פורום ריק ומוסתר (עמוד 928)

אבל זה פשוט כ-א-ב.

הרגשתי כאילו יש לי דלקת גרון ושהחומציות בקיבה חזרה וכאילו מישו סוחט לי את הלב.

ממש פיזי.

ולהדחיק דמעות ברחוב עם ההרגשה הזו זה נוראי.

ולחשוב למה הרגשתי כזה כישלון???

פפפפפף מה אני עושה?

פפף וזה ציברח ופגע(בי לפחות)

אבל מזל שעליתי בסוף

אבל אני עדין,רוצה לדעת שיש משו אחד שאני מצליחה בו.

משו אחדדדד

הוא ילד קטן, בן 4, וחצי.

בונה לעצמו סולם מהספה בסלון, מטפס, עד השמיים. סמי הכבאי לרגע.

אתה גדול, אני אומרת. הוא מקשיב.

מוציא את המוצץ מהפה, מביא לי

'תזרקי אותו, היום אני ישן בלי מוצץ, קחי אותו לאיבוד, שלא נמצא'

אני מסתכלת עליו,

לוקחת,

שומרת היטב.

הוא מגיע אחר כך, 

פיג'מה, ומבט עייף בעינים

מחפש.

'מה?' אני שואלת.

מוצצי שלי, הוא מתחיל לבכות.

אני שולפת, נותנת.

הוא יודע, אני גם.

ההחלטות של היום לא בהכרח תקפות ללילה

אולי אעז, שוב.

היום

השיר הזה חזק באוזניות עכשיו

והכל מנוטרל ברגע הזה.

כל המחשבות,

כל הדמיונות,

כל הפחדים,

כל ההרהורים.

המזוודה מלאה כאן לידי,

מחייכת אלי,

לובשת כיפת נ נח,

ככה סתם, ליופי.

ליקוטי מוהרן מחובק לצידה,

מביט בי במקנאות כזו.

ואת,

אל תבכי ארץ אהובה.

כל צעד מקרב אותנו לזכות לגלות שוב את פנינו.

ואנו נוסעים עכשיו אהובה.

ואת תחכי לנו יפה,

צעירה,

אמיתית,

טהורה.

אנו נוסעים לשם,

נוסעים אליך

צדיק האמת.

נוסעים אליך רבינו.

נוסעים אליך כדי שתתקן אותנו,

שתטהר אותנו,

שתוציא מאיתנו את הכל,

תיקח עם הנחל שנובע ממך את כל הדמעות,

ואת כל התפילות.

תחבק אותי חזק,

ואל תרפה.

ימים קשים עוברים עלי.

ותשמור עלי שם,

תשמור אותי שפוי,

מיושב,

זך.

והלב בוער.

ככה,

ליד המזוודה,

לילה אחר לפני הטיסה.

אור בהירות הדרך זורח עלינו.

ושק של געגועים מונח לצידנו.

כל היום.

!@#$%^