כשאנחנו ילדים,
הרבה פעמים אין לנו סיכוי
אין לנו סיכוי להתנגד למשהו ממה שאנחנו מקבלים מההורים
אין לנו משהו אחר לראות
אין לנו עין ביקורתית מספיק
אנחנו פשוט
מחקים אותם
זה קצת חסר תקווה, המצב הזה
עד שלא נגדל אין לנו סיכוי להצליח להבחין
במקרה שמשהו לא בסדר
וגם זה, במידה שזה עוד לא השתקע אצלנו מספיק
הספקתי לברוח מזה, אפשר לומר
ראיתי
מספיק
בשביל להבין שזה לא בסדר
צעירה מאוד
בוגרת מספיק כדי להבין
לקחתי צעד אחורה
מרדתי בחינוך
הבנתי שלא. שלא אמורה להיות התנהלות כזאת.
וביחד עם זה
לקחתי על עצמי גם את ההבדלות
ההתנשאות, ההסתגרות, האדישות
או כל הגדרה אחרת שתבחרו
וזה כאב לי
אבל הייתי חייבת.
כשאתה גדל אתה מבין לפעמים שאם לא תזהר
מהר מידי אתה עלול למצוא את עצמך
הופך את זה מחיקוי של דמות בוגרת
לחלק מהאופי שלך
מצאתי פתאום את עצמי
פוקדת
סופרת
מוודאת
רושמת רשימות
וכבר כמעט אובססיבית
במזל, הבנתי שצריך לקחת צעד אחורה.
מידי פעם,
אני עוד מוצאת את עצמי נתקפת בלחץ
שהכל יהיה במקום
שהכל יישאר מסודר
שבשעות מסוימות הכל יהיה מושלם
אהבתי פעם לדמיין
שאני עושה הפתעה
אנשים הולכים
אני מגיעה
והופ
חוזרים ומושלם
הבנתי אחרכך מתישהו
שזה לא נצרך פה
יש מספיק הפתעות כאלה
אף אחד לא צריך עוד.
הכל הכבוד ממנו
הוא בעצם הכי מפחיד
זה אומר שאת עושה משהו טוב
טוב בשבילו
זה מראה שאת מאמצת שוב,חלק מהאובססיה.
בתת מודע שלי עם הזמן
התחלתי בכוונה לא להתעסק עם כל דבר שקשור
תמיד לעשות את הכל בצורה הכי לא מושלמת שאפשר
כל דבר שירחיק אותי מלהיות כמוהו.
זה כבר כמה שנים
אנשים תמיד איזה גבה מרימים
מחברות אחים ועד לזרים
בשאלות או בדיחות הם מתקיפים
קשה לפעמים להילחם
לברוח להתחבא,בתוך השמיכה להתמקם
להתעלם באלגנטיות משאלות בנושא
לדעת בתוכך שאת הסביבה אתה קצת דופק
אני רק אדישה,רק כלום.
צועקת אליכים בתוך המוח שלי
תתרחקו ילדים
לפני שתבלעו.
