פורום ריק ומוסתר (עמוד 669)

הכי כיף אמת

 

דוגרי

 

עם קוצים ובלי קוצים

 

גם אני עשיתי את זה פעם אבל ראיתי שהפסדתי מזה

והברחתי ממני אנשים...

 

לפעמים צריך לשחק את המשחק של העולם, לא לשקר אבל לפעמים לא לומר את כל האמת

שאני לא מסוגל להכיל אותו.
יש גבול לכמה אפשר "לשחק את המשחק"
פה מותר לי להיות אמיתי
גם אם זה בוטה.

אף אחד לא אהב אותו לפני שאהבו אותו
והוא עבד קשה מאוד בשביל להגיע למקום בו הוא נמצא!

(יש עוד אנשים אמייתים בעולם, לא הרבה אבל יש... תאמיני בהם
תאמיני בעצמך...)

😝

אני לא שונאת אותך

כנ"ל

כנ"ל

וזה לא יערך, בלי נדר.

בסוף...

תניחי את הפלאפון בצד ותפסיקי עם זה!

עד כמה זה לגיטימי פשוט ללכת לישון עכשיו?

לכי לישון
תקומי בבוקר ותתעדכני, למה את חייבת עכשיו?

על מה הדמעות אבל?

הן פשוט פה

אני יכולה לנחש למה אני ככה אבל לא בא לי

בכל מקרה

איש של חורף/כפיר גולן

אני איש של חורף
כשלהבות בוערות מסביב
בתוכי יוקדת שלהבת
וכשכפור חרישי מכסה הכל
עד למלוא העין
תש כוחי.

כששכבת האבק
הרוכנת מעל כנפי נשמתי
חונקת אותי עד לבלי משוא
אני אוגר בתוכי
רסיסי זיכרונות מבליחים
שהבליחו
מבין לילות חסרי שינה
רסיסי נשמה
שנכתבו בדם
ועולם
שהד אכזריותו
מהדהד מבלי שוב
משל הייתי כאחוז כישוף.

כשאור הבוקר החיוור
בוקע גלגלי עיני
אפרי מתנער
שנית
נושא בתוכו
צלקות שנחרטו
בתהום הצללים.

לו הייתי כותב
את ספרי
בדם חיי
היה העולם נמוג
לנוכח השתיקה
אך במקום זאת
אצפין סודותי
ואשתוק
את כאב הזעקה.

אין אצלי דבר כזה להתגעגע למשהו שאין או לא היה, פשוט לא קיים.

ולמה זה קרה בגיל הזה דווקא

מרגע שהייתי מספיק מבוגרת בשביל להתחתן ולמה? כי הייתי חוקית להתחתן בלי אישור מיוחד

אולי קצת אחרי

לא טוב להתאכזב?
געגוע מצמיח כנפיים

ואת בורחת למציאויות אחרות,
לשמוע התמודדויות לא שלך.
מעדיפה לייעץ בנושא פינוק
ולא לשמוע על התלבטות דייטים.
הולכת רחוק מעצמך
שלא לגרד את הפצע שקצת הפסיק לדמם
ולא חושבת
ולא מרגישה
כי כל נגיעה
מכאיבה.

למה הם דוקרים?
וזה דוקר למרות שזה בלי להתכון

(התלבטתי)

(אבל זה בסדר)

(יופי)

אתם יודעים מהי ילדות?!
שצחוק נערות מתערבב עם חול הים
וגלים מתנפצים נמצאים רק אי שם
הכל היה כה שליו, מלא טוהר מלא שמחה.
כל כך הייתי רוצה לחזור לשם, לתקופה בה הייתי תמים,
תמים באמת. לתקופה בה כף חול ומכונית משחק הפכו לעולם שלם בכוח מחשבתי. לעולם אחר, עולם רחוק שבו הכל נכפף
לפי דמיוני.
אך רוחות רעות נשבו בעוז וימים קודרים החלו באים כגלים,
מאיימים לנפץ את כל צלי ילדותי השכוחה.
ניסיתי לאחוז בה בכל כוחי, כטובע הנאחז בגלגל הצלה.
אך היא חמקה ממני ונבלעה בעלטה.
ומני אז מחפש אני את שברי ילדותי האבודה
שואל אנה ואנה. לעיתים חש אני כי כל צלילי ילדותי נמצאים מעבר לפינה אך בטרם אחיש צעדי לחבור לאבדתי הנשכחת והיא כבר עברה חלפה, נמוגה ואיננה.
לו רק יכולתי שנית לשמוח את שמחת הילד התם, ילד שנמלא כאב שאין לו שם, פנים או מרגוע.
לפעמים עולה מולי דמותו של הילד התמים עם העיינים הכחולות,
ואני כל כך רוצה לחבק אותו, להגיד לו שלא ידאג, שעוד הכל יהיה בסדר. שאני פה איתו לאורך כל הדרך.
ואז, אני נזכר שהילד הזה
הוא אני.
ואני מתמלא זעם, זעם על החיים ועל האנשים
שבשביל תאוותם האישית, כבודם או עושרם
הרסו לילד חיים שלמים.
על הרוע שקיים, ואלוהים שלא מפסיק לשתוק,
ורק שצורחים עד שמתפוצץ לו הראש הוא שולח
איזה מלאך שיביא לנו אקמול קטן עד הפעם הבאה.
ואולי זה רק אני
הרי אחרי ככלות הכל
בי הייתה האשמה.
זה לפחות מה שהם כל הזמן אמרו...

