פורום ריק ומוסתר (עמוד 615)

ואני מנסה לגייס אותו.

אחרי הכל מה כבר יכול לקרות?

עוד כמה פדיחות, מיילא.


-נא לא להגיב פה-

מתגעגעת לתל אביב.
לים. לים. ולרחובות.

סתימות מחורבשת חרוטה בדף שנוזל ממנו טיפות של מצפון

 

 

אם בשורה התחתונה אתה לבד.

ואני שונאת את זה













אופ

ופתאום הכל מתפוגג בשניות
ואז אני מבינה שכל מה שהייתי צריכה זה לחבק את עצמי חזק חזק ולבכות.
עכשיו אפשר ללכת לישון כי הלב מרגיש כבר יותר טוב
הוא קיבל את מה שהוא היה צריך
לילה טוב

כמה שעושה לי רע לשמוע את הקול שלה.
(שלהן)
קשוח.

כי בעצם. מתחת להכל אתה מפחד נורא נורא
משחק אותה קשוח הא? משחק אותה יודע הכל, חכם יותר מכולם.
ובעצם בעצם.
אתה חתיכת פחדן

נערך.












(כי בסוף יהיה טוב)

לעשות דברים לא טובים
לפני שניסית כל מה שיכול לגרום לך להמנע.
אני לא יודעת)

אלוהים היה בצד של הנאצים. נקודה. לפני שאתם סוקלים אותי, רק שתדעו שאת זה לא אני אמרתי, את זה הרב טייכטל אמר. זה לא ניסיון התחמקות, אני לא מצטט את הרב שלמה יששכר טייכטל בגלל שהוא רב ואני לא, אני מצטט אותו כי הוא היה שם ואני לא. ויש דברים, יש דברים שרק מי שהיה שם יכול להגיד.

את ספרו המפורסם, 'אם הבנים שמחה', כתב הרב טייכטל בזמן אמת. לא במבט רטרוספקטיבי אלא בשנת 1944, בלב המאפליה. הוא עצמו נרצח קצת לאחר מכן, חודשים ספורים לפני שהמלחמה נגמרה והמחנות שוחררו.

הוא גם היה הרבה יותר ספציפי. כשהוא מתמודד עם שאלות על מיקומו של אלוהים, הוא משיב בפשטות - ב'רייכסטאג'. (בית הנבחרים הגרמני). מה לאלוהים ולמעוזם של הנאצים? בירוקרטיה, אתם יודעים, הוא יושב שם וחותם על כל פקודה ופקודה שיוצאת מהבונקר של הצורר ימ"ש.

הרב טייכטל מבסס את דבריו על הגמרא בירושלמי, שמתארת את הקושי האמוני בזמן גזירות הרומאים:

"אמר רבי יהושע בן לוי: אם יאמר לך אדם היכן הוא אלהיך? אמור לו בכרך הגדול שבאדום. מה טעמא? "אלי קורא משעיר"."

השאלה איפה אלוהים היה ב____, היא לא שאלה חדשה, להפך. והתשובה לזה, כמה שהיא קשה וכואבת, היא פשוטה. בתקופה שהיה לנו רע, אלוהים היה בצד של הרעים. אנחנו לא מתיימרים להבין למה ואיך, וברור לנו שהיה לו את הכוונות והחישובים שלו, אבל אם קרה משהו בסדר גודל כזה בעולם, זה קרה בגלל אלוהים. לא למרות אלוהים.

מסופר על הרב עמיטל זכר צדיק לברכה, שפעם, באיזה דיון פומבי שהתלהט, שאל אותו אבא קובנר שהיה פרטיזן ומשורר ידוע איך הוא עדיין מאמין באלוהים אחרי השואה. השאלה היא אותה שאלת המקום, רק בניסוח קצת אחר. דור שלם של ניצולי שואה שזעקו מקירות ליבם 'איפה היה אלוהים שלכם?'. 'איפה היה אלוהים שלנו?'.

