(אני חושבת שכבר מתחיל להימאס לי באמת.
זה מסוכן. מאד.
כי עכשיו יש לי כוחות פיזיים ואני מסוגלת לפגוע בעצמי.
טאטע תעזור.
אין לי כוחות לימים האלו. אין. בכלל.
למה דווקא עכשיו? הכל ביחד.
איכ אולפנה.
עוד 3 ימים לסבול את זה.
אבל הם מסבכים אותי ועושים לי בעיות.
באלי לצרוח וזה לא יקרה.
אני אדישה.
לא רוצה לראות עכשיו אף אחד משם.
את המורות בכלל.
ובמיוחד את המורה ***.
את המדריכות. איכ.
ואפילו את החברות.
כן. גם אותן.
אולי חוץ ממנה. ועוד אחת אולי.
אבל זהו.
אין לי כח לזה. בכלל.
אוי טאטע טאטע.
זה יורגש שאני לא אהיה.
אני אצטרך לתת הסברים.
מה אני אגיד להם?!
אין לי מה להגיד.
אולי רק ל**** אני אגיד את האמת.
לא. אסור לי להגיד לה. כלום. אסור אסור.
רק ל***** אמרתי. אוח אני מקווה שזה לא יתגלגל.
היא אמרה לי שאני אבוא כדי לכבד וכדי להראות נוכחות, ואם לא בשביל **** אז בשביל השנייה.
וואי.
הגחיך אותי.
איתה אני אסתדר.
אבל למה שאני אבוא אם זה לא טוב לי?
למה שאני אעשה משהו שיעשה לי רע?
הרי כמו שהם אומרים, אם נאמין להם לרגע, הם רוצים בטובתי.
אז טובתי לא תהיה להיות שם.
הבעיה היא שהמדריכות לא ממש יודעות את זה.
אז להן אני אצטרך להמציא איזה תירוץ. אוף. מה אני אגיד להם?
אני אגיד להם שהייתי צריכה להיות בבית. זה נכון. אבל זה לא האמת המלאה. טוב נראה מה אני אעשה. הלוואי שבכלל הן לא ישאלו.
אוף.
עוד מעט זה נגמר, אה?
וואי.
רק לעוף כבר מהאולפנה הזאת. שונאת אותה.
וואי וואי טאטע.
אני חייבת אותך פה.
אוף.)
**לא להגיב לזה בבקשה.
