פורום ריק ומוסתר (עמוד 850)

ובאמת... לא ראיתי את זה.
פשוט לא ראיתי.

ולא כואב להם.
ולא.. לא נורא להם מידי.

עדיף לדעת את האמת הכואבת מאשר להסתובב עם שקר נעים.

סתומה.

 

מה את מציפה עוד יותר.

מפגרת.

אין, אין יותר ממך.

 

 

 

לעזאזל איתי.

 

 

שמישהו יעלים אותי כבר מפה.

יש גם אנשים חמודים בעולם

 

תודה עליה אלוהים

 

 

 

קורס לי.

 

 

 

ניכנס למיטה ונקרוס בשקט.

אז מתי אסע לירושלים מחר?
כמה גרוע להתפלל שהתלמידה שלי לא תבוא מחר?

זה באמת משהו שלא ניתן לעיכול.
זה מצמרר ברמות שלא ניתן לתאר.
פשוט נורא.

א"ר שמעון בן פזי א"ר יהושע בן לוי משום בר קפרא: כל המוריד דמעות על אדם כשר הקב"ה סופרן ומניחן בבית גנזיו, שנאמר "נֹדִי סָפַרְתָּה אָתָּה שִׂימָה דִמְעָתִי בְנֹאדֶךָ הֲלֹא בְּסִפְרָתֶךָ"
(שבת קה:‏)

שוש אני פה.

חיבוק ילדונת.

תודה.

בחזרה.

תודה מאמי.

אני פה. תמיד.

חיבוק אם את רוצה.



לא בורחת. אני איתך.

אני רוצה להיעלם.

ולהיגמר.

די להתהפך ברגע. די.

לא יכולה עוד.

זה ככה מוכר.
בטירוף.

מבטיחה לך שזה יעבור.
אפשר שתאמיני לי?

אני לא מאמינה לכלום.

באלי מקלחת ומקלחת ומקלחת.

אין לי כח לבכות. אין לי כח לכלום.

אני אעשה מה בראש שלי ולא אתחשב בכלום.

החזקתי אותי מספיק בשביל לקרוס בשקט בלי להפריע לאף אחד.

נכבה את הפלאפון, נכנס להתקלח, נקרוס, וזהו. שקט לאנושות.

 

אני חייבת ים.

ודי לאכול סתומה.

סתומה

סתומה

סתומה

למה אני קיימת עדיין.

בואי ניסע לים.

 

 

 

ולא להדאיג אותי שוש.

בואי.

אני אברח כי בחיים לא ירשו לי.

 

 

 

אל תדאגו לי. זה מיותר.

בואי.

מתי?

 

 

 

 

זה לא מיותר.

אחרי שאקרוס ואיעלם.

אם אשאר בכלל עד אז.

 

 

 

 

זה מאוד.

אם תקרסי לא נוכל לנסוע לים.

 

 

 

 

לא נתווכח.

אז לא ניסע.

לפחות נקרוס.

לאלא.

אני רוצה לנסוע. אני חייבת.

 

 

לא כדאי לקרוס.

תסעי עם טליה.

 

 

אני כבר כמעט שם.

אפשר שלושתנו.

 

 

 

אני גם.

אבל אל.

לא כדאי.

תסעו לבד, תהנו יותר.

לא מאמי.

איתך נהנה הכי הרבה.

חה. פחות.

לא לגחך לי.

 

שושית.

|לב|

נמנמ.

 

 

לב בחזרה.

אופ איתך.

 

 

תודה מאמי.

ואם כן, אני פה. לגמרי פה.
בשביל זה השארת אותי חיה..

תברחו, טוב?

בבקשה.

אני איתך.

הכל רועד וקורס לי מחולשה.

איך זה הגיוני לעזאזל. אכלתי היום המון.

אני רוצה שוקו רותח.

וחיבוק מכיל שיתן לי לבכות לתוכו בלי לחשוב.

אני רוצה את הדובי שלי כאן.

לבד לי לבד לי לבד לי.

וכואב מידי מידי.

