ויש הר, ועל ההר עומדת אבן, ומן האבן נובע מעיין.
וכל דבר יש לו לב, וגם העולם בכללו יש לו לב. והלב של העולם הוא קומה ודמות שלמה, עם פנים וידיים ורגליים וכו'. ואפילו הציפורן של הרגל של אותו הלב של העולם הוא מלוּבָּב יותר מלב של אחר.
וההר עם האבן והמעיין הנ"ל עומד בקצה אחד של העולם, והלב של העולם עומד בקצה אחר של העולם. וזה הלב הנ"ל עומד כנגד המעיין הנ"ל, ונכסף ומשתוקק תמיד מאוד מאוד לבוא אל המעיין בהשתוקקות גדולה מאוד מאוד, וצועק מאוד לבוא אל אותו המעיין. וגם המעיין משתוקק אליו.
וזה הלב יש לו שני דברים המחלישים אותו: אחד – השמש רודפת אחריו ושורפת אותו, כי רצונו הוא ללכת ולהתקרב אל המעיין; שני – מרוב ההשתוקקות והגעגועים שהלב מתגעגע ונכסף תמיד, ומשתוקק מאוד עד כלות הנפש אל אותו המעיין, הוא צועק מאוד. כי הוא עומד תמיד מנגד למעיין וצועק: "גווַאלְד!", אוי! הצילו. ומשתוקק אל המעיין מאוד.
וכשצריך הלב לנוח, שירווח לו קצת, באה ציפור גדולה ופורשת כנפיה עליו ומגינה עליו מן השמש, ואז יש לו מנוחה. וגם אז, בשעת המנוחה, הוא מסתכל גם כן אל המעיין ומתגעגע אליו.
ומאחר שהוא מתגעגע אליו כל כך, מדוע לא הולך הלב אל המעיין?
כי אם ילך ויתקרב אל ההר, אזי לא יראה את השיפוע של ההר ולא יוכל לראות את המעיין. ואם לא יסתכל על המעיין תצא נפשו כי עיקר חיותו הוא מן המעיין. וכשעומד כנגד ההר, הוא רואה את ראש השיפוע של ההר ששם נמצא המעיין, אבל מיד כשילך ויתקרב אל ההר, ייעלם מעיניו ראש השיפוע, ולא יוכל לראות את המעיין, ואזי תצא נפשו, חס ושלום.
ואם היה הלב מסתלק מן העולם, חס ושלום, יתבטל כל העולם כולו. כי הלב הוא מקור החיות של כל דבר, ובוודאי אין קיום בלי לב. ועל כן אינו יכול ללכת אל המעיין, אלא רק עומד כנגדו ומתגעגע וצועק כנ"ל.
וזה המעיין אין לו זמן, כי אינו בתוך הזמן כלל. ועיקר מקור הזמן של המעיין הוא רק על ידי שהלב נותן לו במתנה יום אחד. וכשהיום ייגמר לא יהיה עוד זמן למעיין, והוא יסתלק מן העולם, חס ושלום. ואזי יסתלק גם הלב מן העולם, חס ושלום, ויתבטל כל העולם חס ושלום.
ואז, סמוך לגמר היום, מתחילים הלב והמעיין לברך זה את זה בברכת פרידה, ומתחילים לומר חידות ושירים נפלאים זה לזה באהבה רבה ובהשתוקקות גדולה מאוד מאוד.
ואיש החסד האמיתי משגיח על כך. וכשמגיע היום לסופו, וכמעט שהוא נגמר ונפסק, אז איש החסד האמיתי נותן ללב במתנה יום אחד. והלב נותן את היום למעיין, ואז שוב יש זמן למעיין.
וכשאותו היום נגמר והולך לו, הוא הולך גם כן בחידות ובשירים נפלאים מאוד, שיש בהם את כל החכמות.
"ויש הבדלים בין הימים. כי יש יום ראשון בשבוע ויום שני וכו'. וכן יש ראשי חדשים וימים טובים. וכל הזמן שיש לאיש החסד האמיתי – הכול בזכותי," כך אמר הקבצן כבד הפה.
"כי אני הולך ומקבץ את כל החסדים של אמת אשר מהם מתהווה הזמן, כנ"ל.
אם כך, יש לי הסכמה מאיש החסד האמיתי שאני יכול לומר חידות ושירים שיש בהם את כל החכמות. ועתה אני נותן לכם זאת כמתנת חתונה, שתהיו כמוני."
