פורום ריק ומוסתר (עמוד 57)

ומידי פעם אני נותנת לדברים בתוכי לצאת טיפה החוצה

מידי פעם אני מצליחה לתת למלחמה הזאת מקום

רק קצת, כדי לא לקרוס

לפעמים צריך גם קצת לא לנשום

לפעמים אני נותנת לעצמי לשחרר את הגבולות

לפעמים אני מצליחה לתת לדברים שניסיתי להכחיש מקום

רק קצת, כדי שלא יתפוס

לפעמים צריך את זה כדי לנשום 

הלב

הלבבב

הלב הוא זה שכואב

נכון, זה מתחבא לפעמים

אבל נראה שיישאר עד 120

כואב

כואבבב

ובכל זאת קמים לעוד יום

נרדמים עבור אחד נוסף

מתי כל זה ייגמר?

לא יודעת כבר איך להרגיש 

אתה חושב שמתישהוא,

יהיה בסדר?

שמתישהוא

דברים איכשהוא

יפסיקו

לכאוב כל כך.

למהה למה ראיתי את זה

למה זונדה זה ככ מטרגר אותי למההה

טוב סבבה. לא איכפת לי, תקראו לי חלשה, תקראו לי בוגדת, תגידו שלא איכפת לי מהעם שלי.

אבל איכפת לי. פשוט גם מעצמי.

אני סובלת מחרדת נטישה מגיל 17 בערך, שמלווה אותי עד היום לכל מקום, וזה בנוסף לשאר הפחדים והחששות שלי.

התחתנתי לפני קרוב לחצי שנה, עם הבן אדם הכי מדהים בעולם, שתמיד בשבילי. כל מה שאני צריכה, היחיד שיודע להכיל אותי, להבין, כל מה שחיפשתי- זה הוא.

אבל חודש אחרי החתונה- התחילה המלחמה. הפרעות של ה07.10, וכמובן- גיוס מילואימניקים, במיוחד שבעלי הסדרניק ונקרא עדיין סדיר. כל פעם שהתקשרו לבדוק אם הוא במילואים, ואומרים לו "נקרא לך בזמן הקרוב" אותו הייתי מתחילה להרגיש רע, היה עולה לי החום, ולא יכלתי לזוז, אבל עד עכשיו- כל פעם שהוא הלך, והיו כמה וכמה פעמים- החזירו אותו באותו יום.

עד היום.

בבוקר הוא יצא לכיוון הבסיס, (שנמצא בקצה השני של הארץ) ואני נשארתי לי בבית לישון. קמתי אחרי כמה שעות עם כאב ראש נוראי, הקאות, וחום גבוה. ניסיתי לדבר איתו, וידאתי שהוא הגיע, והמצב שלי רק נהיה יותר גרוע.

גם לפני שהוא התגייס ניסיתי להגיד לו "מאמי, תגיד שאתה לא כשיר, תוציא 21" אבל לא.

ועכשיו השעה כמעט 3 בלילה, בעלי חוזר עוד שבוע, ואני שוכבת פה על הספה בלי יכולת להזיז את הגוף שלי עד לחדר. ואני אומרת, כואב לי. אני רוצה שהוא יחלחם על הבית. אני רוצה את הארץ שלי שלמה. אני כל-כך רוצה. אבל זה בא על חשבוני בחייאת ראבק. ואני יודעת שהחולי שלי זה קשור, הכל קשור, גוף ונפש. ווואלה אני לא יודעת איך אני אמורה לשרוד, מהזה עוזר לי שבעלי שומר על כל העם שלו, אבל אני בינתיים מתפרקת פה? איך זה הגיוני?

תודה שקראתם❤️ נשבעת שאני לא דיכאונית בדרך כלל, אבל עכשיו זה זמנים מיוחדים..

ותצאו עלי כמה שבאלכם אם אתם חושבים שאני לא ציונית. זה בסדר. זה רק הכאב שלי פה.

אחלה לילה שיהיה

אני מתביישת

אני דואגת

מרגישה מטומטמת

מתוסכלת

ככ הייתי רוצה להחזיר את הגלגל לאחור

הלוואי ויכולתי 

(כן, זו האווירה בדרך ללימודים)

וכבר שכחתי שוב

כמה אני שונאת להיזכר

בכמה שאני לבד

ופתאום אין לי כוח להזכיר לעצמי

שאני לבד

זה נוח שיש איזה מישהו אי שם שדואג לך

ואתה לא מרגיש לבד

ואתה לא חושב

זאת גם נקודה שאני צריכה לזכור

אבל באמת שכחתי כמה קל להתמסר לזה

זה מרגיש טבעי מידי

תמיד יש לי הרגשה רעה כזו

תמיד

אני לא רוצה אני לא רוצה אפשר שההרגשה הזו תתבדה בבקשה בבקשה

I want it so bad

And I know it's can't happen

What she is told this morning made me think about it

.But I know it's could be wrong for me

.I just know

I'm even ashamed to say it to someone

I'm ashamed of my sickness

I know I supposed to want the recovery

But I can't

I tried so hard and I didn't succeed

I wanna dance I really want

I know it's could be hard for me

.And wrong

What can I dooooo

Wanna scream

And a very big hug 

חשבת שמה שעברת היו יסורין ממרקין?

עכשיו אלו יסורין!

השפל רוח, ברך וקומה מול האינסוף ב"ה...

וקבל אותם באהבה, אז יהפכו לייסורין של אהבה,

ואתה תיכלל באותה ניצחיות,

ואז,

תרגיש טוב יותר...

העוצמה של האותנטיות.

זה דוקר בדיוק בנקודת האמת בלב.

זה דוקר כי אני לא שם. וזה דוקר כי יש אמת. 

אם הייתי מחוברת לאמת זה לא היה וגם אם אם לא היתה לי אמת בלב זה לא היה.

אבל ככה זה כמו חיטוי לפצע... האיבר לא מת, אבל יש חיידקים שם...

וזה אאוץ' שורף כל כך