ודי.

פשוט די.

מקלחת ולהיגמר?

מקלחת ולהיגמר.

 

 

 

סליחה אנושות.

וסליחה כל מי שהכיר אותי בטעות.

איזה מטומטם זה לשלוח הודעות שלא יענו עליהן בכלל.

למה אני מדברת. תסתימו אותי.

אני רוצה לישון. למה לא התקלחתי עדיין.

אני רוצה אותו. ולהפסיק לאכול. אני דובי.

נמאס לי להיות בבית.

די לרעוד. אוף.

אני צריכה מישהו כאן.

לכסןת את הפרצוף בחיוך מזויף, לנשום, ולצאת ללימודים.

למה שיהיו טרמפים בכלל.

הכל שורף לי ממש.

לא באלי ערב מגמה בכלל. לא רוצה.

אין לי כח אין לי כח.

שלוידעת מה יקרה. שאתפןצץ.

הסתדרתי לבד ונסתדר. אבל זאת שרידה. אני רוצה לחיות.

עץ חיים, עץ חיים, ושעות ארוכות של פחד.
מה זה לא מפורסם אבל במקרה ידוע לי בתור בנאדם שבכלל לא מכיר אותך וכל הקשר בינינו הוא שדיברנו פעם אחת בעבר על משהו אחר בכלל?
(פפ. אולי לא הבהרתי את זה מספיק. פשיטא שזה סוד! לא יעזור לאף אחד שזה יהיה מפורסם.)
אולי אני סתם בהלם כי שני אנשים שונים באותו יום. אבל לא אמור להיות אפילו אחד! והניסוח הזה. - אני גם. - מי? ****? - כן.
בנפשי הדבר כי ביקשתיו למנוח לי, ולא לכבוד ותפארת.

כי מהשאר לא אכפת לי.
(וככלל, לא אכפת לי מהעניין עצמו. רק אכפת לי שהגעתי למצב הזה)
איש לא נבחר לזה, גם לא אני. ובכלל, להבחר זה טוב. לך לא קשה. רק למי שמסביבך.
אני הייתי מסביב?
פתאום קלטתי שחשפתי הרבה יותר מדי. אין לי כח לחשוב, אין לי כח להתגונן. אין לי כל להכחיש את. האמת. אל תעש. אל תעש. אני רוצה לשבת בשער ולצעוק, אבל - - -
היא לא מבינה למה בכלל הייתי עצובה אז. אולי כי קלטתי עד כמה מצבי שפל? וכי הוא לא היה שם. ועוד לא הלכתי לבקש סליחה. הלכתי. לא ביקשתי.
אני חוטאת.

היא טוענת שאני לא מעכלת בכלל. לא מבינה איך לא הייתי בשיא ההתרגשות אז.
אני תוהה האם בכלל אפשרי להבהיר את הקונפליקט הגדול - גדול-גדול עלי הזה. כשאתה כ"כ שמח בשבילה (למרות שממש מפחיד להודות בזה שזאת הסיבה היחידה ששמחת) וככ מתגעגע ולא מבין למה זה היה חייב להסתיים ככה (להסתיים זה היה חייב. אבל ככה? ובכלל, תכננתי ללכת בלמחרת לבית הקברות ולהתנצל. אבל היא הייתה חייבת להכריח אותי להגיע לשעה אחת של לימודים.) וככ מפחד מזה שהם ידעו.
למען ה', למה אני ככ מפחדת מזה שהם ידעו?! הם אמורים לשמוח! הם אמורים להיות גאים בי! הם אמורים להבין שזה משהו טוב! טוב! טוב!
למה אני צריכה להסתתר מאחורי תירוצים וחצאי אמיתות, העיקר לא להגיד: כן, עשיתי את זה?
הקדשתי לזה במצטבר אלפי שעות. (וואו. רק עכשיו קלטתי כמה זה. אימילה. איך.) אלפי סיבות שהם יוכלו לכעוס עלי. פפף.
הטוב והמיטיב, דיין האמת, ומצא את ההבדלים.

