עבר עריכה על ידי בס"ד ובהשתדלותי בתאריך ב' בתשרי תשפ"א 22:04
השופר היום טיפה רעד,ולא היה יציב.
מקרטע טיפה.
ודווקא זה,
מתוך כל התקיעות,
בכל השנים,
גרם להתחבר לכלי הזה.
במקום להוריד עיניים כי צריך,
ולשמוע בשקט ולהתנועע כאילו זה משנה בי משו,
הבנתי פתאום שהשופר נועד להזכיר לנו את עצמנו.
בתוכנו יש צעקה,
צעקה אחת גדולה.
והצעקה הזאת רועדת,
לא יציבה,
לא שלמה,
מחפשת את עצמה.
אבל עם כל הרעידות והחוסר דיוק,
הצרידות והנשיפות המבולבלות והמחוצות,
ה' עדיין רוצה אתזה,
ושמח לקבל את התקיעה שלנו.
ככה.
כמו שהיא.
רועדת ומחוספסת.
כי הוא אבא.
אבא שלנו.
איזה זכות!
