחיכית לך מלא זמן והשפתיים היו יבשות וסדוקות ואדומות, ולא הגעת. ולא בכיתי. ושרפו לי העיניים, וששרפו לי העיניים תמיד יזכיר לי את הלילות הארוכים עם אריק באוזניות ואערק בכוס פלסטיק ירוקה שנשארה לי מהגן, עדיין. והכוס תזכיר לי תה של מעון, שהוא מגעיל תכלס. אבל יש לו ריח של חורף ובית. וחורף ובית עושים לי להזכר בעולם הבא של העולם הזה שלי.
ואני מדליקה נר ומפזרת ריח לבנדר, ומכבה את האור ואותי, ומקווה לעולם הבא של גן עדן, אני לא מאמינה בגיהנום יותר. שבעתי כאב. אני מאמינה בעולם הבא של אור ואהבה ואמונה, עולם של נפש ונשמה מוארות, וגוף שלם בעולם שלם, וחללים של שפע שזורם כמו בטבע, כי זה הטבע.
ואותך איתי.

למה המצב רוח הזה כמעט תמיד?! למה?!

די.

באלי לכתוב ממש עכשיו ו,

 

 

 

 

 

 

כולי בסטרס.

 

לא מרוכז במה שאני צריך לעשות

ויש הרבה מה

לא עושה כלום

 

רק בפלאפון.

מרפרש את הפיד למרות שאין שום דבר חדש.

 

לחץ לחץ לחץ.

 

 

 

אני אוהב את הקטע הזה ממש. הוא נכון ככ בכל התחלה של משהו חדש . השיתוק הזה שבמקום להתכונן למצב החדש אנחנו מכחישים שזה קורה ופשוט בורחים. לא כי אנחנו רוצים, כי אנחנו בורחים

.. - ריק ומוסתר

פתאום מקום נורמלי.

אנשים נורמלים.

וואוו.

 

הבאסה היא רק שאולי ירושלים לא כ"כ טובה לי!

לא בגלל הסינדרום אלא בגלל המסנדרם :/

(אני רוצה סדר בראש,משהו שיאזן אותי.
מידי לא מאוזן לי למרות שהימים נעים בין זום למיטה לזום למיטה לזום למיטה למחברות ושיעורים ומבחנים ואינספור עבודות.איכ.
מבולבל
וסוחט
ומעייף
וקשה.כל כך.
לא,אני לא רוצה את זה.
(אני רוצה בית ושקט ולבד,לבד מכל האנשים שמכירים אותי.
לבד אבל שאתה תהייה שם וגם כמה ילדים לא מוכרים,שיהיו שלנו.
ודשא ושמיים ומגלשות קטנות צבעוניות.
וגואש וספרים וכל דבר שיוצר רוגע.
ושקט,מלא שקט.
ונחת,מלא נחת.))
((אני רוצה נחת מימני.))

מאז שי
הכל לא שקט

אולי עוד מלפני,
אבל.


ורשימות המתנה ארוכות עד הירח
ומה בינתיים?


•••



(שי)
[אני פחדתי שזה יקרה]

אובדן זה כואב