וניסיתי להבין בכלל מה אני עושה שם. ואז קלטתי שאני לבד. ושזה לא אמור להיות ככה בכלל. ושהבטחתי וקיימתי ואוי לו לאותו קיום. וסתם שילוב מוזר כזה של אבל ושמחה וגעגוע ועצב ובכללי סתם בלגן. לא יודעת. לא הייתי ממש פנויה להבחין מה קורה.
אני לא יודעת אם אפשרי בכלל להסביר במילים. אבל זאת חוויה מדהימה. לברך על המוגמר. דבר שלם. ודבר שלם שמגיע ממקום כ"כ לא טוב.. זה בעייתי.
וכן, זה מעמד של שיא הטוהר והנקיות. אי אפשר להסביר את זה. אבל הכל שקוף. אתה בעצמך כ"כ שקוף. אתה מסתכל על עצמך ומבין הכל, מעבר למחסומים של הלב והשכל וטרדות היום יום. וכן, זה חלק ממה שהרגשתי אז. ואני לא יכולה להכחיש את זה.
אני רוצה להכחיש את זה? או פעם אחת להביט למציאות בעיניים, להודות שטעיתי ולהמשיך הלאה?

זמן חורף. בשבילי - שיעור ב'.
(פשיטא שמה שכתבתי שם היה בציניות. זה שהוא התבסס על כל הכאב שהיה בי.. להודות שזה חלום שלי.... גדול.)
רגע. מה?
כסלו. וואו.
(ברצינות, כן, זה חסר לי. ואני לא חושבת שזה משהו שיש בו בעיה של יוהרא. זה פשוט לא המקרה. אבל מה זה משנה מה דעתי?)
עוד שניה חנוכה.
(אז זה מה שמסמל אצלם. מה שמסמל אצלי זה יותר אנשים שבאמת רוצים ופועלים לזה)
וואי. אני צריכה להחליט עד סוף השבוע.
(וברור לי מה אני אחליט. פשוט להודות בזה בפניהם... זה יהיה כואב. כואב מדי. והם לא מרוצים גם ככה. ובכלל, מבחינה טכנית אין לי מה לעשות)
פפ. יהיה טוב.
(בסוף. עד אז - לסבול בשקט. ולהאמין בקבה.)

לפעמים הכאב מתגבר. תחושות ניתוק קצרות-מועד כאלו, כמו לחכות שעה לשווא או לרוץ אחרי אוטובוס שכבר עזב את התחנה, כי אולי יש סיכוי.
זה כמו לשבת על יד שולחן ולא להבין למה חוסמים לך את חופש הפעולה. אתה כבר לא יכול לרוץ קדימה, חסום בתוך גבולות הנימוס והדיבור הנאות והפוליטיקות הפנימיות האלו, המטופשות כ"כ. כמה כוח יש לנו בידיים, ואנחנו מבזבזים אותו על להמתין למישהו שיבוא, למרות שהמפתח בידיים שלך. כמו לדרוך על קצה של מקל מתכת, ולחשוב על כמה שימושים נאים שהיית עושה איתו במקום שהוא יבוא וילכלך את רגליך היחפות בדם. כמו לחטוף מכה, רק כדי לקלוט שאתה בכיוון הלגמרי לא נכון. מתנות קטנות כאלו מה' יתברך.
(אבל למה המתנות שלי צריכות לבוא על חשבון חיים של בן אדם? זה לא הוגן.)

ובלבבות של מתחילים
יש מצב של התחל מחדש
ובלבבי, יש כפתור אדום
מכוסה במעטה של כפור.

ואזעקת פתע, ודם שצונח עלי,
ורוחץ אני בניקיון כפי, לכפרה
ולסדר מעגל גדול ונצאה במחול
של שדים ורוחות מתריסים כלפי שמיא.

ותרד האש משמיים, ותלטף עלי לבבי:
וישמן ישורון ויבעט באדום - אדום הלזה,
ותצא סערה מתוכי, ועוד ישובו זקנים ברחובותי.


