פורום ריק ומוסתר (עמוד 762)

די כבר.מספיק להיפגע מכל דבר

שאתם פוחדים לחיות?
תופסים את עצמכם לכמה רגעים באמצע היום וחושבים שאשכרה יכולים להיות לכם עוד מאה שנה בעולם הזה וכאילו... מה עושים, מה?? זה מלחיץ.

רוצה קצת תאווה
דור שלם
בוחר בגיהנום
על פני גן עדן
של פשרה...

רצוי שיהיה מלא בחומר שאינו קש.

פףף

אז, כשהכל התפוצץ
איך אף אחד לא היה
עכשיו כשהכל קורס
איך עדיין,
אף אחד לא נמצא

תמיד כשאת נופלת
כולם נעלמים


(את רק רוצה לצרוח שזהו
ושזה יקרה
והכל יעלם

אולי עכשיו)

לאט זה מתבשל ונבנה.

עם הזמן נפנים

בנפש, ברגש, בשכל.

ננשום את זה פנימה באמת.

באמונה.

 

הסתכלות על המציאות ממקום מגדל ובונה

ולא חלילה ממקום מאשים, נאשם או מסכן.

להבין שהכל היה ויהיה מדויק כל כך, שאין שום פרט מיותר בדרך

שיש פרות שרואים רק בעתיד וזה בסדר.

בסדר גמור אפילו.

 

פשוט לבחור לחיות.

כפשוטו.

אבל זה עושה לי טוב.
אז בואו נגדיל את הטוב הזה.
96 בארבע יחידות. זה ממש אחלה. לא לגשת למועד ב נכון?
אין לי כח אבא. זה לשבת וללמוד. בשביל 4 נקודות. כלום.
הקטע הוא. שלאנגלית כן ניגש. 85 זה לא משו. פפ
עשה לי טוב. למה? אולי כי זה סיפוק כזה. והמון הקלה. המון המון.

היו הייתה פריקה.


#סוףפריקה

היום ההוא, שרצית למות.

היום ההוא, שהיית קרובה לסוף יותר מתמיד.

את לא שוכחת אותו. 

הוא מלווה אותך ביום,

מלווה אותך בלילה.

רודף אותך בחלומות, במחשבות, בסיוטים. 

על היום הזה איש לא יודע. 

על היום הזה איש לא ידע.

היום הזה היה לפני הרבה שנים.

היום הזה נראה לך כמו עכשיו.

מאז היום הזה לא הסכמת לעצמך להרגיש. 

מאותו יום חסמת כל רגש אמיתי. 

לא הסכמת לעצמך להגיד שאת רוצה למות. 

פחדת שזה יחשוף אותך. 

הרגשת שאת מסתובבת, ועל המצח שלך כתוב-

'ניסיתי *****' 

מאותו יום ארור את לא מתה

אבל את גם לא ממש חיה. 

את מסתובבת עם בורות בעיניים

וחור גדול בלב.

את משכנעת את עצמך שאת במקום אחר.

את בטוחה שהתקדמת.

ככה חשבת. 

עד היום. 

את מסתובבת בעולם,

מנסה להרגיש, 

מנסה טעמים, ריחות, חוויות. 

מחפשת להתמלא,

מחפשת לחיות.

את הולכת ומתרוקנת, 

הולכת ודועכת. 

את מסתובבת סביב עצמך, 

מאותו היום, 

ולא נחה. 

לא עוצרת לרגע. 

רק לא תמונות.

רק לא זכרונות. 

מפחדת להרגיש,

מפחדת לחוות את הכאב שפילח לך את החיים לשניים. 

 

 

 

 

(מה קרה לי שגרם לי להיכנס לפה.)

 

 

יש לי מסקנה אחת חשובה
אנחנו מונעים על ידי כוחות
הרבה יותר גדולים מאיתנו
ויש בזה משהו מבאס נורא
כי אנחנו יכולים לרצות
ולנסות
ולעשות מאמצים מטורפים
אבל מה שלא נקבע שיהיה
םשוט לא יהיה

ואז אחרי הבאסה
יש בזה
קצת קצת
גם משהו מנחם

כי מה שנועד לקרות
כנראה שגם יקרה בסוף

(זה גם מרגיע את המחשבה של
אם רק הייתי מתאמצת יותר זה היה קורה
אז לא ממוש
גם כשאת מתאמצת
מה שלא נועד להיות
פשוט לא)

כל פעם שאת רואה אותו את נזכרת כמה היית לבד ועדיין נשארת ככה.

לבש לי ואני רוצה לתמוך במישו ולחבק.

אני בעייתית עם אנשים

 

 

 

 

בדרך כלל לוקח לי הרבה זמן להתחבר לאנשים. יותר זמן ממה שלוקח להם להתחבר אלי.

 

תמיד תענו ב"ה נפלא ממש.
תמיד תענו

ב"ה נפלא ממש.

אין לי אומץ לומר לה מילה.

ימצא לו חברים
לטייל איתם
בלילה...

מציק לי הלב

 

(לא לקחתי כדורים היום)

 

 

ה***** היתה נוראית. נמאס לי מהציונים שלי שלא תואמים בשום אופן את מנת המשכל שלי.

 

 

האמת שאלו סיבות טובות

 

 

 

 

באלי שיהיה יום ראשון

 

 

 

 

 

 

(לא חותכים עד חמישי הבא)

מזל שאף אחד לא נמצא איתי בהתפרקויות האלה
כל השער על העיניים מעורבב בדמעות
אני צורחת בלי קול
תפסיקו הכל
שוב פעם ידיים דופקות לי בתוך הלב
מישהי שוכבת על הרצפה וצורחת שיצילו אותה
(
ואיך את ישנה?
ומיד בחטף כולך הופכת עצובה ולאה
ולא מאמינה
לגמרי לא מאמינה)

לא בושה.
לא בושה להפגע
לא בושה להיות רגיש
לא בושה להיות אוטיסט
לא בושה לומר את האמת

גם לאוטיסטים יש בושה
גם לחזקים יש לב
גם לחברים יש דפקט
לא מזיק לומר את האמת.
וגם אם כן עדיף מהשקר