פורום ריק ומוסתר (עמוד 530)

איך תמיד אני חוזרת.
אם אני רוצה או לא.

אוף.
טיפשה שכמותי.
צכה לשתוק.
זריז.
ולברוח.
רחוק רחוק.
לפני שיהיה מאוחר.
לצאת מהמערבולת המסוכנת הזאת.
כי אני עוד דקה נסחפת.





המ

רימון המטופש חוסם לי את הדרך להיכנס לאתרים שאני יכולה למצוא בהם תשובות לזה.

אני לא מצליחה עכשיו להרים את היד, וכל תזוזה שלה מכאיבה לי ממש.

כזו אני.



תכנונים מהבוקר עד הלילה
בפועל לשכב במיטה בלי כח לכלום.









איןלנוכחלזוזאבלאנחנוחייביםלעוףמפהדחוף

מה אתה רוצה ממני
מה?!

לא נרדם

אבא.
עכשיו יצא היום הקדוש (למה הוצאתי אותו בכלל.. רק אתה יודע..) וכועס לי. ככ כועס לי. כועס לי מתוך כאב ולא חלילה מתוך כעס.
אנחנו מתנהגים כאילו אנחנו שקר בזמן שאנחנו אמת אחת גדולה.
למה ריבונו של עולם? אנחנו מבולבלים.

ושוב חזרתי אל השקט הזה.

 

איך יוצאים מהבור?

גדעון כפן


כשהילדים נמים זה לא תמיד
שהם רוצים לישון
הם לא רוצים לדעת
כשהאצבעות עוברות
בתוך שערותיך הרכות
הן רק רוצות לגעת.
הייתי פעם ילד השדה
אף פעם לא בוכה
ורוצה הכל לשכוח
לראות את העשב שגדל
איך נחל מתפתל
ובתוך חלום לשקוע.
כשהמחשבות עוברות
בתחנות הראש מבלי לצפור
כמו מתוך קדחת
זרם של מילים סתומות
שוטף את הגבולות בין כן ולא
אני רועד מפחד.
הייתי פעם ילד השדה
אף פעם לא בוכה
ורוצה הכל לשכוח
לראות את העשב שגדל
איך נחל מתפתל
ובתוך חלום לשקוע.
ילד השדה
אף פעם לא בוכה
ורוצה הכל לשכוח
לראות את העשב שגדל
איך נחל מתפתל
ובתוך חלום לשקוע.
עכשיו אני לבד
אוחז ברגעים…

ילדה.
אני מאמינה בך.

ככ מפחיד עכשו.
ככ ברור לי שעכשו יש פה מבחן לכולם.

נכון.
ואת באמת יכולה לשוב.
אני לא רואה סיבה שלא.

זה לא כמו שנים קודמות. זה לא.
זה משהו חדש.

הלב הוא קדוש.
קדוש.
אפשר לבכות מזה.
על החילול.
על הרסיסים שנשארו.

ילדה.
כואב לי איתך.

רציתי בית משלי.

רציתי גם ליהיות שם עכשיו.אוף

רגע שכזה שאתה רק רוצה מנוחה
לשים ראש
ראש לשים
לאהוב ולהיות אהוב

שרק מחכות שיתיחסו אליהן ויתנו להן חום ואהבה.

זו פריקתי להיום.
#שירות

כל כך רציתי להיות טובה.

טובה באמת.

לא במשהו או למישהו, פשוט טובה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

על מי אני עובדת, אין לי שום סיכוי.

 

אני אוהבת את חצקל'ה לכובעד שאבעס.
משהו בזה מרגיע כל כך ומבטיח שיש אמת בעולם הזה,משהו טהור.
וואו אני אוהבת.

למה זה כואב
כבר לא יודעת אם אני מדמיינת
או צודקת
כנראה שאני צודקת

מה אני אמורה לעשות עם כל המידע הזה עכשיו?

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אפשר להעלם וזהו?

ואני במצב נורא.
איך אפשר להעיז לבקש משו בכלל?


טעטע, זה כואב.

השופר היום טיפה רעד,
ולא היה יציב.
מקרטע טיפה.
ודווקא זה,
מתוך כל התקיעות,
בכל השנים,
גרם להתחבר לכלי הזה.

במקום להוריד עיניים כי צריך,
ולשמוע בשקט ולהתנועע כאילו זה משנה בי משו,
הבנתי פתאום שהשופר נועד להזכיר לנו את עצמנו.

בתוכנו יש צעקה,
צעקה אחת גדולה.
והצעקה הזאת רועדת,
לא יציבה,
לא שלמה,
מחפשת את עצמה.

אבל עם כל הרעידות והחוסר דיוק,
הצרידות והנשיפות המבולבלות והמחוצות,
ה' עדיין רוצה אתזה,
ושמח לקבל את התקיעה שלנו.
ככה.
כמו שהיא.
רועדת ומחוספסת.
כי הוא אבא.
אבא שלנו.





איזה זכות!

סעאמק

למה חלמתי על רינה.
למה על אורי אנסבכר ועל המחבל שלה.
אותן פנים.
המ ולמה ממ