פורום ריק ומוסתר (עמוד 645)

מאיפה האופטימיות שלי מגיעה עכשיו? אולי מהשעה

בינתיים לא מצליחה לזוז מהמקום.
זה היה אחד הדברים המביכים.
וזה לא הפידבק שציפיתי לרגע לקבל.
וואו.
איזו הרגשה מוזרה.

אם מסתכלים מנקודת המבט של ההורה במוצ"ש....

 

ובכן

לא.

בטח שאני אמא.
עייפה מאוד מאוד..
להמון המון ילדים וילדות.

איזה מצחיק אתה ילד.

חשבתי שאת ילדה,
מוזר לי שאת כזאת זקנה...

במבוגרים אין את הסקרנות הטבעית הזאת,
מבוגרים לרוב לא מסתובבים פה.
יותר מידי כאב שלהם אסור להודות בו.

(רק הוא מסתובב פה, אבל הוא סתם מוזר...)

קצת יותר גדולה ממך. בגיל .
ילדה .
שכבר לא יכולה להיות כזו.
כי החיים. והאילוצים. והילדים. והבית. והבעל . והעבודה. והחיים. שוב.
ואולי זה טוב.


והסקרנות שלי הרבה פעמים מטופשת ומביכה. גם אותי.

ילדה שהייתה חכמה פעם
לפני שהפכה מרשעת
אמרה פעם:
"ילד זה לא תלוי גיל,
זה אופי..."

(ואל תפסיקי להיות סקרנית לעולם.)

Hsp...

(כמה אירוני זה שהתבגרתי מהר יותר ממכם...)










"היה ילד
שבגר מבלי דעת
אך נשאר עוד כזה
רוצה לחבוק וגם לגעת
עוד בדובי כשקשה
ועולם אכזר
שהחריב את חייו
בית נתוץ לרסיסים
משפחה מתרפקת
משפחה מתפרקת
כאב, כאב
וצללים."

מאוד.
וואי כמה שזה פוגע .

מתה שתבוא תראה את כל המטורפים הקטנים סביבי..

אני מת על ילדים😍

הם נותנים סיבה לחיות
או גורמים לך לרצות למות...

בעברי אף הייתי לא מעט ביביסייטר
עד שדת הפמיניזם המטורללת
שמה לזה קץ😅

זה סתם היה מפתיע... מאוד...

שמן פשתן היא היחידה עם ילדים
שאשכרה מסתובבת פה, או לפחות הסתובבה...

איזה מתוק הוא!

אבל חומוס זה עוד קל לנקות!

הבן שלי החליט לשתול אורז. מבושל. על הספות

בחיי... אני מוקף זקנות😬

יש פה הרבה אנשים עם ילדים, למה זה מפתיע כל כך?

(ואולי אני זה שהזדקנתי...)

הפורום הזה מלא כאב, וסקרנות
במבוגרים לרוב היא לא קיימת
הם לא יכולים להרשות לעצמם
להתמכר לכאב
או להראות סקרנות.

מבוגרים הם ילדים גם, הם פשוט הגיעו לגיל בו יש להם כביכול מספיק ידע כדי להסתדר לבד בעולם אז דחפו אותם לעמוקים בציפייה שידעו לשחות.
סקרנות? היא תמיד שם, לנצח היא תהיה. פשוט הרבה פעמים כבר מגלים את הרוב עד אז.
כאב? הכאב האמיתי רק מתחיל. כשאתה ילד אתה רק חושב שכואב לך. ולהתמכר לכאב זה רע, זה מונע ממך לתפקד. לא סותר שהוא קיים, ולא סותר שצריך לטפל בו גם כשאתה מבוגר.

ולא כולם פה כי כואב להם.

צריך לחשוב עלזה🤔

אני מתחילה לאהוב את שניכם..
איזה מצחיקים.

אני מצאתי שיטה.
מחכים ליום אחרי ואז הוא יבש והכי קל לטאטא או לנער..

ולא מספרים את השיטה . לא לאמא ולא לחמות..


תנסי זה פלא..

והילד באמת חמודי..

זה מה שאני עושה ממילא

אולי אני אנסה יומאחד

מאוד מפתיע נכון ??
וזה נוגד רת כל הספרים של תשקיעי בעצמך.
מדהים.
תנסי.

אני שונאת לשטוף
מייבש אותי ומתיש לחלוטין.

כי אני לא אוהבת לנחש מה כוונת המשורר.

זאת לא אוכל להסביר לעולם.

תבינו מה שתבינו.

דווקא נהנית לקרוא.
חשבתי שיש מסר כלשהו..