הוא והוא והוא
היה מספיק לראות את המבט
טרם פצה את פיו
כדי לדעת שטוב לא יצא לי מכך.
פגע של ממש הם אמרו כולם
והסיסמא הכה שחוקה, נשארה רק סיסמא
כי ללמד זה קל ממש אבל ליישם?!
זה כבר סיפור אחר...

אז אין ילד שרע כי רע לו,
יש ילד רע כי המורה לא מספיק קשוח איתו
ויש מורה שרע לה בשיעור
ויש תלמיד שכואב לו ועצוב
ויש אותו
סתם ילד רע.

אז הוא נכנס ונכנס
והם לא הבינו
וכשביקשו שיצא
כבר היה מאוחר מידי.
הוא נכנס לשם לתמיד
וכמעט שעבר את נקודת האל חזור.
ולפעמים היה הוא מציא מעט את ראשו
מתוך הקונכיה, מרחרח בזהירות את האוויר
ותר אחר נתיב מילוט. והם עודדו אותו סיפרו לו כמה יפה העולם שבחוץ
ואך לו רק יצא מעט יגלה עולם ומלואו.
הם היו שם בשבילו (או כך לפחות חשב)
האמת היא שהם פשוט פחדו לקחת אחריות,
הם רק פחדו שיאשימו אותם.
ולאט לאט הוא יצא
עד שיום אחד הציץ ונפגע.
ומני אז גמר בדעתו שלא לסמוך עליהם שוב לעולם
אך לפעמים, לעיתים נדירות
מעד במעשיו.
ושב כשנית לסמוך עליהם כבראשונה
ושוב ושוב הכניס את ידיו לתוך הגחלים הלוחשות
ושוב ושוב
לא הבין למה הוא נכבה.
עד שיום אחד הם מצאו את קונכיתו ריקה
עם מכתב קטן שבו כתב:
עברתי דירה לבית אחר.






"במיטתי כבר שבועות ביקשתי את שאהבה נפשי ולא מצאתיו
חיפשתי בכל רחובות העיר העמוסת שקרים הזאת
ולא מצאתיו..."

זה שכולנו רוצים להרגיש בעלי ערך.
זאת הסיבה שהם קמלים
זאת הסיבה שהם מתים...

שבו היו מותר לו להתפרק.
העולם היה מקום *כל כך*
הרבה יותר טוב...

ולגבי כל מה שכתבת למעלה 

לא לגברים.

(תודה.)

ולפעמים כאבי גדילה בנפש מקרינים על הגוף.

בא לי לברוח
להתחבא
כמו ילדה קטנה
שמישהו אחר יקח אחריות
ויטפל בזה
אבל אי אפשר
זו את
זה כאן
תקחי נשימה עמוקה
תתמודדי

אם לא אותם שיודעים לנגן ולשיר. אותם שיודעים להתרגש ולהקשיב לצלילים.
משם זה מתחיל. וממשיך

או האמנים בעלי הנפש המיוסרת

 

שהמוזיקה יוצא מהם בעל כרחם

והם כותבים מנגינות כל היום

 

והחיים שלהם מסובכים כי הם בעצמם מסובכים

 

והם באמת מועטים

 

 

אבל משם זה מתחיל... עם זה אני מסכימה

נראלי שבעלי הנפש המיוסרת צועקים חזק מדי. עד שכולם שומעים. לכן אותם את מכירה.

אולי גם אנשים שפויים יתחילו לצעוק מוזיקה. שפויה.

הם שרים לעצמם בשקט

 

בשדות

 

לעצמם

 

ולא דחוף להם שכולם ישמעו

 

כשהם רוצים לצעוק הם צועקים אהההההה כמו אנשים רגילים, בגלל שהם שפויים

 

אבל כן, לכל מוזיקאי יש קצת אי שפיות

נראה לי יש לי גם קצת

אז אולי באמת יש לי סיכוי

נותנים קצת לאי שפיות לזלוג לתוכם
כי אם תשאלו אותי אז כל בנאדם שנמשך למוזיקה והיא נמצאת בנפשו... חייב ליהיות שהוא קצת משוגע
אולי משוגע מאהבה
הרי ידוע שאין דבר שלם יותר מלב שבור

וזה היופי... ככה יכולה המוזיקה לצאת בשל מותה עם שריטות כואבות פה ושם כאלה שעושות צמרמורת...