שוב געגוע.
כמה קשה לקום בבוקר
אני שוכבת במיטה אחרי לילה ששוב ישנתי מאוחר.
פוקחת את העניים להציץ מה השעה
שוב 9 וחצי,
'הווי עז כנמר' פתק קטן שתליתי מעל המיטה ולידו
מודה אני.
העניים הטרוטות שלי שעוד לפני שניה היו עצומות,
סוקרות את הפסוקים, ומביטות שוב בתקרה הלבנה.
ושוב מתחילה המלחמה היום יומית הזאת,
מצד אחד אני כל כך עייפה חסרות לי 2 שעות שינה,
מצד שני פתאום מהדהדות בראשי מילים
'בן אדם מה לך נרדם, קום קרא בתחנונים!'
פתאום צביטה עמוקה בלב, מזכירה לי שאלול
יצר הטוב, מתוק שלי, איזה כיף שבאת.
אבל אני בעצלתיים עוד מתקשה לקום. והוא אומר לי להמשיך לישון שזה בסדר.
הוא ניצח.
"מה עובר עלייך?" הוא שאל בשבת
-מה לאמר לו? אני חושבת.
אני אגיד לך מה. פעם הייתי עבדו את ה' בשמחה
היום אני עבדו את ה', וגם זה בקושי, בלי שמחה.
השמחה, היא, היא כבר לא.
אני שותקת.
.,עוד דמעות ששוטפות את כל הפנים שלי
הרכנתי את הראש על השולחן, הצלחת שלי ריקה לגמרי
הם מאיצים בי לאכול, ואין לי חשק אפילו.
רק לעצום את העניים ולחכות שכל זה יגמר.
ושוב הגעגוע.