אבל כמו אוצר
לא לכל אחד
מותר למצוא אותו.

לא צריך יאללה.
מה הקטע לכתוב שיר ועד שמישהו מתעניין לא להסביר לו ???

העיקר שטוב לך.

אין לך שמץ של מושג
מה זה לכתוב את עצמך
רסיס נשמה
שספח אל קרבו
רסיסי צלקות
ולילות ללא שינה.


(לפעמים אני מקנא בכם,
כמה קל להיות עיוור...)

אני משורר,
לא פזמונאי.

נראה שאת שוכחת זאת
או שמעולם לא ידעת.

קרציה מתנשא.

לא תמיד אני בעצמי מבין למה התכוון המשורר.

דווקא שירתי הזאת מובנת לחלוטין
אף ללא הקשרה הברור.

כוח החיים זולג
מבין שפתיים חשוקות
עיינים עצומות לב פראי
דפיקות חזקות
נואשות

והאושר חומק
כמו לא היה קיים
לעולם לא נודע לא ידע
ומנגד יביט הצל המבעית
יחפש רסיסי אהבה

והנני ניצב כאן חרש
נזכר בצלילים של ילדות
מבעד לערפילי התכלת
ממשיך בקול ענות
למות.

ועדיין זה לא אומר,
שאין כאלה.

לאהוב זה/כפיר גולן

לאהוב זה
לבכות מגעגוע
שבחוץ יורד גשם
שנינו שותקים
בלי מילים

כשאצלי עכשיו חושך
את אוהבת
אותי
כמו שאני
בלי שינויים

ואת יודעת
לאהוב
כמו שכבר שכחתי
אהבה למרחקים ארוכים
זאת את
אני ידעתי

ושבעינינו נוגע אור
שנינו נודמים
מהופנטים אל הזוהר
החרישי הזה
שאומר שאנחנו
אוהבים

ושאת הולכת
אני מביט בגווך המתרחק
ואם הייתי יכול הייתי רץ
עכשיו אלייך
ומחבק

ואת יודעת
לאהוב
כמו שכבר שכחתי
אהבה למרחקים ארוכים
זאת את
אני ידעתי

וכשאני חוזר הבייתה
את מחכה
עם חיוך ומבט
של הפתעה
אני נושם אותך
נוצר את הרגע
שנינו עכשיו פה
לעד
חיים לפתע.

זה יפה

יפה כמו שקר.

הילד הכותב יהיה תמיד גם הילד הבורח.

תמשיכו תמשיכו אני
לא מפריע אני בשקט
לא חי רק מתאר
את יומכם הקודר
באותיות מהבהבות
יומנאי ממושמע
מדווח על רגש
מפענח מחשבות
כתבנו לעניני נשמה

תמשיכו תמשיכו
אני מתקתק אתכם
לפי ראשי פרקים בעיפרון
מעלה אתכם למסך
שומר אתכם עמוק
במצולות הזיכרון

בהתחלה גם אני ניסיתי
מה לא עשיתי אלא
שנוח לי יותר
לכתוב על זה

סופר סתם
סתם סופר
ימים של מישהו אחר
ראיתם פעם זיקית על
גדר אבן לא זזה
רק מביטה רק זיקית
מדי פעם שולחת לשון
תופסת זבוב
ממשיכה להביט

גם אני לפעמים טועם
רק כדי שבבוא יום
אוכל לספר מה אכלתם
ומה אהבתם לשתות
אך בעיקר אני מכרסם
חצאי עפרונות
שותה דיו
מסימני המחלה:

אצבעותי מלאות
כתמים כחולים
שם החולה:
מעבד תמלילים

אבותי העניים המטורפים
יכולים היו להשאיר לי
דירה קטנה או אמונה אבל
מה הם השאירו לי
מחברת צהובה
פנקס שבו רשמו
מילים בלי סוף
גם הם לא חיו
רק התרשמו

אני לא הראשון שכותב על זה

לנשים שאוהבות אותי
אני חורז שירי אהבה
שירי אהבה זה הכי
קרוב שאני יכול להגיע
לנשים שאוהבות אותי

לגברים היוצאים למלחמה
אני כותב המנון ניצחון
ןאם הם יפסידו מוכנה
אצלי קינה
זה הכי קרוב שאני
יכול להגיע למלחמה
עד נשמת אפכם האחרונה
אני כותב אתכם
אתם יכולים להתנהג רגיל
אל תשתדלו לי

אני מנסה לתפוס
את הניואנסים של
מהות החוויה האנושית
פה שם ועכשיו
אני שאין לי ניואנסים ולא חוויות
רק כושר מסוים להבעה בכתב
ולמות בטרם לידה
והעונש
לכתוב על זה.

