פורום ריק ומוסתר (עמוד 980)

......................

זה לא שאני מסתדר עם כולם.
אני פשוט מפחד לריב.
אז אם קורה לי משהו לא נעים, או שנקלעתי למריבה אני פשוט מתפשר ומחליק את זה.
וואו. עליתי על זה.




מותר להגיב

ושחקנית.

 

 

 

 

 

 

הגיע הזמן להגיד את זה.

כמה עוזר ככה מעיק.
בעצם לא.
זה הרבה יותר מעיק מעוזר.
זה נחמד במינון.
אבל מה לעשות שיש שתי צדדים בחברות וכל אחד עם המינון שלו.
ממתי נהייתי כזה סנוב?
כבר לא ככ נהנה עם חברים. כבר לא מעניין אותו כלום.
כלפי חוץ אני אותו חבר זורם ומבין עניין. אבל בפנים אני כבר לא כזה. לאט לאט יתחילו לראות את זה גם בחוץ.
כבר עכשיו מידי פעם אני לא מצליח לדחוק וזה יוצא בסילון לא ריחני במיוחד.

בעע אני נגעל מעצמי. סנוב.
#סוף פריקה

יש לי חלום.
ללכת למקום שקט.
לגור בבקתה באמצע שום מקום
ופשוט לישון ימים שלמים
בלי אנשים מסביב.
רק אני והשקט.

נראלי אני פשוט צריך קצת ספייס.
מרחב אישי.
אין אותו.
למה? כי יש אנשים מסביב

אני שונא
אנשים נשים בחורים בחורות הורים מורים ילדים קטנים תינוקות
וכל דבר שקשור לאנושות.
לא סובל.
בכלל אנושות זה חופר
אנשים מרגישים צורך לדבר כל היום.
תסתמו קצת.
אם אין נושאי שיחה לא חייבים לדבר.
מותר ללכת או לשבת או לעמוד אחד ליד השני בשקט. בלי לדבר. אל תרגישו רע עם זה.
מותר גם קצת לא להתעניין בילד שלכם.
או בחניך.
או בתלמיד.
או בחבר.
אם אתם רואים שזה לא מתאים לו לדבר אתכם אז אל.
תנסו פעם אחרת. בזמן יותר טוב.

בא לי
לפחות
רק
להבין את עצמי
בנקודות הכ"כ בסיסיות האלה.

אז אני צריכה הצלחה

ממש להצליח 

פף הלואי

 

אמןאמן

שחוץ מאת הכאבים.

שבמקרה שלנו בראש.

לא מרגישים כלום

לא קולטים מה קורה

לא קולטים תזמן שחולף

נשארים מקובעים

נשארים עצלנים

מרגישים אטומים

לא מרגישים אפילו רגשות

לא מעלים חיוך

וגם לא עצב

פשוט כלום

 

אפילו המחשבות מטושטשות מעורפלות

לא מובנות

 

ביאוס. לא שלי.

אי אפשר לכתוב כל מה שאתה רוצה.
אנשים שמכירים אותך יותר מידי טוב רואים הכל.
זה מעצבן.
כל פעם לפתוח פצלש חדש כדי שלא יזהו.
עד שעולים גם עליו.

אני באמצע ..נופלת בין הכסאות.. כואב לי הלב הדמעות עומדות לי בגרון. אין לי מקום לא שם ולא פה .. אני נשארתי ללא אדמה יציבה בעולם הזה
ואני צריכה להיות חזקה ולשמור על כולם ..אינני פנויה כך ללמידה.. לא יכולה לשבת ולהתכונן למבחנים שלי
במקום זה ..יושבת משוטטת בערוץ או באינסטגרם. בעיינים נטולות הבעה

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

בסוף עוד יהיה טוב בעז״ה

אלוקים;

 

 

 

 

בבקשה! מיצינו

לקום בשש ועשרים בבוקר, טרמפים, אוטובוס, להגיד שלום לאבא ואמא (ו @LightStar) בשמונה ומשהו בבוקר.

 

 

להספיק להגיד שלום לניקית שעברה ליד

 

להגיע לפגישה בתחבורה ציבורית (תזכורת: האוטו במוסך)

 

להירדם על המקלדת בפגישה ולגלות שאני בוהה במסך כשהיושב לידי מצפה שאני אעבוד

 

ולדעת שיש לי היום עוד 3 דברים להספיק, שניים מתוכם זה פגישות.

 

אפילו מישהו לשבת איתו לצלחת חומוס לא הצלחתי להשיג (או אפילו סתם לומר שלום, החומוס לא קריטי).

אלוקים שיוווווווווווווווואווווווווווווו תעזור.

מי היה מאמין. את. אספת את השברים. בנחישות. באיטיות. כל רגע הם התפזרו לך. ואת אספת אותם בחזרה. בשתיקה. נלחמת בשביל זה. זה לא היה קל. אבל את. עשית את הבילתי יאומן מכל. מהתחתית, מהשפל, מהמקום הזה, הנורא, עלית. למעלה. אספת את השברים וצעדת בדרך ארוכה, קשה מנשוא. הגעת. למעלה. יצאת מזה. מי היה מאמין. מי. את גיבורה. זה מטורף. בלתי הגיוני. בלתי אפשרי. אבל את שברת את דפוסי האתמול. הוחכת לכל מי שלא האמין בך, לכל מי שזלזל, שהרים ידיים אל מול המציאות שהיית בה- שאפשר אחרת. עובדה. תראו.
תיהי גאה בעצמך. תראי מה עברת. מי יכול עלייך. מי.
את גיבורה. נלחמת. וניצחת.




-יום יבוא והקטע הזה יהיה נכון לגבי-