אם משהו מעיק עלי לאחרונה, כי ככה הוא מרגיש
בכיתי בשבת איזה 3 פעמים.
אז הם שאלו אותי גם.
להם אמרתי שזה תקופה.
אני לא רוצה להגיד להם מה באמת אני מרגישה.
כי גם זה אישי מאד.
ביני לבינו.
וגם כי במילא הם לא יבינו.
אני לא באמת עצובה.
אני קצת מבולבלת, קצת כואבת.
קצת לא מצליחה לחשוב.
כאילו נמחק אצלי המושג 'דעת'.
אני לא מצליחה לחשוב מה יהיה איתי ברגע הבא
קל וחומר שלא בשנה הבאה.
לפחות אני יודעת שבאלול אני במדרשה.
אני מרוחקת. אני לא מצליחה להתרגש מהמציאות האלוקית.
אני לא מצליחה לומר תודה בהתלהבות כמו פעם,
על כל החסדים שאתה עושה איתי
אני הולכת עם פנים שבורות.
ובאמת אבא.
באמת שזה מרצון בך. מרצון אותך.
מגעגועים אליך, מהחיפוש אחריך.
כן אני רוצה. לגמרי רוצה.
ואני לא מצליחה לחשוב איך.
אני פשוט רוצה ממש ממש ממש ממש ולא ידעת בכלל איך להגיע לזה.
לא מצליחה פשוט לחשוב אף דבר
אבל אבא.
נמאס לי מהשיברון לב הזה.
אבא אני רוצה לרצות אותך בשמחה.
להאמין שאתה טוב. ותתן לי דעת.
ותאיר לי פנים וארגיש במציאות הכי הכי קרובה אליך.
ואדבק בך באמת באמת
ואתפלל באמת באמת.
ואדבר איתך באמת באמת.
וכל פרט ביום שלי יבטא באמת באמת את הרצון בך.
ואת הברית איתך.
מאמינה,רוצה, כוספת ומשתוקקת אליך באמת!
גם מתוך ההסתר והשיברון וכאב. אני.