בחלק מהזמן שהצלחתי לישון.

"אתה חייב להיות משוגע,
כדי לשרוד,
בעולם לא שפוי..."

(כ.ג)

בס"ד

 

#רקאומרת

לא זכרתי למי זה שייך.

זה הקטע היחידי שלך ששווה לצטט.

אם הייתי יודע שזה שלך,
לעולם לא הייתי משתמש בו.

ואיך שאתה נראה.

קצת סותר.
וזה יפה בעיני.

קיימים בנינו אנשים
שנראים כמו כל אחד אחר
ולפעמים אפילו יותר
הם יהיו מצחיקים, שנונים
אפילו חכמים במיוחד
תמיד יהיו להם תובנות עמוקות
ביותר ביחס למשמעות היקום
ומשמעות חייהם
ואם תשב עימם לשיחה רצינית
תגלה רובדי רבדים שלא ידעת
על קיומם
הם תמיד יראו כה חסונים
כה חזקים ובלתי מנוצחים
אותם שהתגברו על כל מכשול
שתמיד יהיו שם בשביל האחרים
"חצי פסיכולוגים בלי הכשרה"
יקראו להם כולם

אך מה שכולם לא ידעו
או לא ירצו לראות
זה את הצל האפל המלווה אותם
בכל צעד ושעל
את מסכת הצללים החרישית
העוטפת אותה ללא לאות
יום יום, שעה שעה
מכרסמת אט אט בבשר חייהם
צליליה הלומות
מבטיה צללים
כולה חשיכה
והיא מהלכת אימים

ולפעמים
לפעמים מתחת לחיוך קורן
תסדק לרגע המסיכה
מבעד לקרן האור
תבליח חשיכה
שתעלם כלעומת שבאה
והחיוך יוסיף לקרון
והמסיכה תשוב למקומה
והזיוף ימשיך לזעוק
ללא הרף

הם מסתובבים בנינו
חרישים
כלאם לחישות
מבטם טרוף
וכל יישותם
זועקת הצלה

הם מסתובבים
אחוזי פעמוני ענק
המחרישים ללא הרף
זועקים זעקות מענות
שנחצבו הישר
מתהום הצללים

את משברי ילדותם הקודחת
הם יספרו לכל החפץ
אך אנו נאטום אוזנינו משמוע
נתרכז במסיכת הצללים
ונשכנע עצמינו להאמין
שזוהי המציאות
עבורם
עבורינו
והם יוסיפו לכאוב
להתענות בייסורי נפש
שאין איש מבין בלתם
להתהפך במיטה ללא הרף
לנסות להטביע את כאבם
ואת יגונם במי קולחין
בזוהמת הבריחה והרפש
חדורי כאב
חדורי רדיפה
סמרטוטי אדם
חיים
מתים.

בלב.

לי. אסור להתלונן.
אני צריכה להיות הקרן אור של כולם.
וגם כשניסיתי.
אף אחד לא מקשיב.
רק אני להם.

אשמע כשאתפנה. מילים מיוחדות.

(תספרי אותו לעולם.
לעולם אל תספרי אותו לעצמך,
או לי.)

שצדקתי.

גם אתה לא מוכן לשמוע..
כי אנשים שומעים רק את עצמם.

היום אני כבר פחות מוכן.
אבל לשקרים תמיד הייתי רגיש
אבל שהיום אני בעיקר זה
שמספר אותם.)

(זה לא בגללי, זה בגללך.)

מאותם עם עיינים פקוחות
יכול שקר שכזה לשגשג.

אל תתנו לעיורון להטעות אתכם
תפקחו את העיינים שעצמתם כל חייכם
זה יכאב, כמו כל דבר מרפא
אבל לעיתים הכאב עדיף
על פני השהייה בחשיכה.)

אף אחד לא עיוור כאן.
אנשים פשוט מרוכזים בעצמם.
זה לא קשור לעיוורון בכלל.

אבל אני אפסיק 🤷

בשביל לדעת שאני לא רוצה לראות אותך בשירשורים שלי.

אין לי טיפת אמון בך, או ברצונותייך
והייתי עדין.

(אולי השתנית, אני לא יודעת.
לאנשים מותר להשתנות.
וכאן זו במה נוחה מאד לאנשים שלא מוצאים מקום.)
(אבל.)