והייתה שם שמחה וחדווה גדולה מאוד.
וכל דבר יש לו לב, וגם העולם בכללו יש לו לב. והלב של העולם הוא קומה ודמות שלמה, עם פנים וידיים ורגליים וכו'. ואפילו הציפורן של הרגל של אותו הלב של העולם הוא מלוּבָּב יותר מלב של אחר.
וההר עם האבן והמעיין הנ"ל עומד בקצה אחד של העולם, והלב של העולם עומד בקצה אחר של העולם. וזה הלב הנ"ל עומד כנגד המעיין הנ"ל, ונכסף ומשתוקק תמיד מאוד מאוד לבוא אל המעיין בהשתוקקות גדולה מאוד מאוד, וצועק מאוד לבוא אל אותו המעיין. וגם המעיין משתוקק אליו.
וזה הלב יש לו שני דברים המחלישים אותו: אחד – השמש רודפת אחריו ושורפת אותו, כי רצונו הוא ללכת ולהתקרב אל המעיין; שני – מרוב ההשתוקקות והגעגועים שהלב מתגעגע ונכסף תמיד, ומשתוקק מאוד עד כלות הנפש אל אותו המעיין, הוא צועק מאוד. כי הוא עומד תמיד מנגד למעיין וצועק: "גווַאלְד!", אוי! הצילו. ומשתוקק אל המעיין מאוד.
וכשצריך הלב לנוח, שירווח לו קצת, באה ציפור גדולה ופורשת כנפיה עליו ומגינה עליו מן השמש, ואז יש לו מנוחה. וגם אז, בשעת המנוחה, הוא מסתכל גם כן אל המעיין ומתגעגע אליו.
ומאחר שהוא מתגעגע אליו כל כך, מדוע לא הולך הלב אל המעיין?
כי אם ילך ויתקרב אל ההר, אזי לא יראה את השיפוע של ההר ולא יוכל לראות את המעיין. ואם לא יסתכל על המעיין תצא נפשו כי עיקר חיותו הוא מן המעיין. וכשעומד כנגד ההר, הוא רואה את ראש השיפוע של ההר ששם נמצא המעיין, אבל מיד כשילך ויתקרב אל ההר, ייעלם מעיניו ראש השיפוע, ולא יוכל לראות את המעיין, ואזי תצא נפשו, חס ושלום.
ואם היה הלב מסתלק מן העולם, חס ושלום, יתבטל כל העולם כולו. כי הלב הוא מקור החיות של כל דבר, ובוודאי אין קיום בלי לב. ועל כן אינו יכול ללכת אל המעיין, אלא רק עומד כנגדו ומתגעגע וצועק כנ"ל.
וזה המעיין אין לו זמן, כי אינו בתוך הזמן כלל. ועיקר מקור הזמן של המעיין הוא רק על ידי שהלב נותן לו במתנה יום אחד. וכשהיום ייגמר לא יהיה עוד זמן למעיין, והוא יסתלק מן העולם, חס ושלום. ואזי יסתלק גם הלב מן העולם, חס ושלום, ויתבטל כל העולם חס ושלום.
ואז, סמוך לגמר היום, מתחילים הלב והמעיין לברך זה את זה בברכת פרידה, ומתחילים לומר חידות ושירים נפלאים זה לזה באהבה רבה ובהשתוקקות גדולה מאוד מאוד.
ואיש החסד האמיתי משגיח על כך. וכשמגיע היום לסופו, וכמעט שהוא נגמר ונפסק, אז איש החסד האמיתי נותן ללב במתנה יום אחד. והלב נותן את היום למעיין, ואז שוב יש זמן למעיין.
וכשאותו היום נגמר והולך לו, הוא הולך גם כן בחידות ובשירים נפלאים מאוד, שיש בהם את כל החכמות.
"ויש הבדלים בין הימים. כי יש יום ראשון בשבוע ויום שני וכו'. וכן יש ראשי חדשים וימים טובים. וכל הזמן שיש לאיש החסד האמיתי – הכול בזכותי," כך אמר הקבצן כבד הפה.
"כי אני הולך ומקבץ את כל החסדים של אמת אשר מהם מתהווה הזמן, כנ"ל.
אם כך, יש לי הסכמה מאיש החסד האמיתי שאני יכול לומר חידות ושירים שיש בהם את כל החכמות. ועתה אני נותן לכם זאת כמתנת חתונה, שתהיו כמוני."
והייתה שם שמחה וחדווה גדולה מאוד.