עבר עריכה על ידי רצה לאש בתאריך ח' באב תש"פ 09:47
אני שוב ושוב עוצרת את כל העניין הזה,
ושוב ושוב חוזרת לזה. אלף פעם התייאשתי אבל אני ממשיכה.
והנה שוב עצרתי את זה והנה שוב בא לי להגיד סטופ להכל וליסוג אחורה.
צריך לעשות עוד כ"כ הרבה דברים, וזה לא נגמר זה לא נגמר
אין לי עוד אופציות בראש
רק הילדים האלו שבו לי את הלב.
הכל חרא והכל מסבך לי את הטיפול ונשבר לי מלרדוף אחרי אפשרויות כשבסוף אני חוזרת לאותה נקודה שהכל ידפוק את הטיפול. ובכלל זה נורא דורש, הכל, ואין כזה דבר 'אני חייבת לפגוש חברה' 'אני צריכה קצת בית' 'אני צריכה קצת שקט' יש לך מחוייבות וכל הבלה בלה הזה וזה
לפעמים נראה לי גדול עליי ולפעמים זה נראה לי בסדר
רוב הזמן נורא בא לי כבר מסגרת נורמטיבית של חיים נורמליים ואולי אם אני אתנהג נורמלי אני ארגיש נורמלי
ואני צריכה איזה עניין בחיים ואיזה מסגרת שתחייב אותי מצד אחד מצד שני אני צריכה זמן לטיפול ורוצה זמן לשקוע במיטה להתעטף בשמיכה ולפחד ולכאוב ולבכות ולהחרד.
היי יופידו שוב ריק כל-כך וכל השיט של 'תמלאי את עצמך בדברים חיוביים' לא עובד עליי כי יש לי טראומה שגורמת לי לקפוץ בחרדה כל פעם שאני _צריכה_ לעשות משהו ובטח כשאני צריכה לעשות משהו _חיובי_
אני רוצה את הכל סביל אני רוצה לשבת במיטה ולהרגיש טוב בלי להצטרך לעשות שום דבר שום דבר בלי להצטרך לעשות דברים כלשהם בלי לקום לצאת לחפש משמעות וכל החרא הזה.
(בסוף הכל אותו חרא, כולם מתים בסוף.
ואין כלום אחר כך. מתישהו הכל נגמר
ובין מוות למוות אוהבים ומאושרים ועצובים וכואבים ושמחים ומרגישים וחיים, אשכרה חיים
בין מוות למוות החיים כל כך נהדרים שבא לי לבכות)
(הכל יגמר, אני לא יודעת איך אבל הכל יגמר
אולי אני אשמע בלילה של עידן רייכל ואחייך בכאב
ואולי אני אקרא זלדה ואנשום עמוק ובתוך חיבוק של מישהו אהוב
כל זה יגמר)