ההתדרדרתי עד כדי כך, או סתם עצמתי עיני מראות?

(כואב לי. אבא. ההתמודדות הזאת חייבת להיות קשה כל כך? אין איך להקל על הכאב?)

עצוב לי להודות בזה, אבל אני לא מעיזה להכיר במי שאני ובמה שעשיתי.
(אולי כי לא עשיתי? לא. די. די לשקר הזה. אבל זה לא שקר!)
(אני לא מתמודדת עם המציאות כמו שצריך. להדחיק זה לא פיתרון, ולהיות בן אדם רע גם לא.)
(אני רוצה לפעול. למה למנוע ממני?)
(צריך לדבר איתה. לראות שיש לה מאיפה ללמוד את ההלכות. והיא רוצה בכלל שאני אלמד איתה. אבל זה לא רלוונטי. לא עומד לקרות.)
(להקדיש דברים לעילוי נשמת זה כ"כ מספק ועוד יותר כואב. לחשוב מה הוא היה מגיב אם היה רואה את זה. או בכללי. ולמה חסר לי בכלל?)
(אני צריכה דמות דתית דומיננטית בחיים שלי. המצב הזה לא אפשרי. מצד שני, פעם קודמת שניסיתי זה לא נגמר הכי טוב בעולם. אז אולי כבר לא?)
(נלך היום לכנס, נחייך לכולם ונעמיד פנים שהכל טוב. טוב?)

(הבעייתיות בלהקדיש דברים לעילוי נשמת היא שאתה נתקל בזה כל בוקר. וכואב לך, כ"כ כואב. ואתה לא יודע מה לעשות.
עכשיו הבנתי. לא טוב לי שהבנתי. מה עכשיו?)

האור המופלא שנעלם.


(והוא אור והוא נעלם והוא נשגב והוא מלאך והוא התנדב להיות האיל, כי הוא תמיד היה כזה, ולא היה איל אחר בסבך הקוצים.)

(חסדי ה. יש לה מאיפה ללמוד.
אני תוהה האם מתישהו אמא שלי תעלה על זה שידעתי הרבה יותר ממה שהיא אמרה לי. ומה היא תעשה בשלב הזה. או שלא יהיה אכפת לה)


(יצא לי לציין שאני לא מחבבת במיוחד את המסלול של הקו הזה? הוא עובר ליד ארהח וכל פעם מחדש מזכירה לי שאני חייבת לחזור לשם. בהזדמנות?)

דופק את הראש בקיר,
בקיר השני, השלישי, רביעי
זועק בכאב מאולחש, עד מת---

עד עת מבוא הגשמים,
שישטפו ממך את הכאב, והצער,
והתקווה
התקווה השברירית כ"כ הזו, הבנויה
כעיר שחוברה לה יחדיו.

ויבואו ימים טובים מאלו, אני מבטיח
ותוסיף להביט בי בתום.
טובים לך, טובים ליקיריך,
עת יסתם הגולל עד חתום.
וירדו גשמים על הכביש החלק,
וירדו חלקלקים ממקומם ויכבשו,
ותתקומם, ובשקט אלחש,
שעוד יבואו ימים טובים מאלה.

האומנם, עוד יבואו ימים?
אני תוהה לעצמי. עד כמה תמימה הנני

(עכשיו טוב.אבל טוב רק בידיעה, כי ברור שטוב וכי פשוט שטוב. לא טוב כי רואים את החסד בעיניים.)

