פורום ריק ומוסתר (עמוד 705)

לרוב אי אפשר להיעלם.

וגם כשכן לרוב זה לא הפתרון כי בד''כ הבעיה היא בפנים והבפנים נשאר איתך.

 

לא יודע במה מדובר, אבל אם תרצי אני זמין באישי.

בקיצור...
כל דבר קשה.

ה' יעזור.

מה שלא תעשי זה לא סוף העולם
העיקר שתעשי את מה שנכון ותנהיגי את עצמך בבטחון

אחד האתגרים בכל העניין הזה של כאב - גופני או נפשי - הוא שאנחנו יכולים להגיע אליו רק באמצעות מטפורות. אי אפשר לייצג אותו כמו שאנחנו מייצגים שולחן או גוף. במובן מסוים כאב הוא ההפך משפה.
בשפה האנגלית, שמצליחה לבטא את מחשבותיו של המלט ואת הטרגדיה של המלך ליר, אין מילים לצמרמורת ולכאב ראש... כל נערה צעירה שמתאהבת יכולה להשתמש במילותיהם של שייקספיר או של קיטס כדי להביע את עצמה; אך כאשר אדם מנסה לתאר את כאב הראש שלו לרופאו, בבת אחת השפה מתייבשת.
הקיום שלנו מבוסס באופן משמעותי כל כך על השפה עד שבמידה מסוימת אנחנו לא יכולים לדעת את מה שאיננו יכולים לקרוא לו בשם. ולכן אנחנו מניחים שהוא לא אמיתי. אנחנו מתייחסים אליו במושגים כוללניים, כמו שגעון או כאב כרוני, מושגים שיוצרים ריחוק ומקטינים. המושג 'כאב כרוני' אינו מבטא ולו טיפה מן הסבל השוחק, הבלתי פוסק, האין סופי והחובק כול. והמושג 'שיגעון' אינו משקף ולו רסיס מן החרדה והחשש שמלווים אותך. אף אחד מן המושגים האלו אינו משקף את האומץ שיש לאנשים שסובלים מכאבים כאלה.

"אם את לוקחת כדור שמשנה אותך, כאילו, משנה אותך עמוק בפנים... זה קטע קצת דפוק, את מבינה? מי מחליט מה זה אומר להיות אני - אני או העובדים במפעל שמייצר ציפרלקס? זה כאילו שיש בתוכי איזה שד, ואני רוצה שהוא ייעלם, אבל עצם הרעיון של להעלים אותו עם כדור כזה... לא יודעת... מוזר. אבל יש ימים שאני מתגברת על זה כי אני באמת שונאת את השד הזה."

"ניסיתי לחייך ולהניד בראשי ברגעים המתאימים, אבל כל הזמן קצת פיגרתי אחריהם. הם צחקו כי משהו הצחיק אותם; את צחקתי כי הם צחקו."

"אני חושבת שאני פשוט לא אוהבת את העובדה שאני צריכה לחיות בתוך גוף, אם זה נשמע הגיוני בכלל. ואני חושבת שאולי עמוק בפנים אני רק מכשיר שקיים כדי להפוך חמצן לפחמן דו חמצני, כאילו שאני רק אורגניזם בתוך כל ה... אין סוף הזה. וזה די מפחיד אותי שמה שאני מגדירה 'העצמי שלי', במירכאות, הוא לא באמת בשליטתי? כאילו, כפי שבוודאי שמת לב, היד שלי מזיעה עכשיו למרות שקר מידי בשביל להזיע, ואני ממש שונאת את זה שברגע שאני מתחילה להזיע אני לא יכולה להפסיק, ואז אני לא יכולה לחשוב על שום דבר אחר חוץ מכמה שאני מזיעה. ואם אתה לא יכול לבחור את מה שאתה עושה או את מה שאתה חושב עליו, אז אולי אתה לא ממש אמיתי, אתה מבין? אולי אני רק שקר שאני לוחשת לעצמי."

אני אוהבת להיות בחוץ בלילה. זה מעורר מין הרגשה משונה כזאת, כאילו שאני מתגעגעת הביתה, אבל לא לבית שלי.