כשאבא קובנר סיים לזעוק את זעקת הדור, הגיע תורו של הרב עמיטל לענות. תשובה קצרה, פשוטה ומונומנטלית, אבל מעל הכל, תשובה יהודית טובה בניחוח ישראל סבא. הוא ענה לו בשאלה "איך אתה עדיין מאמין באדם?":

"איני יודע ניסיונו של מי גדול יותר" כך הרב עמיטל, "שלי או שלך? אתה דגלת באמונה באדם. אחרי השואה אתה עוד יכול להאמין באדם? אני מאמין בקב"ה. איני יכול להבינו... אבל אדם אמורים להבין. במה אתה מאמין עכשיו?"

אנחנו, כיהודים מאמינים, לא מתיימרים להבין את השואה. אצבע אלוהים היא. אבל כל מי שמאשים את הגרמנים ואת הגרמנים בלבד, איך הוא עדיין מסוגל להאמין באדם?

האם זה אומר שאין מה לעשות? האם זה אומר שעלינו להתייאש ולהשלים עם האנטישמיות, שעלינו להרים ידיים? ממש לא. במישור הארצי עלינו לפעול בכל כוחנו כנגד הנאצים וממשיכי דרכם, שנה אחר שנה, ביום השואה ובכלל, עלינו לעמוד מול כל העולם ולהכריז בגאון "לעולם לא עוד". להכריז שלא משנה מה היה, "ה' אחד ושמו אחד".

איפה הוא נמצא ומתי? במי הוא תמך ולמה? את כל החישובים האלו תשאירו לאלוהים לעשות, או, כמו שאמר ישעיהו הנביא למלך חזקיה "בהדי כבשי דרחמנא למה לך?"

------------------------------------

בכנות, אני לא שלם עם עצמי. לפני שנה בדיוק פרסמתי גרסה מעט פחות מעובדת של הדברים, וכבר אז הסתייגתי וכתבתי שעל אף שאני בטוח בנכונות הרעיון, אני לא סגור מה אני מרגיש לגביו. שנה עברה, ואני עדיין באותה דילמה. קשה 'לדבר' על השואה, ועוד יותר קשה 'להרגיש' אותה. לא קשה מלשון בלתי אפשרי, קשה מלשון כואב.

ועדיין, אני חושב שזו עמדה חשובה שלא ניתנה לה מספיק במה, אז אני פשוט שם פה את הדברים ותחליטו אתם מה אתם חושבים. תחליטו אתם מה אתם מרגישים.

יום השואה, תש"פ. נזכור ולא נשכח.



קרדיט: אריאל פייגלין

כל כך

 

כל כך

 

כל כך

 

 

לבד

את כל היום מתלוננת, כפיות טובה אחת.
והוא מפנק אותך תמיד...
די, תפסיקי!

(נס שאני לא במקומו, כבר מזמן הייתי מפסיקה לפנק באותה עוצמה...)

הצל שלי ואני יצאנו לדרך
השמש עמדה כך בערך
פעם אני מוביל
ופעם צל על השביל
עננים התכנסו בשמיים
התחילו לרדת טיפות מים
צילי התכנס בתוכי
המשכתי לבדי בדרכי
הרוח טלטל
הפחד טפטף וחלחל
צילי בתוכי מרעיד
מפחיד יותר מתמיד
הוא שואל לאן אתה לוקח
אני משיב לאן אתה בורח
למה תמיד קירות מוגנים
למה צל כשאור בפנים
בוא נעוף רחוק
אתה תהיה לי כנפיים
אל חיבור דמיוני
שהיה עד עכשיו בלתי אפשרי
בוא נקפוץ, נמריא, נעוף
אל קשר הצל והגוף
די להמשיך לברוח
אל מה שתמיד רצינו לשכוח
לשכוח את דלתות הבלבול
את הילד שמציץ דרך חור המנעול
בוא נעבור את הגבול
אל החופש שהיה כבול
ורק מנגינות מזכירות
שבחוץ אפשר להיות
משוחרר מכל פחד
רק כשהצל ואני ביחד
בוא נעוף רחוק...

