אוף
לא יודעת אפילו למה לקחתי את זה ככ קשה
טכנית היה אחלה יום
אבל רגשית היה יום זוועה
זה התחיל בחיכוך המיותר עם ****, מה אני אעשה שאני לא מסכימה איתה ולא מוכנה לקבל בהכנעה כל מה שהיא אומרת? לא אמרתי לה שהיא טועה, אמרתי לה שאני לא מסכימה איתה. אבל לא. היא תנאם נאומים ותסביר ותשכנע. ולא, זה לא עובד עליי. Sorry but not sorry.
ואז ***** שלקחה אותי לשיחת בירור. זה לא היה לי נעים. אני לא ביקשתי את זה. הרגשתי שהיא חדרה לי לפרטיות. זה היה לי לא נעים והייתי מבולבלת. הרגשתי שהיא כופה את זה עליי ואחכ אני עוד צריכה להודות לה. לא אהבתי.
ואז זה שאמרתי לה שלא עצרתי ושהוא חשב שאני אפסיק. אופס. בסדר, לא הייתי אמורה להגיד את זה. שוב יצאתי לא בסדר.
אבל הכי הכי, זה היה מה שקרה כשהלכתי לקרוא לה. סליחה באמת שאני לא יודעת שהיא שם וזהו! מאיפה אני אמורה לדעת שהיא שלהם? הצחוק הזה, הרגשתי מושפלת ןקצת מותקפת. והתשובה שלה. סליחה, אני יודעת שהיא מותשת ומסתבר גם שזה לא התפקיד שלה כי היא רק שם. אבל לא ידעתי!! זה גם בכלל לא בשבילי, למה אני צריכה להתנצל על זה שהם צריכים עזרה? כיווץ אותי. נעלבתי. הושפלתי. עד עכשיו אני עם בחילה מזה. וכשאני חושבת עליה, באלי לבכות. הרגשתי ככה קטנה ומושפלת. זה היה מעליב.