נזכרתי שהוא שאל אותי אם הייתי פעם מאוהבת. וחשבתי כמה מוזר הביטוי הזה, "להיות מאוהבת", כאילו האהבה מגדירה אותך ואין לך שום שליטה על זה. ורציתי להגיד לו שלמרות שאף פעם לא הייתי מאוהבת, ידעתי בדיוק איך זה שרגש מגדיר אותך, שהוא לא סתם עוטף אותך אלא גם מחלחל לתוכך ונמצא בכל מקום, כמו שסבתא שלי היתה אומרת על אלוהים. כשהמחשבות שלי מתחילות להתערבל אני נשאבת אל תוך המערבולת, אבל אני גם המערבולת. ורציתי להגיד לו שהרעיון הזה של רגש שמגדיר אותך מבטא משו שעד אותו רגע לא הצלחתי לבטא, נותן לו צורה; אבל לא מצאתי דרך להגיד את כל זה בקול רם.

"מה שאני אוהבת בשיר הזה, 'ההתגלות השניה'... נכון הוא מדבר על המערבולת המתרחבת?"

"הקלחת המתרחבת", הוא תיקן אותי. "סובב סחור וסחור בקלחת המתרחבת".

"כן, לא משנה, הקלחת המתרחבת. אבל מה שמפחיד אותי באמת זה לא להסתובב סחור וסחור בקלחת המתרחבת, אלא להסתובב סחור וסחור בקלחת המתהדקת. להישאב אל תוך מערבולת שמכווצת ומכווצת ומכווצת את העולם שלך עד שאת מסתובבת בלי לזוז, תקועה בתוך צינוק בדיוק בגודל שלך, עד שבסוף את מבינה שאת בכלל לא בתוך צינוק. את בעצמך הצינוק."

לקחתי בגדים ונכנסתי לחדר האמבטיה, ושם התפשטתי, ייבשתי את הזיעה במגבת ונתתי לגוף שלי להצטנן באוויר. כפות הרגליים שלי היו קרירות על הרצפה. פיזרתי את השיער ובהיתי בעצמי בראי. שנאתי את הגוף שלי. הוא הגעיל אותי - השיער שלו, דקירות הזיעה שלו, הרזון שלו. עור מתוח על שלד, גופה חיה. רציתי לצאת - לצאת מהגוף שלי, לצאת מהמחשבות שלי, לצאת - אבל הייתי תקועה בתוך הדבר הזה.

כל אובדן עומד בפני עצמו. אנחנו לא יכולים אף פעם להכיר את הכאב של האחר, לא באמת - כמו שלגעת בגוף של מישהו אחר זה לא כמו לחיות בגוף של מישהו אחר.

יש איזה שיר של עדנה סנט וינסנט מיליי שמהדהד לי בראש מהפעם הראשונה ששמעתי אותו. יש בו קטע שאומר, "מההר השחור ועד לסף דלתי / עפו שלושה ואז ארבעה פתותים, / ועוד רבים-רבים." אפשר לספור את שלושת פתיתי השלג הראשונים, וגם את הרביעי. אבל אז המילים כושלות, וחייבים למצוא את הידיים והרגליים כדי לשרוד בסופה.

החלק הכי גרוע בלהיות באמת לבד הוא החלק שבו אתה נזכר בכל הפעמים שרצית שכולם יעזבו אותך לנפשך. ואז הם עוזבים, ונפשך נשארת, ואתה מגלה שאתה לא בחברה טובה.

"אני לא מבין למה הוא כל כך תקוע בתוך עצמו כשאפשר לשקוע אל תוך האינסוף הזה."

מקור?

אם כל זה מג'ון גרין - טוב, הוא אדם חכם ממש, מתברר

הסופר של אשמת הכוכבים, אם מכירה.
זה מתוך ספר אחר שלו, 'צבים כל הדרך למטה'

מטורף לגמרי

צבים 6 ו12!

זה יפה איך שאת כותבת את זה

 

 

 

 

 

מזדהה

איזה מתוקה נעמי שמר

 

 

יוהווו