איני צריך להזניח את נפשי אני. נשמתי רחבה גדולה ואבירה, תפארתה משתעגת בי ורוחה פורץ ממני, אדירה היא, ומנסה לפרוץ מעבר לגבולותי. ומתוכי, מתוך מעייני, הנני צריך תמיד לקחת את אוצרותי הגנוזים, ואינני אומר לנשמתי 'שאו שערים ראשכם' ואינה כי חשה היא עצמה אבודה ומבולבלת, ככנסת ישראל בגלות, ואינה יודעת מקורה ומקום נביעתה, ודומני, כי אין עוד בידי וביד איש חי לרוממני ממקום השפל אליו הגעתי, ועוד, מקווה אני לשפלות פנימית אמיתית, שתוכל להורידני ולהוציאני מכוחי ועוצם ידי'.שכן, הומה הוא הלב לומר הכל, ואין בעד נשמתי לעוצרו מבעד לפתחי הלבבות ושרויי הברכה מתפרצים ונדחקים פנימה ועולה הוא על גדותיו, ואין בידי עוד שאת. על כן אבקש ממך קל עולם, שתעזרני, ותסמכני, ותתמוך בי למען אוכל לבקש שמך באהבה ובנה מהרה בציון עירך בניין שלם.
(מפחיד עד כמה זה מדויק גם לעכשיו)

(זה פסגת הכאב כאן)
(ילדים משחקים ברחובות ומלכלכים את הלב שלי בבוץ
זקנים יושבים על ספסל ודוקרים אותו עם המקל
עירי חרבה)
(כ"כ הרבה אנשים והבנה שככ לא רציתי שתקרה, ה יעזור,אבל מה עושים עכשיו? פשוט קמים וממשיכים הלאה?)
(צריכה לתרץ לאחרים - ולעצמי)
(המים נשפכים כאן חופשי. כמעט כמו ברכה מהקדוש ברוך הוא, פשוט קללה ומידי אדם)

פוער לועי, לרווחה
בולע את האש, משתנק;
צורב, אך לא כגחלת חכמים
אותם אני כ"כ אוהב - לפעמים.

ויורד המסך וכבים האורות
ואושר נמסך בדרכים אחרות
מפנה גבי לבועלי מפירות
חוזר אני ללובשי שחורות

--ולבנות
וליושבי בית המדרש
ולרגעי קסם, וסיפוק, ואהבה
וגעגוע אין קץ, וערגה
מלהטט בין רש"י לתוספות לגרא
פעלול חיי, מקומי לגאווה
ואין עוד נפש לדאבה

רק... מתי אעז לחזור?

מדהים איך חודש אחרי ואני עדיין בשיא האורות. בכללי. יש עדיין נקודות שפל והן חזקות מאי פעם. בארבע נגיד. אחרי ששעה שלמה ניסיתי להבין סוגיה אחת ותוך כדי לתקשר עם אנשים שונים בפלאפון ובלאגן. והייתי כ"כ בשפל שאפילו לא חייכתי ולא הקדמתי שלום ולא כלום.
(ואז ברנדומליות באמצע המפגש הם התחילו לדבר על ****. וזה היה כ"כ לא צפוי וככ כואב וככ מתסכל. אבל הגרסה שהן שמעו נחמדה ממש. אולי נישאר איתה ודי?
אוף. אוף. למה הבנתי את זה. למה קישרתי בין זה לזה.)
ממש מוזר לי כל העניין הזה של להיות באורות כל הזמן כל הזמן. חוויה מדהימה ממש. מלחיצה משהו. אבל מדהימה.

אני שונאת פוליטיקות פנימיות ומשחקי כבוד ותפקידים. היא אמרה שזה מאוד פשוט. כל מי שיש לה תפקיד מוגדר לריכוז משהו יכולה להיות בהנהלה (וה ישמור. איך התדרדרתי עד כדי כך שהמחשבה האוטומטית שלי היתה לתהות האם זאת הסיבה שכל משהו שרציתי לרכז היא אמרה שיש כבר מי שתדאג לזה, גם כשלא היה עדיין? אני תוהה האם אני מודעת בכלל למצב השפל שאני בו.)
אבל בכללי, שיא שיא שיא האורות. ואני מאושרת. וטוב לי. אני תוהה כמה זמן זה יחזיק.

