זהו. מעכשיו אני סותמת.
וגם צריך לספוג הכל
אז גם סופגת.
(ואולי אחרי זה נסחט אתזה במקום אחר.)
ומוזר לי שהוא פה.
וגם צריך לספוג הכל
אז גם סופגת.
(ואולי אחרי זה נסחט אתזה במקום אחר.)
ומוזר לי שהוא פה.
היא נכנסת לחדר, מניחה את התיק על המיטה ופורקת בחיוך. יום ראשון ללימודים. שיהיה בהצלחה.
לחדר נכנסת בת נוספת. גם היא מניחה את התיק בחיוך.
הן מסתכלות אחת על השנייה. רואות את החיוך. מרימות מבט, עיניים דומעות. שתיהן רואות.
שתיהן יודעות.
שתיהן מתעלמות וממשיכות כאילו כלום.
למה?!
למה לא לעצור לרגע ולדבר על הכאב?
שתיכן דומעות, שתיכן יכולות לחזק ולהתחזק.
תפסיקו לפחד!!
תתחילו לפתוח, להיפתח.
אבל זה בחיים לא יקרה. אנחנו מחייכות, שמח לנו, לא?
עוד מעט עוד קצת