אולי מאז ומעולם הייתי כזה
ואולי, רק אולי
מסכת הצללים שהלבישו עלי
כשמה כן- מסכת צללים
חזיון תעתועים שנמוג
למגע יד מלטפת?)

אני רק מקווה שכן.

שמת עצמך
שופט
תליין
וחבר מושבעים.

אבל אני יודעת שזה נראה ככה מבחוץ.

ועדיין.

אני לא רוצה לפתוח כלום פה
ואני גם לא רוצה לדבר איתך באישי

רק שתראה שלמרות השרשור ההוא, אתה כותב כאן בכיף
ומרגיש בנוח

(אני כותב כאן כי פרוזה חסום בפניי,
אנשים טיפשים שבקושי יודעים לכתוב
אבל להם נתנו כוח.)


(אשכרה התחלתי לחשוב שאולי מתפתח כאן משהו, אבל רמת הפתאטיות שלך
מדהימה אותי מחדש.)

אני פתטית, נכון.

אני גם יודעת להעליב חזרה...
אבל גם יודעת לשתוק.

אז אפסיק להגיב על השרשורים שלך מעכשיו.

חיים טובים לך.

בס"ד

 

אפילו לא קצת)

עכשיו הבאת גם אותה לפה...😒

תוסיף רשימת הסתייגות
קדימה

אני בטוחה שגם אתה לא זוכר את כל מי שהסתכסכת איתו
תעשה ההפך, תוסיף רשימה לבנה
כמה יהיו בה?

מי שנחמד אלי- אני נחמד אליו
מי שלא- גם אני לא.

"כמים הפנים לפנים
כך לב האדם לאדם..."

לחשוב על זה .
בזמן רגוע..


תודה.

לא נחמה.)

אין שום חוכמה מאחוריהן.

איתי מהצפון.

(אל תשכחי לעולם שהפרורים הם שבונים את העוגה.)

כותב יפה.
וחכם.
ואני כנראה לא יורדת לסוף דעתך.
ואולי לא מבינה אותך בכלל.

"האנשים החכמים ביותר,
עושים את הטעויות הטיפשיות ביותר..."

(כ.ג)

אמרת שזה נחמד שהוא מייחס למילים שלך חשיבות
מזה הסקתי שאת כותבת (שירה?)
אז תהיתי איפה אפשר לראות את הדברים שאת כותבת...

אמרת שהמילים שלך הם פרור
אבל ניסיתי להמחיש לך במטאפורה
שגם עוגה טעימה במיוחד עשויה מאינספור
פירורים קטנים
כמו שאוקיינוס עשוי מטיפות מים
או יהלום מפחם.

שהשקעת כל כך להסביר את עצמך.

אני לא כותבת שירה.
המילים שלי הם בסך הכל מחמאות.
שנשלפות בלי חשיבה.
מרגישה. אומרת.
ואנשים נהנים מזה.
אין שום חוכמה מאחורי מחמאות.
בעיני.

ואתה כותב מיוחד מאוד. למה חסמו אותך בפורום ההוא ?

הפוך,
מחמאות הם החכמה הגדולה מכולן.
כולם יודעים לכתוב
(או כך לפחות הם טוענים...)
אבל כמה יודעים להחמיא?!

גילינו שאתה לא החרא שחשבתי..
סתם מעטפת עוקצנית יש לך.
ובפנים משהו מיוחד.
ואל תגיד שוב שאני לא אמצא נחמה אצלך.
כי לא חיפשתי. ילד.

איך הוא אמר פעם
"כשמישהו לובש מסכה,
הוא תמיד יאמר את האמת..."

(בוב דילן)

כיף לראות שיש בך פיכחון.

(זה ריגש אותי, אפילו שאני חושב שהם
מעולם לא הבינו... אולי הן כן, חלקן לפחות
ואת חלקן זה הפחיד...)

באופן מטופש ועיקבי .
נוהגת לתת אמון.

אבל גם זהירות.

אלוהים. זה אתה.
באמת שנהנתי לקרוא אותך פעם.

קטע.

היחס שהן יקבלו
זה אותו יחס שהן נתנו
אל תשווי בינך
לבינן.)

אדם שכל יום, בנחישות ובהתמדה, לוקח את המצלמה, מחפש מה לצלם, חושב, מצלם כמה תמונות, בוחר את הטובה יותר, מעביר למחשב/פלאפון, חושב על איזה טקסט לצרף.
המצלמה לא קשורה לפה בכלל.

גם אי לצערי העולם עוד לא בשל
לחוות את מלוא עוצמתו.

אולי הפרויקט ולא אתה
הוא זה שאינו מתאים?