(זה הכאב שלא רוצה לסגת, או אני שנמשכת לכאב השורף הזה?)
לא חושבת שלשתול לעצמי תזכורת יום יומית על החטא שלי היה הצעד הנכון. מצד שני, אם אני יכולה לכפר ולו במשהו - ברור ופשוט שזה צריך לקרות.
(מי זה שמחליט אילו שאלות אני אשאל ולמה זה כ"כ ישיר?)
אני כ"כ מבולבלת בעבודת ה. וזה גם לא כאילו שאפשר לשאול רב. גם מעבר לזה שאני לא אעז כי אני לא יודעת להתנסח וכיוצב. זה פשוט עניין של בירור עצמי
(ובשביל זה צריך זמן. אחרים לא מבינים איך מפנים עשרות שעות לזה ולא מוצאים שעתיים לזה. זה פשוט, לא? פונקציה של' רצון ופרטיות)
עוד נראה את הטוב בעיינים.כרגע - לשרוד גם את זה.

מה לך נרדם, עצל
שוכב לך ונח, בצל
קום ולך עצמך הצל
וכולך מליבך פצל

 

כי לחכימא די ברמיזא, ולך?
שוכב על הקצה, דורש רק את שלך
כלל לא חושב על ההמשך, מה יקרה לאחרים
מעצמך האור חושך, הכל תסבוכת של שקרים.

 

שקרים.
ושוב משקיף על הים מגובה של הרים
אם יאמרו להם כים עוד תלך לאחרים
לא נותן לאור השמש ליפול על הפנים
מצהיר היום מחר ואמש מבחוץ ומלפנים

 

דורות דורות כאן מדלגים, השמיים בוכים
כל המדברים עילגים, בשקט סוכים
נותנים ללב ליפול, על רצפה קרירה
גם ביחד לא ניפול, משקרים בישרה.

 

ולי?

ככ קשה להודות בי.

מתישהו התאפסתי וקלטתי שעוד שניה חנוכה.

ולא הבנתי איך זה אפשרי,

הרי איך יכול להיות שמגיע חנוכה

ועוד לא היה משבר חנוכה

(ואז נזכרתי)

 

 

 

 

התמימות הזאת מרתקת אותי

הלוואי שהיתה לי ולו עשירית מהתמימות שיש לה 

מהחיוך השקט הזה, של אדם שבטוח שהכל טוב

הכל יציב

הכל ברור 

הדרך חלקה

היא יודעת לאן היא הולכת 

(אני? זאת אשמתי.)

 

 

 

(זה הכאב, אבל הכאב הזה גם הוא אני)

(בטח את)

 

 

 

אני רוצה ללכת למקום רחוק

רחוק מכאן

רחוק ממני

 

לעלות לאיזה הר

להבין איך הכל מציאותי

(הכל מציאותי? אני מסרבת להכיר בזה)

 

הם אמורים לחזור הביתה . ואני אמורה לחייך , ולשמוח.

 

 

 

(די. חנוכה. אסור לבכות)

(אני רוצה שיהיה כבר חמישי ומפחדת מזה)

(המשנב אומר שמותר אם זה מעצמו בזמן התפילה)

(הוא גם אומר שרק אם זה מגיע מתוך דבקות וכיסופים. איפה את ואיםה זה)

והלב הזה נשרף בגעגוע
מבוטל, מבוטל, מה הוא וחייו
והלב הזה, בוכה בשקט
בעוד הליל מרכין ראשו.

הברושים נעים ברוח הערב
ושקיעה זורחת אט אט מעל העצים
והלב הזה מדמם בשקט, לגיגית פח
שבורה, מונחת בין שני שיחים.

וחצות ושמש יוקדת מלמעלה
וחוצה אני את יומי, לבטלה
לחיים, למוות, ולמה שביניהם
ביטול הזריחה וביטול העצמי
ואני?

נותן
ללב
לבעור
בשקט,
לטבוע
במקווה
הכאב
העמוק-עמוק
הזה,
עד
שיבוא
היום
(היום היום. אבל אולי מחר)

רק הכאב הזה.

להלן עשרים ושמונה
אף כאן עשרים ושמונה
מה להלן סלקא דעתך
אף כאן סלקא דעתך, שיהיו שזורין
כחוט שש נשזר על בגד כהן,
גדול יום המוות מיום המשיח.

