הוא ילד קטן, בן 4, וחצי.
בונה לעצמו סולם מהספה בסלון, מטפס, עד השמיים. סמי הכבאי לרגע.
אתה גדול, אני אומרת. הוא מקשיב.
מוציא את המוצץ מהפה, מביא לי
'תזרקי אותו, היום אני ישן בלי מוצץ, קחי אותו לאיבוד, שלא נמצא'
אני מסתכלת עליו,
לוקחת,
שומרת היטב.
הוא מגיע אחר כך,
פיג'מה, ומבט עייף בעינים
מחפש.
'מה?' אני שואלת.
מוצצי שלי, הוא מתחיל לבכות.
אני שולפת, נותנת.
הוא יודע, אני גם.
ההחלטות של היום לא בהכרח תקפות ללילה
אולי אעז, שוב.
היום