כאילו יום כיפור עוד שניה,
הזמן עובר וזה מרגיש כמו נצח בלולאת זמן מבאסת למדי
הכל נראה אותו דבר אבל שוחק כמו אנלוידעת מה.
והמנהג הוא לבקש סליחות מאנשים וכל זה
אבל אני בגמילה מאנשים כרגע
הורדתי את אחוז התקשורת שלי ללמטה מהמינימום ההכרחי, כאילו, שום חברות, כבר תקופה, נעלמתי מהמפה כאילו מתתי.
לא שזה הפריע לאפחד בצורה יוצאת דופן,
אבל שוב,
אלו היתרונות בלהיות אחת כזו שידועה כלוקחת חופשים מקשר עם האנושות
אבל אני לא מצליחה לגרום לעצמי להפסיק את הגמילה כרגע
לא עם כל הבלגן וההתשה בעבודה.
אולי כשירגעו הרוחות
שלא הכל יהיה נוראי כל כך
נוציא את האף בזהירות מהמחבוא שלי ונראה אם יש למה לצאת,
אם אנשים זוכרים אותי בכלל
לא כזה סביר אבל שיהיה...
וחוזר חלילה
לולאת זמן, כבר אמרתי
|מת|