כואב. כואב. כואב ככ
מילים של אנשים שלא חושבים, או שלהפך, חושבים שאני חושבת

(מפתיע אותי המקום שהשרשור הזה הגיע אליו. לא זה היה יעודו)

ישר, ישר, ישר והפוך. איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק, הוא מדבר על לצאת למלחמה נגד ישראל, מה אנו, מה חיינו, ומאיפה לנו הזכות בכלל

מאמר בסייעתא דשמיא

ובכלל,

אומרים, שנרות מאירים באפילה
אך תמהני, אם יאירו אף לה
צלם אלוקים - וגוף
ההויה,
מסתתרת ונחבאת מאחורי בוראה.

להתקדם. לדבר. לפגוש.
מאבק אין סופי בין מוגבל למחבוש
ללכת קדימה והשקט לכבוש
(והנשמה זועקת, מחפשת מענה
ואין מי שיודע האם זה משנה)

איי.

מבולגן לי מדי.

השנה השנה השנה השנה
אה
זה בכלל לא אמור לקרות ככה. אם חושבים על זה, התחלתי בי' אב
י אב, למען ה', י אב
זאת לא תהיה אפילו שנה
(נכון שהיה חופש ומלא מלא זמן של מלא זמן בזמן. אבלאבל)
זה לא אמור להיות ככה, אני מפחדת


(פסחים שרופים בדמעות)

נערך

עוד ארבעה שבועות.
אור לט"ו אדר א'. פורים קטן.


לברוח עכשיו?

יהיה טוב. נכון?


עכשיו טוב.
קדימה.
לראות השגחה בחוש.

אימלה, זה כ"כ עכשיו. רק ניגון. אין לי מעבר. וגם הניגון מתנגן בראש מתוך הרגל, גמרא אין שם. רק דמעות.

כשהשרשור הזה יתקפל לו נוכל להעמיד פנים שהוא לא קיים

אוקיי,

אז ברביעי היא דיברה עם המחנכת עליי.

 

 

סתומה.

מה עבר לה בשכל.

מה.

 

 

 

ואיזה יופי זה שהיא אמרה לי את זה עכשיו בתזמון ככ גרוע.

 

 

 

אלוהים

די

נגמר לי

 

 

 

 

אמן שייגמר היום.

לא להיגמר לי.

ואני פה, ילדונת. משתדלת לפחות כמה שאפשר.

נמ.

תודה.

לא לבד.. אהובות שלי.

מתעלמים ממני

בצדק

מי רוצה אותי בכלל

 

 

 

יצור דוחה.

 

 

 

 

בוא נסתום ונישאר לבד לנצח

או עד שנגמור.

 

 

 

 

כואב לי וזה הורג אותי.

ביי עולם.

לאלא

היא טיפשה טיפשה טיפשה

 

 

למה אני קיימת בכלל

ולמה יש לי חברות

ולמה הן חושבות שיש להן סמכות לפעול איך שבא להן.

 

 

 

זה לא הגיוני.

 

 

 

שום דבר פה לא הגיוני.

 

 

 

 

 

אני רוצה לצרוח.

אין למי.

אני גם בחיים לא אעשה את זה.

דיווח?

חברה שאומרת שהיא תפעל איך שהיא חושבת.

מטומטמת. באלי להרביץ לה.

 

ברביעי היא דיברה עם המחנכת ואמרתי לה שלא תעשה את זה יותר והיא לא מקשיבה.

איכ. למה אני לא סותמת. ולמה אני קיימת.

כואב לי כואב לי כואב לי.

 

פיזית ונפשית.

 

 

יש אנשים ככ סתומים בעולם אלוהים.

 

 

מה,

כדור, רסקיו ולמיטה?

 

 

מה זה יעזור.

 

 

מחר נבוא לאולפנה.

או שלא.

לא יודעים.

 

באלנו לישון לנצח וזהו.

ומושפע ומשפיע מקדושה לקדושה בתוך קדושה.

