אתם יודעים מהי ילדות?!
שצחוק נערות מתערבב עם חול הים
וגלים מתנפצים נמצאים רק אי שם
הכל היה כה שליו, מלא טוהר מלא שמחה.
כל כך הייתי רוצה לחזור לשם, לתקופה בה הייתי תמים,
תמים באמת. לתקופה בה כף חול ומכונית משחק הפכו לעולם שלם בכוח מחשבתי. לעולם אחר, עולם רחוק שבו הכל נכפף
לפי דמיוני.
אך רוחות רעות נשבו בעוז וימים קודרים החלו באים כגלים,
מאיימים לנפץ את כל צלי ילדותי השכוחה.
ניסיתי לאחוז בה בכל כוחי, כטובע הנאחז בגלגל הצלה.
אך היא חמקה ממני ונבלעה בעלטה.
ומני אז מחפש אני את שברי ילדותי האבודה
שואל אנה ואנה. לעיתים חש אני כי כל צלילי ילדותי נמצאים מעבר לפינה אך בטרם אחיש צעדי לחבור לאבדתי הנשכחת והיא כבר עברה חלפה, נמוגה ואיננה.
לו רק יכולתי שנית לשמוח את שמחת הילד התם, ילד שנמלא כאב שאין לו שם, פנים או מרגוע.
לפעמים עולה מולי דמותו של הילד התמים עם העיינים הכחולות,
ואני כל כך רוצה לחבק אותו, להגיד לו שלא ידאג, שעוד הכל יהיה בסדר. שאני פה איתו לאורך כל הדרך.
ואז, אני נזכר שהילד הזה
הוא אני.
ואני מתמלא זעם, זעם על החיים ועל האנשים
שבשביל תאוותם האישית, כבודם או עושרם
הרסו לילד חיים שלמים.
על הרוע שקיים, ואלוהים שלא מפסיק לשתוק,
ורק שצורחים עד שמתפוצץ לו הראש הוא שולח
איזה מלאך שיביא לנו אקמול קטן עד הפעם הבאה.
ואולי זה רק אני
הרי אחרי ככלות הכל
בי הייתה האשמה.
זה לפחות מה שהם כל הזמן אמרו...
הוא והוא והוא
היה מספיק לראות את המבט
טרם פצה את פיו
כדי לדעת שטוב לא יצא לי מכך.
פגע של ממש הם אמרו כולם
והסיסמא הכה שחוקה, נשארה רק סיסמא
כי ללמד זה קל ממש אבל ליישם?!
זה כבר סיפור אחר...
אז אין ילד שרע כי רע לו,
יש ילד רע כי המורה לא מספיק קשוח איתו
ויש מורה שרע לה בשיעור
ויש תלמיד שכואב לו ועצוב
ויש אותו
סתם ילד רע.
אז הוא נכנס ונכנס
והם לא הבינו
וכשביקשו שיצא
כבר היה מאוחר מידי.
הוא נכנס לשם לתמיד
וכמעט שעבר את נקודת האל חזור.
ולפעמים היה הוא מציא מעט את ראשו
מתוך הקונכיה, מרחרח בזהירות את האוויר
ותר אחר נתיב מילוט. והם עודדו אותו סיפרו לו כמה יפה העולם שבחוץ
ואך לו רק יצא מעט יגלה עולם ומלואו.
הם היו שם בשבילו (או כך לפחות חשב)
האמת היא שהם פשוט פחדו לקחת אחריות,
הם רק פחדו שיאשימו אותם.
ולאט לאט הוא יצא
עד שיום אחד הציץ ונפגע.
ומני אז גמר בדעתו שלא לסמוך עליהם שוב לעולם
אך לפעמים, לעיתים נדירות
מעד במעשיו.
ושב כשנית לסמוך עליהם כבראשונה
ושוב ושוב הכניס את ידיו לתוך הגחלים הלוחשות
ושוב ושוב
לא הבין למה הוא נכבה.
עד שיום אחד הם מצאו את קונכיתו ריקה
עם מכתב קטן שבו כתב:
עברתי דירה לבית אחר.
"במיטתי כבר שבועות ביקשתי את שאהבה נפשי ולא מצאתיו
חיפשתי בכל רחובות העיר העמוסת שקרים הזאת
ולא מצאתיו..."