חשבת פעם -
מאיפה מגיעים אלינו החסדים והשמחות? ומאיפה מגיעים הקשיים והבעיות?
מה הקשר בין שמחה בָייסורים ובין יציאת החמה מנרתיקה?

מחר! בשעה 19:30!🕕
כל התשובות בשיעור מרתק בנושא השמחה בלימוד מתוך תניא וליקוטי מוהר"ן
מוזמנת להצטרף ולהביא חברות ומשפחה.
מחכות לך ממש❤️
קישור לזום בניק הזה באישי.

 

מה אני עושה
איזה מצב גרוע

וזה מצחיק עד כמה הדברים הקטנים האלו מסוגלים להכניס אותי לחרדה
והכל מתהפך בפנים
הלב הבטן הריאות הצינורות החדרים הכבד הכליות
הכל נהיה גוש אחד גדול של חרדה
מישהו. יכול. להסביר. ללב.
שלא צריך לצרוח כל הזמן?

וגם כייפית
שזה שילוב שלא קל למצא

הכי קשה לי עם חוסר וודאות, טוב לא הכי, אבל מאד קשה לי.
אני צריכה שהעניינים יהיו ברורים, מתוכננים ושיהיה לי שליטה עליהם.
וכשזה לא קורה, מיד הנפש שלי מפתחת מליוני סוגי הגנות ונעלמת.
החל מ'לא אכפת לי במילא מה יהיה עם החיים שלי' וכלה ב'אוקי, אני ישאר בבית ויקרא ספרים כל היום, זה לא כזה רע.'
ואז אני צריכה לשלוט על משהו, להרגיש את השליטה חוזרת לגוף שלי.
רוצים לשמוע משהו? אחד הדברים שאני עושה במצב כזה - זה לא לאכול.
בדר"כ אני אוכלת הרבה, אני לא מפונקת כזאת, אבל כשהכל כ"כ חסר שליטה ומבולבל, פשוט לא אוכלים.
בשש שעות הראשונות זה קשה, אחרי עשרים שעות זה הופך לנסבל עם קרקורי רעב מידי פעם, ואחרי שאת לא אוכלת יום שלם את כבר לא מרגישה שאת רוצה לאכול, את מרגישה רק תחושה חזקה כזאת של 'אני מסוגלת לשלוט על הגוף שלי' וכח. כמה כח מרגישים אז. זה מדהים.
בדר"כ זה נגמר אחרי יומיים ואז את מחפשת משהו אחר שייתן לך את תחושת השליטה שאת כ"כ זקוקה לה.
לפני כמה חודשים, כשכאב לי הגב, הלכתי למישהי שתעשה לי מסאז, וסיכמנו שבהרמת יד שלי היא עוצרת.
לא הפסקתי להרים את היד. הייתי חייבת להרגיש שליטה על הגוף שלי, כשאני אומרת מפסיקים. כשאני מסמנת עוצרים, הידד, יש לי שליטה על הגוף שלי, כמה נפלא.
יש עוד דרך להשיג את תחושת השליטה הזאת, אני לא אכתוב אותה, כי יש כאן ילדים קטנים שיכולים לנסות בבית וגם מהפחד שהמנהלים ימחקו לי ת'הודעה.
זו דרך כואבת, מאד ומסוכנת.
אבל אתם יודעים מה?
באמת באמת, זה הכל מצבים של חוסר שליטה.
שהטרוף מתגבר ואתה צריך לעשות לעצמך רע כדי לא להרגיש.
זה רע. ונורא. והלוואי שיגמר.
רציתי סיום מגניב כזה, אבל אין, לסיום אני אקח עכשיו צלחת של פתיתים עם ירקות, ויש גם גלידה במקפיא, נחמד

לא נו אופ.
איזה איכס.


השיעמום הזה עוד יגרום לנו משהו.

אע