זה לעשות צעד.
צעד אמיץ ביותר,
וממנו לצעוד עוד צעד ואפילו עוד.
לא למעוד.
לחייך ולגדול.

חיבוק שישדר
רוגע
חוזק
והרגשה שאני לא לבד

חיים את החיים על פי הכל,

לא כי מאמינים בזה.

 

כדי לרצות, 

בעיקר.

 

ולא רק אותו.

 

חיים עם המון אינטרסים,

בעיקר של- 'מה יגידו'.

 

קצת קשה להיות 100% אתה בעולם כזה,

כי אתה לא.

 

אז יש כאן המון טיוח וצבע,

המון.

 

וחבל שגם את הדברים האלה,

קשה לי לומר שם-

בעולם.

ואני חיה את החיים כמו כולם,

רק קצת שונה.

 

מרגישה את הלכלוך,

מנסה לנקות אותו.

 

ואחרי זמן אני מצטערת לגלות---

שאני חלק ממנו.

מאותו הלכלוך.

 

אני טובה,

אבל לא באמת.

 

אני שחקנית,

בלי במה.

 

אני שקרנית,

בלי בושה.

אני שואפת גבוה,

אבל נמצאת בתחתית.

 

ואי אפשר לשלוח לי חבל,

כי לא יודעים שאני שם.

 

יש לי עקבים מאוד יפים,

מההצגה ההיא,

איתם אני נראית כ"כ גבוהה,

נראית.

 

אצלי הם נשברו מזמן,

סליחה.

 

 

ושלא תבינו לא נכון-

 

אני רוצה,

מאוד.

אני מחוברת,

חזק.

 

אבל כל זה תיאורתית,

כי תכלס אני לא.

 

זה כואב לי יותר מכל דבר אחר,

זה קורע אותי.

 

למה?

למה זה ככה?

 

בינתיים אין לי תשובה.

 

אני חיה בתוך סימן שאלה.

 

איזה מן חיים אלה?

חיים של צבע.

 

 

וואו שהוצאתי את עצמי גויה בסיפור הזה,

ואני לא.

 

 

 

 

פשוט אני לא עונה על הדרישות של כולם,

אני לא מה שכולם חושבים.

 

 

את תלכי בשדה לבדך 
לא נצרבת בלהט 
השרפות בדרכים שסמרו 
מאימה ומדם 
וביושר לבב שוב 
תהיי ענווה ונכנעת 
כאחד הדשאים כאחד האדם .

אומרים שנהייתי יציבה יותר. יותר מתונה ורגועה.

רואים אלייך שבגרת, גדלת, את לא אותה רוח סערה שמכירים.

אוקי. אבל לא. אני בדיוק אותו דבר. הסערה אותה סערה.

אני הר געש מבפנים. איזה פרוזדור אחד בלב שלי, נחסם. 

וזה אולי כל השינוי.

אני עדיין חיה. אבל לא מרגישה בחיים. נושמת אוויר, מהלכת כגופה.

לא נהייתי יותר יציבה, נהייתי יותר אדישה לחיים האלה. וכמה זמן לא כתבתי ככה סתם, בחיי.

אני מגעילה את עצמי, נהייתי יותר סנובית ופלצנית כמו פעם. אוךך

אני שונאת את עצמי ככה, אין לי כח לעשות עם זה כלום. אין לי כח לשמוע מה יש לך לומר עלי.

רק פעם אחת, פעם אחת. שאמרתי לגיל שאין לי כח ואני מרגישה בת מאתיים והוא לא צחק כמו כולם, רק הדליק את הסיגריה המאה עשרים ונאנח, הבנתי, שזה מה יש. ויאללה כבר.

ועכשיו אני ממש רוצה להתחתן, אבל אין לי מקצוע. ואני לא החלטית. 

והבתוכו הרך שלי, מתחמם בתוכי כמו עובר, ורוצה לצאת. ומה זה אם לא אהבה. ואני כבר ממש רוצה לאהוב מישהו. כל כך רוצה.

ואין אף אחד. 

די כבר, אלוקים.

די.