מגעילה.
למה בכלל התייחסתי אליה ככה?
מה היא רצתה, לעזור לי, לייעץ?
שאשתף אותה.
ואז היא פשוט קלטה פתאום את המעמד,
שהיא באה ומציעה לי עזרה, בפשטות,
ואני מביטה בה בניכור.
משהו, לא ברור מה, מתוכי, הדף אותה לגמרי.
לא רוצה אותך. לא רוצה את העזרה שלך.
היא הסתובבה ויצאה.
פגועה.
שונאת את כולם ביום הזה.
את אחותי שמנגנת שירים עצובים.
את אח שלי שהוא חסר טאקט. ועסוק בעצמו.
אותי שמסתובבת של היום עצבנית.
ונוהמת.
את התחושה המוכרת הזו שמתחילה להזדחל לי לאט לאט בלב.
של שירים עצובים. וזכרונות. וכל האנשים היפים האלו. שהיו והלכו וצחקו ועכשיו כבר לא. אף פעם לא יותר.
מתגעגעת אליהם, לאנשים שלא הכרתי.
שונאת את השירים העצובים האלו, שמכריחים אותך להיכנס לעצב העמוק ההוא.
עוד רגע הולכת לישון
רק מתיישבת ליד המחשב, לדקה, באמת,
ואז שוב מתחפרת, מדפדפת,
אין הגנה, ונעלמות כל ההחלטות וה-כמעט שבועות.
מה שמישהו ירצה בכלל.
אני מגיעה להכל, בלי שום הגבלה.
ואז עוצמת עיניים.
ולא רוצה לחשוב.
לא רוצה לשמוע, לא להרגיש.
רק לישון.
ולהתפלל שבבוקר ארגיש טוב יותר.
הוא שאל וניסה באמת להבין, להתעניין, לשמוע.
היום אני בוכה מולו, והוא צוחק, בקריצה,
אני מסתובבת ערה רגע לפני הבוקר,
נבהלת למצוא אותו ער,
אבל משהו בתוכי מייחל שישאל, שיחקור, שידרוש שאספר לו, שאשתף.
הוא עסוק כבר.
גדול מדי.
עוד מעט מתחתן.
אין פניות בנפש כדי לחשוב עלי. רגע אחד נוסף.
תמיד היו כולם שמחים, מבסוטים סך הכל,
בסדר כאלו,
והיה אותי, ואותו.
שני מסכנים.
חסרי חיים.
אומללים.
אבודים.
עם כל הכאב, ריחמתי והתפללתי עליו יותר.
הייתי בודדה. וגם הוא, אז זה טיפה הקל.
עכשיו הוא כבר לא.
ברגע.
מרגישה כמו יוסף שסמך על איזה גוי שיעזור לו לצאת מהבור.
והגוי יצא, ניער את בגדיו מהאבק,
ושכח את מי שמאחוריו.
להתארח ולארח
לחייך
אפשר לסבול את זה רק עם ליטרים של אלכוהול שממסכים את המוח הסובל
כמה אנרגיות
השופר מנענע את המחשבות
מתי תגיע התשובה
אולי אעבור לחליפה שחורה אהיה חרדי אתבטל לרב ואלמד כל היום
אכפר על כל החטאים
איזה חיים של סיגוף קדוש הם חיים
יש במה לקנא
כנראה על משקל GAZA
לא מבין מה רוצים מהם
זה יוצא לטובה שסוף סוף מבינים שלא משנה מה נעשה נצא מואשמים בשואה חחח
איזה ילדי כאפות
חייב לראות את הסרט הזה איכשהו.
הלבוש הזה כאילו פשוט עם חוש אסתטי של כלום
למה כל שמאלני מרקסיסטי קומוניסט חייב להיראות ככה?
מדכא איפה האדום הצהוב
יש לה פוטנציאל חבל מאוד
אני מבקש סליחה על זה שיהודי רצח את רבין
דמות מופת גלילית: רחל רבין, אחותו של יצחק רבין, הלכה לעולמה בגיל 101 - וואלה חדשות
באמצע סתם יום מקרי
דבר שאני חושב עליו הבוקר וזה אקראי כמו שזה נשמע.
בהתחלה אפילו לא זכרתי איך קוראים לעצם הזו.
העצם הזאת שמאמינים שתישאר ולא משנה מה יקרה
שממנה הכל יתחיל מחדש ברגע מסוים על הזמן.
מה הדבר האחרון
הפרט הכי קטן ואקראי
משהו שלא שמים אליו לב אולי אבל הוא הכי מהותי בך
משהו שעליו הכל נשען
משהו שמחזיק אותך גם בלי לדעת
שלא משנה מה עוברים הוא נשאר
וישאר
תמיד
שגם עוד מיליון שנה כשהכל כבר יעלם ויתחדש בצורה שאי אפשר לדמיין הוא ישאר כמו שהוא
דבר שממנו תצמח מחדש
כולך תיוולד מחדש ממנו
חי בשביל להילחם ביום אחר
כנראה
שדה קרב כזה שלפעמים אתה מנצח לפעמים מפסיד אבל שדה קרב
כשאתה מפסיד אתה נסוג כמו במלחמה
מפסיד בקרב
וחי
וחוזר להילחם ביום אחר
כנראה שאין ברירה.
די פחדני האמת
כמו אדם שמשכנעים אותו בניגוד לרצונו
הוא יישאר באותה דעה בדיוק.
כמו הצביעות הדתית שמכפרת על חטא שיש לה חשק אליו בזה שהיא מגנה חטאים שהיא מתעניינת בהם.
הלב דופק
אני כאן אבל לא באמת כאן
לכל יום ההתמודדויות שלו
למה היצר הרע כל כך רע
למה הוא גורם לי להיות עצבני, במקום להיות שמח על ההתגברות על הניסיונות הבוקר
זה דרכו של המנוול הזה, להכניס אותנו לעצבות ולהתסכל על הדברים הלא טובים, במקום לשמוח על הדברים הטובים
ככ עמוס, רוצה שקט רוצה נחת רוצה רוגע
רוצה להסתכל על השמים מבלי להתעניין מה השעה וכו
הם לא רוצים שתדעו- שאת תאיר בני נוער רצחו.
